MsgFromTheLog
New member
שירות ערבי ישראל בצבא ובהמנון
שלום!
אני ישראלית ערביה ממשפחה מוסלמית בשנות העשרים לחיי. גדלתי בעיר ערבית בישראל ולמדתי בבתי ספר ערביים (יסודי, חט''ב ותיכון). רק בגיל 18 אחרי שסיימתי תיכון התחלתי כמו כמעט כל ערבי ישראל בני גילי להיחשף לישראלים יהודים באופן ממושך בגלל שהתחלתי לעבוד בערים היהודיות הסמוכות, במקדולנדס וכו', ואחר כך באפן יומיומי באוניברסיטה. לפני שסיימתי תיכון, המגע היחיד שהיה לי עם יהודים היה מאוד קצר ושטחי, בדרך כלל היה קשור במתן שירותים בערים יהודיות בלבד; בקניון (יחסי מוכר וקונה), בבית חולים, יחסי מטפל ומטופל וכו'. אני מתארת לעצמי שהוקראים פה יגידו אותו דבר על ההתהוות של המגע בינינו.
אני זוכרת בעבודה הראשונה שלי איך היהודים בני גילי היו מדברים בפניי על שהם עומדים להתגייס, אבל אני לא עמדתי להתגייס כי אפילו לא קיבלתי מכתב צו כמוהם. ראיתי את ההתרגשות שלהם ובתוכי הרגשתי לא בנוח, שאני שונה ולא חיה את אותה מציאות. באוניברסיטה, עמיתיי ללימודים היו מבוגרים ממני (אחרי צבא) והם דיברו בפניי על החוויה שהייתה להם במושגים שהיו ג'יבריש עבורי. הרגשתי נאיבית ולא יכולתי להתחבר או להבין. להוסיף עוד רובד, המשפחה שלי כמו כל משפחה ישראלית ממוצעת צופה בכדורגל ישראלי כל הזמן ואנחנו כמו השאר מרגישים מועקה גדולה על הלב לשיר את ההמנון, כמו כמעט כל השחקנים הערבים. גם קשה לנו עם אמירות בית''ר "מוות לערבים".
בארה''ב, כמו בישראל ובכל מדינה בעולם יש הרבה מיעוטים. אני רוצה להתייחס לסלט המהגרים החוקיים בארה''ב, לבנים, אסיאתים שחורים, והיספאנים (לאטינוס). הם באים מיבשות ודתות שונות, בכל זאת הם לומדים באותם בתי ספר ובאותה שפה-אנגלית- מהגיל הרך עד הלימודים הגבוהים ביותר. לכן, למרות שבבית הם מדברים את שפת האם שלהם, בחוץ הם מדברים אנגלית, ואין להם מבטא כשהם מדברים אנגלית, כי הם התרגלו לצלילים השונים של השפה השנייה. באותה עת, הם במגע יומיומי עם השונים מהם אבל הם יוצרים תרבות משותפת "התרבות האמריקאית" והם כמעט באופן מיידי מתחילים להרגיש שייכות למדינה שלהם. אבל תביאו אותי לדוגמה, למרות שבילדותי צפיתי בערוץ הילדים, קטנטנות המומינים, והכדור פורח, והבנתי את רוב העברית רק מהיחשפות טלוויזיה, לא היה לי עם מי לשוחח בעברית עד גיל 18 ולכן יש לי מבטא שאין לי שליטה רבה עליו. חייתי במדינה בתוך מדינה. זה לא היה באשמתי ולא באשמת אבא או ההורים של החברים שלי. אם בישראל למדנו ביחד ערבים ויהודים מהגיל הרך אני בטוחה כמעט ב 100% שלא יהיה לנו מבטא ונרגיש יותר שווים מבחינת קבלת שירותים ומציאות משותפת, ו2) מאמינה מכל ליבי שהזיקה שלנו לישראליות תהיה כפול עשר אם לא יותר. אי אפשר להרגיש שייך למשפחה שאינך בכלל חלק ממנה. אני גם משוכנעת שזה יכין אותנו נפשית ללכת לצבא כי לא רק שהזהות הישראלית שלנו תתחזק אלא גם נקבל את אותם שירותים, תקציבים והיחשפות לצבא (שמעתי שחיילים מעבירים אוריינטציות בתיכונים יהודים אצלנו הערבים הלא דרוזים אין דבר כזה בכלל.
למרות שאין חוק בישראל שכופה עלינו להתגייס (משהו שנקבע עם קום המדינה וצריך לשנות כבר!), אני מאמינה שהחוק הזה ישתנה אם ערבים ויהודים חיו את היומיום ביחד מהגיל הרך. הילדות שלנו תהיה משותפת וכתוצאה טבעית מזה נרגיש יותר זיקה לישראליות, יותר נאמנות ונהיה חברים ונרגיש אימון וביטחון לגבי אחד לשני. אני מאוד אשמח אם ישראל תכפה עלינו להתגייס אפילו עכשיו, אומנם הסדר ההפוך הזה ירגיש לא נעים לערבים וליהודים כאחד, כי אנחנו לא רגילים להיות ביחד. וכן, אני לא חיה בעולם וורוד ואני יודעת שאפילו בצבא נסבול מגזענות ודחייה מאנשים מסויימים. בכל זאת, אני מאמינה שיהיה יותר אפקטיבי לנסות לשנות את המציאות מבפנים. לעשות צבא יחבר אותנו למציאות הישראלית כמעט מיד ונוכל להביע את הדעות שלנו ולהיות מובנים יותר בקלות, ובסוף נרגיש יותר בנוח להקים מפלגות ערביות אלטרנטיביות שמבטאות נאמנות לישראל אבל גם דאגה לזכויות בניאדם.
בקשר להמנון, "לא שרה המנון? תלכי לעזה". עכשיו שאולי "נפטרת" מהמחשבה הראשונה שעלתה לך, נמשיך הלאה: אנחנו ערבי ישראל מרגישים שחסר לנו רגש הלאומיות מאוד ובא לנו להרגיש שייכות. כמה שאני שומעת "תעזבו את ישראל ולכו תחיו במדינה ערביה אחרת", שאלה, יש לכם מושג שאין לנו יחסים עם המדינות האלה ואיננו מרגישים שייכות למדינות האלה? תתפלאו, אולי אנחנו מרגישים סמפתיה לפלסטינים, אבל איננו מרגישים שייכות אמיתית או גורל משותף איתם, ואל תאמינו לפוליטקאים הערבים שאומרים אחרת. אז בקיצור, אין לנו שייכות שלמה עם אף אחד. כל מה שיש לנו זה המולדת שלנו (ישראל אגב) ויש בינינו לבין היהודים קרע נפשי ופיזי שאני מנסה לפתור ברעיונות שלי.
תנסו לרגע לשים את עצמכם בנעליים האלה, ותגידו לי איך זה מרגיש להיות מיעוט יהודי במדינה כלשהי, ומצפה מכם לשיר "נפש נוצריה הומיה", "נפש מוסלימית הומיה" וכו'. יהדות זה לא רק לאום, אלא גם דת ולאום שאנחנו לא שייכים אליהם. עוד יותר, ככל שיש יותר סכסוכים עם לאום איקס, הרגשת אי-הנוחות כלפי שירת "נפש איקס הומיה" תהיה יותר גדולה. אני חושבת שמקור האי נוחות נובע מזה שהשיר מכבד ונותן תוקף אך ורק לאזרחים היהודים, מה הבעיה עם "נפש ישראלי הומיה"? אין לי בעיה לשיר ההמנון עם המילה "ישראלי" כי זה משהו שאני משתייכת אליו בדרגה כזו או אחרת כמו כולם, הרבה ערבים ירגישו כמוני. "נפש יהודי הומיה" רומז שהיהודים הם נעלים והאחרים אזרחים סוג ב' במקרה הטוב ביותר, וזה מרגיש מעליב וקצת גזעני. אם המדינה מצפה מאיתנו הערבים לאהוב אותה מכל הלב, המדינה צריכה לבוא לקראתנו כדי שזה יתממש. אם לא יחל שינוי מתאים בהמנון אני מקווה שהיהודים יגלו הבנה למה זה לא מרגיש טבעי לשיר את המילים הללו ולא ישמיצו אותנו. אנחנו לא מבקשים להיות רוב במדינה, אנחנו רק רוצים להרגיש בנוח, אני בטוחה שגם אתם רוצים את זה. תודה על הקריאה ואשמח לתגובות.
שלום!
אני ישראלית ערביה ממשפחה מוסלמית בשנות העשרים לחיי. גדלתי בעיר ערבית בישראל ולמדתי בבתי ספר ערביים (יסודי, חט''ב ותיכון). רק בגיל 18 אחרי שסיימתי תיכון התחלתי כמו כמעט כל ערבי ישראל בני גילי להיחשף לישראלים יהודים באופן ממושך בגלל שהתחלתי לעבוד בערים היהודיות הסמוכות, במקדולנדס וכו', ואחר כך באפן יומיומי באוניברסיטה. לפני שסיימתי תיכון, המגע היחיד שהיה לי עם יהודים היה מאוד קצר ושטחי, בדרך כלל היה קשור במתן שירותים בערים יהודיות בלבד; בקניון (יחסי מוכר וקונה), בבית חולים, יחסי מטפל ומטופל וכו'. אני מתארת לעצמי שהוקראים פה יגידו אותו דבר על ההתהוות של המגע בינינו.
אני זוכרת בעבודה הראשונה שלי איך היהודים בני גילי היו מדברים בפניי על שהם עומדים להתגייס, אבל אני לא עמדתי להתגייס כי אפילו לא קיבלתי מכתב צו כמוהם. ראיתי את ההתרגשות שלהם ובתוכי הרגשתי לא בנוח, שאני שונה ולא חיה את אותה מציאות. באוניברסיטה, עמיתיי ללימודים היו מבוגרים ממני (אחרי צבא) והם דיברו בפניי על החוויה שהייתה להם במושגים שהיו ג'יבריש עבורי. הרגשתי נאיבית ולא יכולתי להתחבר או להבין. להוסיף עוד רובד, המשפחה שלי כמו כל משפחה ישראלית ממוצעת צופה בכדורגל ישראלי כל הזמן ואנחנו כמו השאר מרגישים מועקה גדולה על הלב לשיר את ההמנון, כמו כמעט כל השחקנים הערבים. גם קשה לנו עם אמירות בית''ר "מוות לערבים".
בארה''ב, כמו בישראל ובכל מדינה בעולם יש הרבה מיעוטים. אני רוצה להתייחס לסלט המהגרים החוקיים בארה''ב, לבנים, אסיאתים שחורים, והיספאנים (לאטינוס). הם באים מיבשות ודתות שונות, בכל זאת הם לומדים באותם בתי ספר ובאותה שפה-אנגלית- מהגיל הרך עד הלימודים הגבוהים ביותר. לכן, למרות שבבית הם מדברים את שפת האם שלהם, בחוץ הם מדברים אנגלית, ואין להם מבטא כשהם מדברים אנגלית, כי הם התרגלו לצלילים השונים של השפה השנייה. באותה עת, הם במגע יומיומי עם השונים מהם אבל הם יוצרים תרבות משותפת "התרבות האמריקאית" והם כמעט באופן מיידי מתחילים להרגיש שייכות למדינה שלהם. אבל תביאו אותי לדוגמה, למרות שבילדותי צפיתי בערוץ הילדים, קטנטנות המומינים, והכדור פורח, והבנתי את רוב העברית רק מהיחשפות טלוויזיה, לא היה לי עם מי לשוחח בעברית עד גיל 18 ולכן יש לי מבטא שאין לי שליטה רבה עליו. חייתי במדינה בתוך מדינה. זה לא היה באשמתי ולא באשמת אבא או ההורים של החברים שלי. אם בישראל למדנו ביחד ערבים ויהודים מהגיל הרך אני בטוחה כמעט ב 100% שלא יהיה לנו מבטא ונרגיש יותר שווים מבחינת קבלת שירותים ומציאות משותפת, ו2) מאמינה מכל ליבי שהזיקה שלנו לישראליות תהיה כפול עשר אם לא יותר. אי אפשר להרגיש שייך למשפחה שאינך בכלל חלק ממנה. אני גם משוכנעת שזה יכין אותנו נפשית ללכת לצבא כי לא רק שהזהות הישראלית שלנו תתחזק אלא גם נקבל את אותם שירותים, תקציבים והיחשפות לצבא (שמעתי שחיילים מעבירים אוריינטציות בתיכונים יהודים אצלנו הערבים הלא דרוזים אין דבר כזה בכלל.
למרות שאין חוק בישראל שכופה עלינו להתגייס (משהו שנקבע עם קום המדינה וצריך לשנות כבר!), אני מאמינה שהחוק הזה ישתנה אם ערבים ויהודים חיו את היומיום ביחד מהגיל הרך. הילדות שלנו תהיה משותפת וכתוצאה טבעית מזה נרגיש יותר זיקה לישראליות, יותר נאמנות ונהיה חברים ונרגיש אימון וביטחון לגבי אחד לשני. אני מאוד אשמח אם ישראל תכפה עלינו להתגייס אפילו עכשיו, אומנם הסדר ההפוך הזה ירגיש לא נעים לערבים וליהודים כאחד, כי אנחנו לא רגילים להיות ביחד. וכן, אני לא חיה בעולם וורוד ואני יודעת שאפילו בצבא נסבול מגזענות ודחייה מאנשים מסויימים. בכל זאת, אני מאמינה שיהיה יותר אפקטיבי לנסות לשנות את המציאות מבפנים. לעשות צבא יחבר אותנו למציאות הישראלית כמעט מיד ונוכל להביע את הדעות שלנו ולהיות מובנים יותר בקלות, ובסוף נרגיש יותר בנוח להקים מפלגות ערביות אלטרנטיביות שמבטאות נאמנות לישראל אבל גם דאגה לזכויות בניאדם.
בקשר להמנון, "לא שרה המנון? תלכי לעזה". עכשיו שאולי "נפטרת" מהמחשבה הראשונה שעלתה לך, נמשיך הלאה: אנחנו ערבי ישראל מרגישים שחסר לנו רגש הלאומיות מאוד ובא לנו להרגיש שייכות. כמה שאני שומעת "תעזבו את ישראל ולכו תחיו במדינה ערביה אחרת", שאלה, יש לכם מושג שאין לנו יחסים עם המדינות האלה ואיננו מרגישים שייכות למדינות האלה? תתפלאו, אולי אנחנו מרגישים סמפתיה לפלסטינים, אבל איננו מרגישים שייכות אמיתית או גורל משותף איתם, ואל תאמינו לפוליטקאים הערבים שאומרים אחרת. אז בקיצור, אין לנו שייכות שלמה עם אף אחד. כל מה שיש לנו זה המולדת שלנו (ישראל אגב) ויש בינינו לבין היהודים קרע נפשי ופיזי שאני מנסה לפתור ברעיונות שלי.
תנסו לרגע לשים את עצמכם בנעליים האלה, ותגידו לי איך זה מרגיש להיות מיעוט יהודי במדינה כלשהי, ומצפה מכם לשיר "נפש נוצריה הומיה", "נפש מוסלימית הומיה" וכו'. יהדות זה לא רק לאום, אלא גם דת ולאום שאנחנו לא שייכים אליהם. עוד יותר, ככל שיש יותר סכסוכים עם לאום איקס, הרגשת אי-הנוחות כלפי שירת "נפש איקס הומיה" תהיה יותר גדולה. אני חושבת שמקור האי נוחות נובע מזה שהשיר מכבד ונותן תוקף אך ורק לאזרחים היהודים, מה הבעיה עם "נפש ישראלי הומיה"? אין לי בעיה לשיר ההמנון עם המילה "ישראלי" כי זה משהו שאני משתייכת אליו בדרגה כזו או אחרת כמו כולם, הרבה ערבים ירגישו כמוני. "נפש יהודי הומיה" רומז שהיהודים הם נעלים והאחרים אזרחים סוג ב' במקרה הטוב ביותר, וזה מרגיש מעליב וקצת גזעני. אם המדינה מצפה מאיתנו הערבים לאהוב אותה מכל הלב, המדינה צריכה לבוא לקראתנו כדי שזה יתממש. אם לא יחל שינוי מתאים בהמנון אני מקווה שהיהודים יגלו הבנה למה זה לא מרגיש טבעי לשיר את המילים הללו ולא ישמיצו אותנו. אנחנו לא מבקשים להיות רוב במדינה, אנחנו רק רוצים להרגיש בנוח, אני בטוחה שגם אתם רוצים את זה. תודה על הקריאה ואשמח לתגובות.
