שובו של גוי ואבוי
Well-known member
ארץ כל מסכיה / גלית דהן קרליבך
http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=57171911
שיטוט במרחב ובזמן, בכתבי חכמים ובמקומות רחוקים מזכיר לנו את שבחי הבדידות, וגם את מה שמונע מאיתנו להפיק ממנה את המיטב
שנחאי. שבוע חלף מאז הגעתי לעיר. הג'ט-לג חלף, דחוקה במטרו הסואן אני צופה באלפי האנשים. משהו מוזר מתחולל לנגד עיניי ואני לא מצליחה להבין מהו. רק עם שובי למלון, ורק לאחר שהשוער מברך אותי בלבביות של מרגלים, אני מבינה מה הציק לי כל כך במטרו הסיני: מיליוני עיניים מתגלגלות בו ובכל זאת לא נוצר קשר עין. כולם בתוך מסכים. התחושה הזאת תלך ותחריף במהלך החודשיים הקרובים. אגלה שהבהייה בחלל האוויר, פעולה שגרתית אצלי, שבעבר הייתי ננזפת בגללה תדיר, נכחדה מהעולם. אותה בהייה, מהסוג שהביא את ג'י קיי רולינג, מחברת ספרי הארי פוטר, להמציא את רציף מס' 9 ושלושה רבעים. גם בתוך הרכבת עצמה המצב אינו מעורר תקווה. מי שיצליח לנתק את ראשו מהמסך ייתקל בהבזקי פרסומות- ענק. סינית אינה שגורה על לשוני, אך דבוקת אנשים וחיוכים רחבים מדי אינם מותירים מקום לספק שמדובר בפרסומת למשהו חברתי ומלכד, משהו מעין "אתם לא לבד. הצטרפו אלינו במסע משותף ל....". המסר השיתופי הוטמע. המערב יכול לטפוח לעצמו על השכם.
לאחר חודשיים אני שבה ארצה. ענני ההתנשאות של מערבית שביקרה במזרח מתפזרים במהרה, כשאני רואה שהמצב אצלנו זהה למצב בסין, אם כי בקטן. אנשים מרוכזים בכף ידם. עולמם משתרע בין אגודל לזרת, לפעמים מודלקים מחמת הקלדה (שיכול אותיות ראוי לציון), ושם הם נמצאים, מייתרים את כל מה שמחוץ לכף ידם. לראשונה, אני מבינה מה הרגישו נביאי ירושלים כשפסעו ברחובות והטיפו לחברה להפסיק לצרוך אלילים מכל סוג. העם מסומם. טובי בנינו נלקחים למחוזות אחרים המאופיינים במילת קסם אחת "חברתי".
אחת הדרכים לזהות אדם מסומם היא על פי עוצמת התנגדותו להגדרה הזאת. אני מכירה כמה וכמה מכורים לסמים ולאלכוהול שימצאו סיבות שיעידו כי (א) הם אינם מכורים ו-(ב) הם מוכרחים להיות מכורים. הפרדוקס שנוצר כלל אינו חודר אל בין האוזניים שלהם, כי בינג! ברגע זה נכנסה הודעה חדשה מקבוצת "מחזור י"ג שומר על קשר".
"כדי להילחם בסם החברתי יש לדבר על התרופה, על האדולן התקופתי שלנו, על הבדידות""זאת טכנולוגיה מופלאה", העיד בפניי אדם משכיל ומלומד, "לחלוק חוויות, לשתף אנשים, להעלות תמונות", המשיך הבחור, ששייך לסוג שיהיה מוכן למות לפני ששכנתו מהקומה השלישית תדע שנסע לשבוע לקפריסין. "מבחינה טכנולוגית, אנחנו מתקדמים יותר, הבדידות חולפת מן העולם". הוא חתם את השיחה, דלוק עיניים, והוסיף לייק לפוסט כדי למלא, לדבריו, "חובה אזרחית", בעניין בוער כלשהו.
חיברתי אחת ועוד אחת. חשבתי על הקמפיינים של תאגידי הריגול, שבניגוד ליוזמי המאגר הביומטרי שמטרתם שקופה וברורה, יזמי עמק הסיליקון מפיקים חיוכי גורו לכל עבר ומשננים להמון המסומם מנטרות שלא היו מביישות את אושו: "להיות חלק", "שיתוף", "קהילה". אלו שמכניסים את המילה חברתי לכל משפט שני, ואת המשפט האלמותי "למען עתיד טוב יותר", במקצבים שווים. אלו חברות עתירות כוח, המגייסות את טובי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, לא כדי למלא אחר שבועת היפוקרטס, חלילה, אלא כדי לשווק לנו מוצר שאיננו שונה מחטיף במבה, וכדי לעשות זאת הם דורכים על נקודה רגישה במיוחד.
הבנתי שכדי להילחם בסם החברתי יש לדבר על התרופה, על האדולן התקופתי שלנו, על הבדידות.
המחשבה שאדם יכול להיות מאושר ולחיות לבד קשה מנשוא, ודאי בחברה ולדנית כשלנו, שבה הרחם מולאם לצרכי הכלל. בישראל, חוק הפונדקאות וחוק הלאום מנהלים מאבק צמוד על תשומת לבו של הציבור.
"הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה (מרקוס אורליוס)"
אלא שגדולי ההוגים, הפילוסופים והיוצרים השתמשו בבדידות כדי ליצור יצירות מזהירות, מופתיות, חד פעמיות ובעיקר – עצמאיות. וככל שאני מנסה להפליג בדמיון הפרא שלי, איני מצליחה לדמיין את דוסטוייבסקי או קפקא כותבים שעה ורצים לשתף את החבר'ה. משה ווירמיהו התנכ"יים וגם הסופר האמריקני ת'ורו השתמשו בבדידות הזאת. נקשיב רגע לדברי מרקוס אורליוס, קיסר רומא במאה השנייה לספירה:
"אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: אזורי הכפר, חופי ים, הרים; אף אתה רגיל עד מאוד לערוג לכגון אלה. אך אין כל זאת אלא הדיוטות לשמה, היות שאפשר לך, בכל עת שתחפוץ, להיסוג אל תוך עצמך. הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה..." (מתוך "מרקוס אורליוס, מחשבות לעצמי", הוצאת נהר, בתרגום אברהם ארואטי).
מרקוס אורליוס אינו מדבר על "לבד". הוא וודאי וודאי אינו מדבר בגנות הנישואים וההולדה. הוא מדבר על משהו פשוט בהרבה. על היכולת לסגת, להתכנס לתוך העצמי בשקט מוחלט בלי קשר לנוף החיצוני.
היטיב לומר זאת סנקה במשפט קולע: Secede in te ipsum – היסוג לתוך עצמך.
מעניין גם לקרוא את הפילוסוף הצבעוני והשנון מישל דה מונטיין:
"על כן צריכים אנו להשיבה (את הנפש) אל עצמה ולכנסה בתוך עצמה. זו הבדידות לאמיתה ואפשר להתענג עליה בלב לבן של ערים ושל חצרות מלכים. אבל ניטיב להתענג עליה אם נחיה הרחק מהן...." ("המסות", חלק א', הוצאת שוקן, תרגום: אביבה ברק).
מובן שבתקופת אורליוס או בזמנו של מונטיין לא היה עמק סיליקון שסיפק לתושבי כדור הארץ טכנולוגיות מופלאות, אותו שירות דב שגורם למצבים מגוחכים. מחזה של זוג היושב בבית קפה ושקוע, כל אחד, בתוך מסך, הוא חזון נפרץ בהחלט בימים אלו, ומכיוון שהעם מסומם, הדבר נראה שפוי בהחלט.
http://www.tapuz.co.il/communa/ViewmsgCommuna.asp?Communaid=36985&msgid=57171911
שיטוט במרחב ובזמן, בכתבי חכמים ובמקומות רחוקים מזכיר לנו את שבחי הבדידות, וגם את מה שמונע מאיתנו להפיק ממנה את המיטב
שנחאי. שבוע חלף מאז הגעתי לעיר. הג'ט-לג חלף, דחוקה במטרו הסואן אני צופה באלפי האנשים. משהו מוזר מתחולל לנגד עיניי ואני לא מצליחה להבין מהו. רק עם שובי למלון, ורק לאחר שהשוער מברך אותי בלבביות של מרגלים, אני מבינה מה הציק לי כל כך במטרו הסיני: מיליוני עיניים מתגלגלות בו ובכל זאת לא נוצר קשר עין. כולם בתוך מסכים. התחושה הזאת תלך ותחריף במהלך החודשיים הקרובים. אגלה שהבהייה בחלל האוויר, פעולה שגרתית אצלי, שבעבר הייתי ננזפת בגללה תדיר, נכחדה מהעולם. אותה בהייה, מהסוג שהביא את ג'י קיי רולינג, מחברת ספרי הארי פוטר, להמציא את רציף מס' 9 ושלושה רבעים. גם בתוך הרכבת עצמה המצב אינו מעורר תקווה. מי שיצליח לנתק את ראשו מהמסך ייתקל בהבזקי פרסומות- ענק. סינית אינה שגורה על לשוני, אך דבוקת אנשים וחיוכים רחבים מדי אינם מותירים מקום לספק שמדובר בפרסומת למשהו חברתי ומלכד, משהו מעין "אתם לא לבד. הצטרפו אלינו במסע משותף ל....". המסר השיתופי הוטמע. המערב יכול לטפוח לעצמו על השכם.
לאחר חודשיים אני שבה ארצה. ענני ההתנשאות של מערבית שביקרה במזרח מתפזרים במהרה, כשאני רואה שהמצב אצלנו זהה למצב בסין, אם כי בקטן. אנשים מרוכזים בכף ידם. עולמם משתרע בין אגודל לזרת, לפעמים מודלקים מחמת הקלדה (שיכול אותיות ראוי לציון), ושם הם נמצאים, מייתרים את כל מה שמחוץ לכף ידם. לראשונה, אני מבינה מה הרגישו נביאי ירושלים כשפסעו ברחובות והטיפו לחברה להפסיק לצרוך אלילים מכל סוג. העם מסומם. טובי בנינו נלקחים למחוזות אחרים המאופיינים במילת קסם אחת "חברתי".
אחת הדרכים לזהות אדם מסומם היא על פי עוצמת התנגדותו להגדרה הזאת. אני מכירה כמה וכמה מכורים לסמים ולאלכוהול שימצאו סיבות שיעידו כי (א) הם אינם מכורים ו-(ב) הם מוכרחים להיות מכורים. הפרדוקס שנוצר כלל אינו חודר אל בין האוזניים שלהם, כי בינג! ברגע זה נכנסה הודעה חדשה מקבוצת "מחזור י"ג שומר על קשר".
"כדי להילחם בסם החברתי יש לדבר על התרופה, על האדולן התקופתי שלנו, על הבדידות""זאת טכנולוגיה מופלאה", העיד בפניי אדם משכיל ומלומד, "לחלוק חוויות, לשתף אנשים, להעלות תמונות", המשיך הבחור, ששייך לסוג שיהיה מוכן למות לפני ששכנתו מהקומה השלישית תדע שנסע לשבוע לקפריסין. "מבחינה טכנולוגית, אנחנו מתקדמים יותר, הבדידות חולפת מן העולם". הוא חתם את השיחה, דלוק עיניים, והוסיף לייק לפוסט כדי למלא, לדבריו, "חובה אזרחית", בעניין בוער כלשהו.
חיברתי אחת ועוד אחת. חשבתי על הקמפיינים של תאגידי הריגול, שבניגוד ליוזמי המאגר הביומטרי שמטרתם שקופה וברורה, יזמי עמק הסיליקון מפיקים חיוכי גורו לכל עבר ומשננים להמון המסומם מנטרות שלא היו מביישות את אושו: "להיות חלק", "שיתוף", "קהילה". אלו שמכניסים את המילה חברתי לכל משפט שני, ואת המשפט האלמותי "למען עתיד טוב יותר", במקצבים שווים. אלו חברות עתירות כוח, המגייסות את טובי הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, לא כדי למלא אחר שבועת היפוקרטס, חלילה, אלא כדי לשווק לנו מוצר שאיננו שונה מחטיף במבה, וכדי לעשות זאת הם דורכים על נקודה רגישה במיוחד.
הבנתי שכדי להילחם בסם החברתי יש לדבר על התרופה, על האדולן התקופתי שלנו, על הבדידות.
המחשבה שאדם יכול להיות מאושר ולחיות לבד קשה מנשוא, ודאי בחברה ולדנית כשלנו, שבה הרחם מולאם לצרכי הכלל. בישראל, חוק הפונדקאות וחוק הלאום מנהלים מאבק צמוד על תשומת לבו של הציבור.
"הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה (מרקוס אורליוס)"
אלא שגדולי ההוגים, הפילוסופים והיוצרים השתמשו בבדידות כדי ליצור יצירות מזהירות, מופתיות, חד פעמיות ובעיקר – עצמאיות. וככל שאני מנסה להפליג בדמיון הפרא שלי, איני מצליחה לדמיין את דוסטוייבסקי או קפקא כותבים שעה ורצים לשתף את החבר'ה. משה ווירמיהו התנכ"יים וגם הסופר האמריקני ת'ורו השתמשו בבדידות הזאת. נקשיב רגע לדברי מרקוס אורליוס, קיסר רומא במאה השנייה לספירה:
"אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: אזורי הכפר, חופי ים, הרים; אף אתה רגיל עד מאוד לערוג לכגון אלה. אך אין כל זאת אלא הדיוטות לשמה, היות שאפשר לך, בכל עת שתחפוץ, להיסוג אל תוך עצמך. הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה..." (מתוך "מרקוס אורליוס, מחשבות לעצמי", הוצאת נהר, בתרגום אברהם ארואטי).
מרקוס אורליוס אינו מדבר על "לבד". הוא וודאי וודאי אינו מדבר בגנות הנישואים וההולדה. הוא מדבר על משהו פשוט בהרבה. על היכולת לסגת, להתכנס לתוך העצמי בשקט מוחלט בלי קשר לנוף החיצוני.
היטיב לומר זאת סנקה במשפט קולע: Secede in te ipsum – היסוג לתוך עצמך.
מעניין גם לקרוא את הפילוסוף הצבעוני והשנון מישל דה מונטיין:
"על כן צריכים אנו להשיבה (את הנפש) אל עצמה ולכנסה בתוך עצמה. זו הבדידות לאמיתה ואפשר להתענג עליה בלב לבן של ערים ושל חצרות מלכים. אבל ניטיב להתענג עליה אם נחיה הרחק מהן...." ("המסות", חלק א', הוצאת שוקן, תרגום: אביבה ברק).
מובן שבתקופת אורליוס או בזמנו של מונטיין לא היה עמק סיליקון שסיפק לתושבי כדור הארץ טכנולוגיות מופלאות, אותו שירות דב שגורם למצבים מגוחכים. מחזה של זוג היושב בבית קפה ושקוע, כל אחד, בתוך מסך, הוא חזון נפרץ בהחלט בימים אלו, ומכיוון שהעם מסומם, הדבר נראה שפוי בהחלט.