איתן בלקינד, ממייסדי ניל"י וחבר אצ"ל - טען שכן
הוא גויס לצבא הטורקי כקצין מטה של ג'מאל פאשה.
וכך הוא העיד:
"ביום השני לנסיעתנו ראינו גופה צפה על פני הפרת. נדהמנו, אבל החיילים שליוו אותנו הרגיעונו באמרם שאין זו אלא גופת ארמני. נודע לנו שבקרבת מקום, מעברו השני של הפרת, יש מחנה של ארמנים, אשר הוגלו לשם מארמניה... מצאנו מחנה של כמה מאות אנשים... המשכנו בדרכנו, וככל שהתקדמנו ראינו גוויות רבות יותר של ארמנים צפות על פני המים [...] בדיר־אל־זור...נודע לנו שאחמד ביי הוא מפקד של גדודים צ'רקסים, אשר גויסו להשמדת הארמנים. הרופא והרוקח שאיכסנו אותנו...סיפרו לנו שכל הגברים הארמנים נרצחו עוד בדרכם הנה מעריהם אשר באנטוליה, ואילו הנשים היפות והבנות היו לטרף לבדואים. ...בלילה שלפני צאתנו לדרכנו שמענו צעקות מרות, קורעות לבבות, של נשים. מחנה הארמנים היה במרחק קילומטר מהבית שבו גרנו, והצעקות נמשכו כל הלילה. ...בבוקר, כאשר יצאתי לדרכי וחציתי את הגשר על נהר פרת, נדהמתי לראות את מי הנהר אדומים מדם וגופות ילדים, שראשיהם ערופים, צפות על פני המים. המראה היה מחריד [...] המשכתי צפונה, ולאורך כל הדרך מצאתי גופות של ארמנים - בפרט של ילדים, אשר לא יכלו להחזיק מעמד בנדידה וההורים נטשו אותם למות בדרך. ...הגעתי ללב ארם נהריים, שם הייתי עד לטרגדיה איומה. היו באותו מקום שני מחנות - זה של הארמנים ולידו מחנה של צ'רקסים, אשר עסקו בהשמדתם של הארמנים. במחנה הצ'רקסים התאספו גם שייכים ערבים, אשר בחרו להם את הנערות היפות לנשים... קצין צ'רקסי, שראה אותי...פקד עלי לעזוב את המקום - אבל אני נשארתי לראות מה ייעשה בארמנים. החיילים הצ'רקסים ציוו על הארמנים לאסוף קוצים ודרדרים, ולערמם בפירמידה גבוהה; אחר קשרו את כל הארמנים שהיו שם, קרוב לחמשת אלפים נפש, יד אל יד; הקיפו בהם, כמו בטבעת, את ערימת הקוצים והדרדרים - והדליקו בה אש, שעלתה לשמים יחד עם צרחות האומללים, אשר נחרכו למוות באש המדורה. ברחתי מהמקום, כי לא יכולתי לחזות במראה הנורא הזה...ואחרי דהירה מטורפת של שעתיים עוד שמעתי את צעקות האומללים, עד שנדם קולם. כעבור יומיים חזרתי למקום זה וראיתי גופות של אלפי בני אנוש חרוכים. ... בדרכי לעיר אורפה שבצפון, חזיתי בטבח של ארמנים נוספים... כל הדרכים היו מכוסות גופות של ארמנים"