שובו של גוי ואבוי
Well-known member
כך שקד מדברת סמוטריצ'ית טהורה / עו"ד אביגדור פלדמן
מה יותר מסעיר מוועידת המשפט השנתית? נעלתי את מגפי עור הנחש ויצאתי לדרך
חייב להיות שמח בוועידת עורכי הדין, חשבתי לעצמי. ידברו שם על הכל, אולי יהיו מכות. אז לקחתי איתי לדרך קצת גראס רפואי
בדרכי לאורך הטיילת של הים התיכון אל מלון דיווויד אינטרקונטיננטל, השמש קפחה על ראשי כאילו הייתי בנבאדה. "המדינה היחידה בארצות הברית שבה הזנות היא חוקית", אמרתי לעצמי בדרכי לוועידת המשפט השנתית של ישראל, הפותחת את שנת המשפט 2018. מגפי עור הנחש שלי, המעוטרים בפיתוחים מעוינים, השמיעו על אבני הטיילת את הסוויש סווש סוויש סווש המוכר שלהם. ככל שהתקרבתי למלון, מבנה בסגנון לאס וגאס, דימיתי לשמוע את הצעקות הקצובות של מאות או אלפי עורכי הדין המתגודדים מחוץ למלון, כי לא רצו לקנות כרטיס כניסה ב–170 שקל כדי להיכנס לוועידה ולאכול ארוחת צהריים עשירה, כדבר הפרוספקט, ארוחה שעליה נרחיב או לא נרחיב את הדיבור בהמשך.
בחוף גאולה דימיתי לשמוע את המפגינים בחוץ צועקים "למה עלינו לשלם דמי כניסה לוועידת עורכי דין, כשאנו משלמים כאלף שקל בשנה דמי חבר, שיצטברו השנה לכ–55 מיליון שקל", לפי פרסומים של שרון שפורר, ב"מקום הכי חם בגיהנום". שאולי נגלה כי היא ארוחת הצהריים העשירה המובטחת בפרוספקט, אחרי שאפי נוה ראש הלשכה הגיש נגדה תביעת דיבה בסכום של מיליון שקל. היזהרו אני אומר למגפי עור הנחש, אנחנו מתקרבים לאפי נוה, והאיש הוא גבר גבר, לא יודע חוכמות, פירסמת־חטפת.
כשאני חולף על פני חוף בננה ביץ', אני מגניב אליו מבט לראות אם נמצאת בו השופטת החביבה עלי הנוהגת לפקוד אותו, היא לא נמצאת. אני מתחיל לשמוע את קריאות המפגינים עולות בכמה דציבלים. אני שומע "חוק הלאום", אני שומע "איילת שקד", אני שומע "חוק ההסדרה" אני שומע "מצפה כרמים", "מינויים לעליון" ואת הסיסמה "למה לנו בית משפט עליון, אם אנחנו לא יכולים למנות את שופטיו".
יהיה שמח בוועידת המשפט, אני אומר לעצמי, אולי יהיו מכות, אולי ישליכו שרידים של ארוחת הצהריים העשירה, תפוחי אדמה מטוגנים שמנוניים, אספרגוס ספוג ברוטב לא ברור, אורז עם עדשים שטוגנו עד צאת נשמתם כדי שיתאימו להשלכה תלולת מסלול, על ראשו הקירח ככדור ביליארד של...
די, אומרים נחשי המגפיים, וסוויש סווש סוויש סווש אנחנו כבר בגן צ'רלס קלור, הדופק שלי עולה, האדרנלין בשמים. זה זמן רב לא געשה הזירה המשפטית כמו בעת האחרונה, מכונת החקיקה של הכנסת מחוקקת פיח־פח חוק הלאום, פיח־פח חוק ההסדרה, פיח־פח מרוקנים את בית המשפט העליון מסמכויות על קרקעות בשטחים ומעבירים לבית המשפט המחוזי בירושלים. מצד שני גורסת המכונה את חוק הגיוס, מעלה את שכרו של ראש הממשלה, היועץ המשפטי מאפשר למנהיגנו לקבל תרומות מטייקונים, לממן הגנה מקיר לקיר. נדמה לי שאני שומע עורך דין צועק "קח גם אותי ביבי על חשבון הברון". על יד מסגד חסן בק, שתמיד מעלה את רף האלימות שלי, ראיתי בעיני רוחי את השוטרים הרכובים על סוסים מכים באלות את המפגינים שאינם נסוגים אחורה, "המשפט משפח", גברו הצעקות.
איפה אם לא בוועידת עורכי הדין ידברו על הכל, חשבתי לעצמי, בלי בושה, בלי כפפות, כי אנחנו פה בין חברים, עורכי דין מצולקים, ציניים, על גבול האלכוהוליזם, לא עשו אותנו באצבע. אני שוקל אם להתגנב למנטה ריי ולקחת קצת מן הרפואי שלי כדי להוריד את סף האלימות, הילדים לא מרשים לי להסתבך בקטטות. אבל סוויש סווש לוחשים המגפיים, סוויש סווש כבר מגיעים.
אם היו נותנים לי לדבר (לא נתנו) אולי הייתי מדבר על הישות הדמיונית המכונה הלאום היהודי, המתממשת בגיאוגרפיה דמיונית הקרויה המולדת ההיסטורית של העם היהודי והופכת למדינת ישראל, מדינה שאין בינה ובין הלאום היהודי ולא כלום. מדינת ישראל שהחלה לחזק את קשריה עם מדינות בעלות עבר והווה אנטישמיים כלטביה, ליטא, הונגריה ופולין, שחוקקה חוק האוסר להזכיר כי פולנים רצחו יהודים. נכון, הפולנים רצחו הרבה פחות יהודים מהנאצים, אבל מעשי הרצח שלהם היו באיכות הרבה יותר טובה, מצטלמים יותר טוב בצבעי טכניקולור, דם, מעיים, עוברים, רציחות של מכרים, של שכנים, של בעל חנות הכובעים, בקלשונות, במקלות, בסכיני קצבים, עם הרבה יותר שמחה בלב וכיף בידיים.
ואם היו נותנים לי לדבר, ודאי הייתי שואל מה טיבה של ההתממשות הזאת של העם היהודי למדינת ישראל, האם הלאום היהודי היה מתחבק עם מנהיג הפיליפינים רודריגו דוטרטה, שקיבל שיעור מהנשיא הנאיבי שלנו רובי ריבלין, שזה לא יפה להשוות את עצמך להיטלר ולא יפה לאנוס נשים יפות?
נניח שהייתי באיזה פאנל מקצועי, ממש פה באינטרקונטיננטל, על גג העולם, הייתי אומר, האם לא עדיף לקרוא למה שקרה ללאום היהודי "הגלגול", על סמך הסיפור ידוע? שהרי הוא הלך לישון למשמע שירי ערש ביידיש, התעורר בבוקר במדינתו וגילה כי התממש במדינת ישראל כחרק טורף, המצויד בלסתות של כריש.
אבל לא נתנו לי לדבר, כי כשהצעתי למי שהצעתי מאלה שאוהבים להצטלם, לקיים בוועידת המשפט החגיגית פאנל על חוק הלאום, כי מי אם לא אנחנו עורכי הדין נדבר עליו בתבונה ובהבנה, מי אם לא אנחנו מבינים מה זה חוק שאינו מגדיר אף אחד ממרכיביו, והוא דומה לכן לסופת הוריקן שאין לה גבולות ונשלטת רק על ידי עין רעה המסתובבת במרכזה — נמסר לי על ידי נציגת הוועדה המארגנת, שאני מוזמן לארגן כנס כזה בבית הלשכה ברחוב מנחם בגין בעוד כחצי שנה.
נו טוב, כבר שנים שמדירים אותי מכנסי הלשכה, כנראה משום שאני משלם רק 250 שקל דמי חבר ומכנסי תמיד קמוטים, כאילו הוצאתי אותם כרגע מפיו של סוס משטרה אגרסיבי. אני מרגיע את עצמי, כי בטח ידברו על כל זה בפאנלים, ויש עורכי דין שיוכלו לדבר הרבה יותר טוב ממני.
התעוררו עורכי דין, העיירה שלכם בוערת, עוד מעט לא יהיה צורך בכם. תעמדו בלשכת התעסוקה, וכאשר ישאל אתכם הפקיד הממיין מה העבודה שעשיתם לפני שפוטרתם ותענו עורך דין, יצחק כמו משוגע הכפר. אין יותר צורך בעורכי דין, הכל כתוב בספרי החוק, אין עמימות ואין דו־משמעות, צריך רק לפשפש באילני יוחסין מצהיבים, ולמצוא את התשובה. על כל עורך דין שהפסיד את מקום עבודתו יהיו שלושה גנאולוגים (ביוונית מומחים לתורת הגזע), שיאספו מידע על קשרי שארות ויבססו את הטענה כי העותר משתייך ללאום הנכון.
אני בטוח שידברו על זה בפאנלים, כי יתייחסו להסתה נגד ארגוני שמאל, שוברים שתיקה והקרן החדשה. עורכי דין טובים והגונים, כמו ארי שמאי ושמואל פליישמן, שייצגו את יגאל עמיר, ואחרים שייצגו את מרגלית הר שפי ואת הרבנים שממשיכים להסית, יסבירו לאן זה מוביל אותנו וכמה זמן יעבור עד שאמיל גרינצוויג יחזור מן המתים. מי אם לא עורכי הדין ידברו על זה.
ואין לי ספק שאם יאיימו על עורכי דין שהם עומדים לאבד את פרנסתם, שהחוק לא זקוק להם יותר, יתעוררו מיד משנתם ויצעקו אוי כמה שיצעקו. אבל כשאני מתחיל לעלות אחרי חסן בק אל האינטרקונטיננטל וסוויש סווש סוויש סווש, לוחשות המגפיים, אני לא שומע את המפגינים. האם אפשר שכולם נעצרו והועברו למעצר באבו כביר, כמה מאות מטרים משם, או גרוע מזה הובלו למכון הפתולוגי באבו כביר, שאחד הלקוחות שלי קורא לו אבו קביר?
הרחבה על ידי המלון המצוחצח ריקה מאדם. "?are you staying here" שואל אותי בנימוס העומד בשער החוק. אני לכנס לשכת עורכי הדין, אני משיב, והוא מכוון אותי אל קומת המרתף. בדממה הרוויה ריחות של ארוחת בוקר, מיץ תפוזים, גבינת קממבר, טוסט ואגסים בשלים, נשמעים הסוויש סווש של המגפיים שלי לגמרי לא במקום. יש במרתף שני אולמות המוקדשים לכנס, ונציגה ייצוגית של לשכת עורכי הדין שואלת אותי "אתה שייך לכנס?" ומציידת אותי בתג עם שמי המחובר לשרוך. בשל היותי פנסיונר הולך בטל, מעל גיל 67, שילמו שולחי רק 120 שקל דמי כניסה. וזה המקום להזכיר כי הלשכה מכבדת מאוד קשישים ומעל גיל 67 ישלם עורך הדין רק 250 שקל לשנה דמי חבר, וזה שווה כל גרוש.
מה יותר מסעיר מוועידת המשפט השנתית? נעלתי את מגפי עור הנחש ויצאתי לדרך
חייב להיות שמח בוועידת עורכי הדין, חשבתי לעצמי. ידברו שם על הכל, אולי יהיו מכות. אז לקחתי איתי לדרך קצת גראס רפואי
בדרכי לאורך הטיילת של הים התיכון אל מלון דיווויד אינטרקונטיננטל, השמש קפחה על ראשי כאילו הייתי בנבאדה. "המדינה היחידה בארצות הברית שבה הזנות היא חוקית", אמרתי לעצמי בדרכי לוועידת המשפט השנתית של ישראל, הפותחת את שנת המשפט 2018. מגפי עור הנחש שלי, המעוטרים בפיתוחים מעוינים, השמיעו על אבני הטיילת את הסוויש סווש סוויש סווש המוכר שלהם. ככל שהתקרבתי למלון, מבנה בסגנון לאס וגאס, דימיתי לשמוע את הצעקות הקצובות של מאות או אלפי עורכי הדין המתגודדים מחוץ למלון, כי לא רצו לקנות כרטיס כניסה ב–170 שקל כדי להיכנס לוועידה ולאכול ארוחת צהריים עשירה, כדבר הפרוספקט, ארוחה שעליה נרחיב או לא נרחיב את הדיבור בהמשך.
בחוף גאולה דימיתי לשמוע את המפגינים בחוץ צועקים "למה עלינו לשלם דמי כניסה לוועידת עורכי דין, כשאנו משלמים כאלף שקל בשנה דמי חבר, שיצטברו השנה לכ–55 מיליון שקל", לפי פרסומים של שרון שפורר, ב"מקום הכי חם בגיהנום". שאולי נגלה כי היא ארוחת הצהריים העשירה המובטחת בפרוספקט, אחרי שאפי נוה ראש הלשכה הגיש נגדה תביעת דיבה בסכום של מיליון שקל. היזהרו אני אומר למגפי עור הנחש, אנחנו מתקרבים לאפי נוה, והאיש הוא גבר גבר, לא יודע חוכמות, פירסמת־חטפת.
כשאני חולף על פני חוף בננה ביץ', אני מגניב אליו מבט לראות אם נמצאת בו השופטת החביבה עלי הנוהגת לפקוד אותו, היא לא נמצאת. אני מתחיל לשמוע את קריאות המפגינים עולות בכמה דציבלים. אני שומע "חוק הלאום", אני שומע "איילת שקד", אני שומע "חוק ההסדרה" אני שומע "מצפה כרמים", "מינויים לעליון" ואת הסיסמה "למה לנו בית משפט עליון, אם אנחנו לא יכולים למנות את שופטיו".
יהיה שמח בוועידת המשפט, אני אומר לעצמי, אולי יהיו מכות, אולי ישליכו שרידים של ארוחת הצהריים העשירה, תפוחי אדמה מטוגנים שמנוניים, אספרגוס ספוג ברוטב לא ברור, אורז עם עדשים שטוגנו עד צאת נשמתם כדי שיתאימו להשלכה תלולת מסלול, על ראשו הקירח ככדור ביליארד של...
די, אומרים נחשי המגפיים, וסוויש סווש סוויש סווש אנחנו כבר בגן צ'רלס קלור, הדופק שלי עולה, האדרנלין בשמים. זה זמן רב לא געשה הזירה המשפטית כמו בעת האחרונה, מכונת החקיקה של הכנסת מחוקקת פיח־פח חוק הלאום, פיח־פח חוק ההסדרה, פיח־פח מרוקנים את בית המשפט העליון מסמכויות על קרקעות בשטחים ומעבירים לבית המשפט המחוזי בירושלים. מצד שני גורסת המכונה את חוק הגיוס, מעלה את שכרו של ראש הממשלה, היועץ המשפטי מאפשר למנהיגנו לקבל תרומות מטייקונים, לממן הגנה מקיר לקיר. נדמה לי שאני שומע עורך דין צועק "קח גם אותי ביבי על חשבון הברון". על יד מסגד חסן בק, שתמיד מעלה את רף האלימות שלי, ראיתי בעיני רוחי את השוטרים הרכובים על סוסים מכים באלות את המפגינים שאינם נסוגים אחורה, "המשפט משפח", גברו הצעקות.
איפה אם לא בוועידת עורכי הדין ידברו על הכל, חשבתי לעצמי, בלי בושה, בלי כפפות, כי אנחנו פה בין חברים, עורכי דין מצולקים, ציניים, על גבול האלכוהוליזם, לא עשו אותנו באצבע. אני שוקל אם להתגנב למנטה ריי ולקחת קצת מן הרפואי שלי כדי להוריד את סף האלימות, הילדים לא מרשים לי להסתבך בקטטות. אבל סוויש סווש לוחשים המגפיים, סוויש סווש כבר מגיעים.
אם היו נותנים לי לדבר (לא נתנו) אולי הייתי מדבר על הישות הדמיונית המכונה הלאום היהודי, המתממשת בגיאוגרפיה דמיונית הקרויה המולדת ההיסטורית של העם היהודי והופכת למדינת ישראל, מדינה שאין בינה ובין הלאום היהודי ולא כלום. מדינת ישראל שהחלה לחזק את קשריה עם מדינות בעלות עבר והווה אנטישמיים כלטביה, ליטא, הונגריה ופולין, שחוקקה חוק האוסר להזכיר כי פולנים רצחו יהודים. נכון, הפולנים רצחו הרבה פחות יהודים מהנאצים, אבל מעשי הרצח שלהם היו באיכות הרבה יותר טובה, מצטלמים יותר טוב בצבעי טכניקולור, דם, מעיים, עוברים, רציחות של מכרים, של שכנים, של בעל חנות הכובעים, בקלשונות, במקלות, בסכיני קצבים, עם הרבה יותר שמחה בלב וכיף בידיים.
ואם היו נותנים לי לדבר, ודאי הייתי שואל מה טיבה של ההתממשות הזאת של העם היהודי למדינת ישראל, האם הלאום היהודי היה מתחבק עם מנהיג הפיליפינים רודריגו דוטרטה, שקיבל שיעור מהנשיא הנאיבי שלנו רובי ריבלין, שזה לא יפה להשוות את עצמך להיטלר ולא יפה לאנוס נשים יפות?
נניח שהייתי באיזה פאנל מקצועי, ממש פה באינטרקונטיננטל, על גג העולם, הייתי אומר, האם לא עדיף לקרוא למה שקרה ללאום היהודי "הגלגול", על סמך הסיפור ידוע? שהרי הוא הלך לישון למשמע שירי ערש ביידיש, התעורר בבוקר במדינתו וגילה כי התממש במדינת ישראל כחרק טורף, המצויד בלסתות של כריש.
אבל לא נתנו לי לדבר, כי כשהצעתי למי שהצעתי מאלה שאוהבים להצטלם, לקיים בוועידת המשפט החגיגית פאנל על חוק הלאום, כי מי אם לא אנחנו עורכי הדין נדבר עליו בתבונה ובהבנה, מי אם לא אנחנו מבינים מה זה חוק שאינו מגדיר אף אחד ממרכיביו, והוא דומה לכן לסופת הוריקן שאין לה גבולות ונשלטת רק על ידי עין רעה המסתובבת במרכזה — נמסר לי על ידי נציגת הוועדה המארגנת, שאני מוזמן לארגן כנס כזה בבית הלשכה ברחוב מנחם בגין בעוד כחצי שנה.
נו טוב, כבר שנים שמדירים אותי מכנסי הלשכה, כנראה משום שאני משלם רק 250 שקל דמי חבר ומכנסי תמיד קמוטים, כאילו הוצאתי אותם כרגע מפיו של סוס משטרה אגרסיבי. אני מרגיע את עצמי, כי בטח ידברו על כל זה בפאנלים, ויש עורכי דין שיוכלו לדבר הרבה יותר טוב ממני.
התעוררו עורכי דין, העיירה שלכם בוערת, עוד מעט לא יהיה צורך בכם. תעמדו בלשכת התעסוקה, וכאשר ישאל אתכם הפקיד הממיין מה העבודה שעשיתם לפני שפוטרתם ותענו עורך דין, יצחק כמו משוגע הכפר. אין יותר צורך בעורכי דין, הכל כתוב בספרי החוק, אין עמימות ואין דו־משמעות, צריך רק לפשפש באילני יוחסין מצהיבים, ולמצוא את התשובה. על כל עורך דין שהפסיד את מקום עבודתו יהיו שלושה גנאולוגים (ביוונית מומחים לתורת הגזע), שיאספו מידע על קשרי שארות ויבססו את הטענה כי העותר משתייך ללאום הנכון.
אני בטוח שידברו על זה בפאנלים, כי יתייחסו להסתה נגד ארגוני שמאל, שוברים שתיקה והקרן החדשה. עורכי דין טובים והגונים, כמו ארי שמאי ושמואל פליישמן, שייצגו את יגאל עמיר, ואחרים שייצגו את מרגלית הר שפי ואת הרבנים שממשיכים להסית, יסבירו לאן זה מוביל אותנו וכמה זמן יעבור עד שאמיל גרינצוויג יחזור מן המתים. מי אם לא עורכי הדין ידברו על זה.
ואין לי ספק שאם יאיימו על עורכי דין שהם עומדים לאבד את פרנסתם, שהחוק לא זקוק להם יותר, יתעוררו מיד משנתם ויצעקו אוי כמה שיצעקו. אבל כשאני מתחיל לעלות אחרי חסן בק אל האינטרקונטיננטל וסוויש סווש סוויש סווש, לוחשות המגפיים, אני לא שומע את המפגינים. האם אפשר שכולם נעצרו והועברו למעצר באבו כביר, כמה מאות מטרים משם, או גרוע מזה הובלו למכון הפתולוגי באבו כביר, שאחד הלקוחות שלי קורא לו אבו קביר?
הרחבה על ידי המלון המצוחצח ריקה מאדם. "?are you staying here" שואל אותי בנימוס העומד בשער החוק. אני לכנס לשכת עורכי הדין, אני משיב, והוא מכוון אותי אל קומת המרתף. בדממה הרוויה ריחות של ארוחת בוקר, מיץ תפוזים, גבינת קממבר, טוסט ואגסים בשלים, נשמעים הסוויש סווש של המגפיים שלי לגמרי לא במקום. יש במרתף שני אולמות המוקדשים לכנס, ונציגה ייצוגית של לשכת עורכי הדין שואלת אותי "אתה שייך לכנס?" ומציידת אותי בתג עם שמי המחובר לשרוך. בשל היותי פנסיונר הולך בטל, מעל גיל 67, שילמו שולחי רק 120 שקל דמי כניסה. וזה המקום להזכיר כי הלשכה מכבדת מאוד קשישים ומעל גיל 67 ישלם עורך הדין רק 250 שקל לשנה דמי חבר, וזה שווה כל גרוש.
