בוא נעשה קצת סדר
חילוקי דיעות פוליטיים יכולים להיות בשלושה מישורים: עובדות, ערכים ופתרונות.
לכאורה, עובדות זה החלק ההכי קל, כי טענה עובדתית היא או נכונה או שגויה. אלא שכאן נכנס העניין של מקורות מידע וכלי תקשורת שונים, והנטיה של אנשים (ואני מודה, זה קיים בשני הצדדים במידה כזו או אחרת) לדחות את מה שלא מתאים לתפיסת העולם או לא מחמיאות למחנה האידיאולוגי שלהם, ולקבל את מה שכן מחזק את דעתם גם אם הוא שגוי. והעובדה שיש כלי תקשורת שונים עם הטיות ברורות לכל צד רק מגביר את הפער. הטיות והעבדת מידע באופן סלקטיבי קיימים בשני הצדדים, אבל באופן מאד ברור בצד הימני (בעיקר כשמדובר בתקשורת האמריקאית) הם לא רק מעבירים מידע סלקטיבי אלא נוהגים גם להפיץ תיאוריות קונספירציה וספקולציות לא מבוססות בתור עובדות.
ברמה האידיאולוגית ערכית, לשני הצדדים יש ערכים שונים, ועל זה קשה להתווכח. אחד הערכים המרכזיים שלי באופן אישי מושתתים על כך שאיכפת לי מאנשים מכל דת, גזע ולאום ואני לא רוצה לראות אף אחד סובל. העם שלי והמדינה בה נולדתי חשובים לי מאד והם במקום ראשון, אבל עדיין חשוב לי מספיק גם למנוע סבל מאחרים ככל שאפשר, וזה שיקול לא זניח מבחינתי.
ברמת הפתרונות, זה הדיון ההכי מורכב. חלק מזה זה הבדלים אידיאולוגיים שאותי יובילו לשלול פתרונות מסויימים שאינם מוסריים בעיני. אבל חלק אחר זה תמיד דיון ספקולטיבי ברמת "מה אם": מה אם נעשה ככה, ומה אם ננסה אחרת, ומה אילו לא היינו עושים א' אלא ב'. הבעיה היא שאף אחד לא יכול באמת לדעת מה אם ולצפות את העתיד. מה שאני יכול לומר זה שבכל מצב אני מעדיף לבחור את הפיתרון המוסרי יותר מבין הפתרונות האפשריים.
ולגבי אוסלו, אני חושב שבזה לפחות יש קונצנזוס אחד: אין לאף אחד ספק שתהליך אוסלו נכשל לחלוטין. הויכוח הוא למה. לא בשביל לזרוק האשמות אלא בשביל להבין וללמוד מהניסיון. יש הרבה סיבות שהתהליך נכשל, ובראש ובראשונה ניסיונות חוזרים ונשנים של גורמים קיצוניים הן מצד הפלסטינים והן מצד ישראל לחבל בהסכם. ואפשר להודות שגם לחלקים בשמאל הישראלי יש חלק באשמה, וזה האמונה שיש נוסחאת קסם שתביא לשלום בשיטת "זבנג וגמרנו", בצורת חתימה על הסכם וזהו. אין פיתרון קסם פשוט למזרח התיכון. אבל זה לא משנה את העובדה שא' הימין לא הציג עדיין פיתרון טוב יותר עד היום, וב' זה לא משנה את העקרונות המוסריים שצריכים להנחות כל פיתרון.
