סתוונית333
Well-known member
האם התנ"ך קרה באמת? לא! הוא אגדת עם
לפני 18 שנה התפרסם במוסף "הארץ" מאמר שהעלה שאלה קטנה עם פוטנציאל נפיץ: האם יש סימוכים ארכיאולוגיים למה שכתוב בתנ"ך?
אזהרה !!! המאמר ארוך אבל שווה כל מילה
פרופ' זאב הרצוג ,מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת ת"א שהשתתף עם יגאל ידין בחפירות חצור , וניהל חפירות ארכיאולוגיות בתל -ערד, בתל -מיכל, בתל -יפו ובתל -גריסה, פרסם מאמר במוסף הארץ ב- 29.10.1999
"אחרי 70 שנות חפירה מאומצת בארץ ישראל, מגיעים הארכיאולוגים למסקנה מפחידה: לא היו דברים מעולם. מעשי האבות הם אגדות עם, לא ירדנו למצרים ולא עלינו משם, לא כבשנו את הארץ ואין זכר לאימפריה של דוד ושלמה."
"לא רק אזרחי ישראל ובני העם היהודי, סביר להניח שרבים מתושבי העולם כולו יזדעזעו למקרא העובדות הידועות זה מכבר לארכיאולוגים החופרים בארץ ישראל. בעשרים השנים האחרונות מתחוללת מהפכה של ממש ביחסם של חוקרים ישראלים אל המקרא כאל מקור היסטורי. מרבית העוסקים בדיונים מדעיים בתחומי המקרא, הארכיאולוגיה וההיסטוריה של עם ישראל, שעד עתה חיפשו בשטח את ההוכחות לאמיתות סיפורי התנ"ך, מסכימים כעת כי שלבי התהוותו של עם ישראל היו שונים לחלוטין מאלה המתוארים בו.
קשה לקבל זאת, אבל לחוקרים ברור היום שעם ישראל לא שהה במצרים, לא נדד במדבר, לא כבש את הארץ במסע צבאי ולא הנחיל אותה לשנים-עשר שבטי ישראל. עוד יותר קשה לעכל את העובדה המתבררת, שהממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, המתוארת במקרא כמעצמה אזורית, היתה לכל היותר ממלכה שבטית קטנה. בנוסף לכך, צפויה אי נוחות לכל מי שיצטרך לחיות עם הידיעה כי ליהוה, אלהי ישראל, היתה בת זוג, וכי הדת הישראלית הקדומה אימצה את המונותאיזם רק בשלהי תקופת המלוכה ולא על הר סיני.
כבן העם היהודי וכתלמיד האסכולה המקראית, אני מודע לגודל התסכול הנובע מהפער בין הציפיות להוכחת התנ"ך כמקור היסטורי, לבין העובדות הנחשפות בשטח. אני חווה את ההכרה הזאת "על בשרי" ואני בודק, מבקר ומתקן קודם כל את פרשנויותי ומסקנותי הקודמות, לצד ביקורת ופרשנות מחודשת של עבודות עמיתי.
אני מתכוון להציג לפניכם בקיצור את תולדותיה הקצרים של הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, להדגיש את שלבי המשבר והמהפכה שמתרחשים בעשור האחרון, ולבסוף אנסה לברר מדוע העובדות המתבררות אינן מחלחלת אל תודעת הציבור הרחב.
הארכיאולוגיה מתגייסת
הארכיאולוגיה של ארץ ישראל התפתחה כמדע בשלב מאוחר יחסית, בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-.20 התרבויות האימפריאליות של מצרים, מסופוטמיה, יוון ורומא היו היעד הארכיאולוגי הראשון לחוקרים שחיפשו עדויות מרשימות מן העבר, לרוב בשירות המוזיאונים הגדולים בלונדון, פאריס וברלין. השלב הזה פסח למעשה על ארץ ישראל הקטנה, שהיתה גם מגוונת ומקוטעת מבחינה גיאוגרפית. בארץ לא היו תנאים להתפתחותה של ממלכה נרחבת, וממילא לא יכלו לקום בה מפעלי ראווה כמו המקדשים המצריים, או הארמונות המסופוטמיים.
הדחיפה העיקרית למחקר הארכיאולוגי בא"י היתה דתית, ומקורה בזיקה של הארץ לכתבי הקודש. אסכולת ביקורת המקרא, שפרחה בגרמניה החל במחצית השנייה של המאה ה-,19 עירערה על ההיסטוריות של סיפורי המקרא וטענה כי ההיסטוריוגרפיה המקראית נוסחה, ובמידה רבה גם "הומצאה" בימי גלות בבל. חוקרי המקרא, בעיקר הגרמנים, טענו כי תולדות עם ישראל כרצף של אירועים, החל מימי אברהם יצחק ויעקב, דרך הירידה למצרים, השיעבוד, יציאת מצרים וכלה בכיבוש הארץ והתנחלות שבטי ישראל – אינם אלא שחזורים מאוחרים של העבר, שייעודם תיאולוגי.
רק הארכיאולוגיה יכלה להפריך את התאוריה הזאת והיא יצאה לדרך. ראשוני החופרים ביריחו ושכם היו חוקרי מקרא שחיפשו בתחילת המאה את שרידי הערים המקראיות. תנופה גדולה קיבל המחקר עם הגעתו של ויליאם פוקסוול אולברייט, חוקר של ארץ ישראל והמזרח הקדום. אולברייט, אמריקאי, בנו של כומר ממוצא צ'יליאני, החל לפעול בארץ ישראל בתחילת שנות העשרים וגישתו המוצהרת קבעה כי הארכיאולוגיה היא האמצעי המדעי העיקרי להפרכת הטענות הביקורתיות נגד ההיסטוריות של סיפורי המקרא, בעיקר של אסכולת ולהאוזן.
אולברייט האמין כי המקרא הוא מסמך היסטורי, שאמנם עבר שלבי עריכה אחדים, אך ביסודו משקף את המציאות הקדומה. הוא היה משוכנע שאם ייחשפו השרידים הקדומים בארץ ישראל, הם יספקו הוכחות חד-משמעיות לאמיתותם ההיסטורית של המאורעות הנוגעים לעם ישראל בארצו.
הארכיאולוגיה המקראית שהתפתחה בעקבות אולברייט ותלמידיו, הובילה לעריכת חפירות נרחבות בתלים המקראיים החשובים: מגידו, לכיש, גזר, שכם, יריחו, ירושלים, העי, גבעון, בית שאן, בית שמש, חצור, תענך, ועוד.
ידין משוטט בארצות המקרא
בשנות החמישים, השישים והשבעים שיגשגה הארכיאולוגיה באסכולה המקראית, ללא התלבטות וללא דיון בשאלות תאורטיות. הדרך היתה סלולה וברורה: כל ממצא שנחשף תרם לבניית התמונה הכוללת. ספרי היסוד בארכיאולוגיה תמיד נקשרו אל המקרא, או ל"ארץ הקודש": יגאל ידין כתב את "תורת המלחמה בארצות המקרא", יוחנן אהרוני את "אטלס כרטא לתקופת המקרא" ועוד.
הארכיאולוגיה של ארץ ישראל מילאה את ייעודה: יצירת תמונה הרמונית של העבר, המבוססת על התאמה בין המקורות הספרותיים לממצא הארכיאולוגי בשטח. החוקרים התמחו בצדדים נבחרים של הממצא, כמו כלי חרס, כלי נשק, תעודות בכתב, ארכיטקטורה, חפצי אמנות וכדומה, והציגו רצף טיפולוגי מרשים בפירוטו ובאמינותו. תכופות טענו כי אנו מיטיבים להבחין בין כלי החרס של המאה ה-11 לעומת אלה של המאה העשירית לפני הספירה, הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להבדיל בין המאות העשירית וה-11 לספירה!
הקבלות בין הארכיאולוגיה להיסטוריה המצרית, כמו למשל הזכרת מסע שישק לארץ ישראל במקרא ובתבליטים מצריים, איפשרו את ביסוס הכרונולוגיה הישראלית. ובקיצור, תמונת הפאזל הלכה ונשלמה.
הארכיאולוגים שאימצו בהתלהבות את הגישה המקראית חשפו את "תקופת המקרא", שקיבלה משמעות נרחבת מעבר לתחומיה הכרונולוגיים, ובספרי המבוא שולבו גם פרקים הנוגעים לפרה-היסטוריה של ארץ ישראל בתקופות שקודמות במאות אלפי שנים לתקופת המקרא.
וכך, חקרנו ותיארנו ולימדנו את תקופת האבות (וגם את "ביצורי החקסוס"), את מבנה הערים הכנעניות האדירות ואת הריסתן בידי בני ישראל במסע כיבוש הארץ, את גבולות נחלותיהם של שבטי ישראל, את יישובי ההתנחלות שהתאפיינו ב"בורות התנחלות" ו"קנקני התנחלות",
את "שערי שלמה" בחצור, מגידו וגזר, את "אורוות שלמה" (או אחאב), את "מכרות שלמה" בתמנע, ויש אף כאלה שהגדילו (ועדיין מגדילים) לעשות ומצאו את הר סיני בהר כרכום בנגב, או את מזבח יהושע בהר עיבל.
לפני 18 שנה התפרסם במוסף "הארץ" מאמר שהעלה שאלה קטנה עם פוטנציאל נפיץ: האם יש סימוכים ארכיאולוגיים למה שכתוב בתנ"ך?
אזהרה !!! המאמר ארוך אבל שווה כל מילה
פרופ' זאב הרצוג ,מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת ת"א שהשתתף עם יגאל ידין בחפירות חצור , וניהל חפירות ארכיאולוגיות בתל -ערד, בתל -מיכל, בתל -יפו ובתל -גריסה, פרסם מאמר במוסף הארץ ב- 29.10.1999
"אחרי 70 שנות חפירה מאומצת בארץ ישראל, מגיעים הארכיאולוגים למסקנה מפחידה: לא היו דברים מעולם. מעשי האבות הם אגדות עם, לא ירדנו למצרים ולא עלינו משם, לא כבשנו את הארץ ואין זכר לאימפריה של דוד ושלמה."
"לא רק אזרחי ישראל ובני העם היהודי, סביר להניח שרבים מתושבי העולם כולו יזדעזעו למקרא העובדות הידועות זה מכבר לארכיאולוגים החופרים בארץ ישראל. בעשרים השנים האחרונות מתחוללת מהפכה של ממש ביחסם של חוקרים ישראלים אל המקרא כאל מקור היסטורי. מרבית העוסקים בדיונים מדעיים בתחומי המקרא, הארכיאולוגיה וההיסטוריה של עם ישראל, שעד עתה חיפשו בשטח את ההוכחות לאמיתות סיפורי התנ"ך, מסכימים כעת כי שלבי התהוותו של עם ישראל היו שונים לחלוטין מאלה המתוארים בו.
קשה לקבל זאת, אבל לחוקרים ברור היום שעם ישראל לא שהה במצרים, לא נדד במדבר, לא כבש את הארץ במסע צבאי ולא הנחיל אותה לשנים-עשר שבטי ישראל. עוד יותר קשה לעכל את העובדה המתבררת, שהממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, המתוארת במקרא כמעצמה אזורית, היתה לכל היותר ממלכה שבטית קטנה. בנוסף לכך, צפויה אי נוחות לכל מי שיצטרך לחיות עם הידיעה כי ליהוה, אלהי ישראל, היתה בת זוג, וכי הדת הישראלית הקדומה אימצה את המונותאיזם רק בשלהי תקופת המלוכה ולא על הר סיני.
כבן העם היהודי וכתלמיד האסכולה המקראית, אני מודע לגודל התסכול הנובע מהפער בין הציפיות להוכחת התנ"ך כמקור היסטורי, לבין העובדות הנחשפות בשטח. אני חווה את ההכרה הזאת "על בשרי" ואני בודק, מבקר ומתקן קודם כל את פרשנויותי ומסקנותי הקודמות, לצד ביקורת ופרשנות מחודשת של עבודות עמיתי.
אני מתכוון להציג לפניכם בקיצור את תולדותיה הקצרים של הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, להדגיש את שלבי המשבר והמהפכה שמתרחשים בעשור האחרון, ולבסוף אנסה לברר מדוע העובדות המתבררות אינן מחלחלת אל תודעת הציבור הרחב.
הארכיאולוגיה מתגייסת
הארכיאולוגיה של ארץ ישראל התפתחה כמדע בשלב מאוחר יחסית, בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-.20 התרבויות האימפריאליות של מצרים, מסופוטמיה, יוון ורומא היו היעד הארכיאולוגי הראשון לחוקרים שחיפשו עדויות מרשימות מן העבר, לרוב בשירות המוזיאונים הגדולים בלונדון, פאריס וברלין. השלב הזה פסח למעשה על ארץ ישראל הקטנה, שהיתה גם מגוונת ומקוטעת מבחינה גיאוגרפית. בארץ לא היו תנאים להתפתחותה של ממלכה נרחבת, וממילא לא יכלו לקום בה מפעלי ראווה כמו המקדשים המצריים, או הארמונות המסופוטמיים.
הדחיפה העיקרית למחקר הארכיאולוגי בא"י היתה דתית, ומקורה בזיקה של הארץ לכתבי הקודש. אסכולת ביקורת המקרא, שפרחה בגרמניה החל במחצית השנייה של המאה ה-,19 עירערה על ההיסטוריות של סיפורי המקרא וטענה כי ההיסטוריוגרפיה המקראית נוסחה, ובמידה רבה גם "הומצאה" בימי גלות בבל. חוקרי המקרא, בעיקר הגרמנים, טענו כי תולדות עם ישראל כרצף של אירועים, החל מימי אברהם יצחק ויעקב, דרך הירידה למצרים, השיעבוד, יציאת מצרים וכלה בכיבוש הארץ והתנחלות שבטי ישראל – אינם אלא שחזורים מאוחרים של העבר, שייעודם תיאולוגי.
רק הארכיאולוגיה יכלה להפריך את התאוריה הזאת והיא יצאה לדרך. ראשוני החופרים ביריחו ושכם היו חוקרי מקרא שחיפשו בתחילת המאה את שרידי הערים המקראיות. תנופה גדולה קיבל המחקר עם הגעתו של ויליאם פוקסוול אולברייט, חוקר של ארץ ישראל והמזרח הקדום. אולברייט, אמריקאי, בנו של כומר ממוצא צ'יליאני, החל לפעול בארץ ישראל בתחילת שנות העשרים וגישתו המוצהרת קבעה כי הארכיאולוגיה היא האמצעי המדעי העיקרי להפרכת הטענות הביקורתיות נגד ההיסטוריות של סיפורי המקרא, בעיקר של אסכולת ולהאוזן.
אולברייט האמין כי המקרא הוא מסמך היסטורי, שאמנם עבר שלבי עריכה אחדים, אך ביסודו משקף את המציאות הקדומה. הוא היה משוכנע שאם ייחשפו השרידים הקדומים בארץ ישראל, הם יספקו הוכחות חד-משמעיות לאמיתותם ההיסטורית של המאורעות הנוגעים לעם ישראל בארצו.
הארכיאולוגיה המקראית שהתפתחה בעקבות אולברייט ותלמידיו, הובילה לעריכת חפירות נרחבות בתלים המקראיים החשובים: מגידו, לכיש, גזר, שכם, יריחו, ירושלים, העי, גבעון, בית שאן, בית שמש, חצור, תענך, ועוד.
ידין משוטט בארצות המקרא
בשנות החמישים, השישים והשבעים שיגשגה הארכיאולוגיה באסכולה המקראית, ללא התלבטות וללא דיון בשאלות תאורטיות. הדרך היתה סלולה וברורה: כל ממצא שנחשף תרם לבניית התמונה הכוללת. ספרי היסוד בארכיאולוגיה תמיד נקשרו אל המקרא, או ל"ארץ הקודש": יגאל ידין כתב את "תורת המלחמה בארצות המקרא", יוחנן אהרוני את "אטלס כרטא לתקופת המקרא" ועוד.
הארכיאולוגיה של ארץ ישראל מילאה את ייעודה: יצירת תמונה הרמונית של העבר, המבוססת על התאמה בין המקורות הספרותיים לממצא הארכיאולוגי בשטח. החוקרים התמחו בצדדים נבחרים של הממצא, כמו כלי חרס, כלי נשק, תעודות בכתב, ארכיטקטורה, חפצי אמנות וכדומה, והציגו רצף טיפולוגי מרשים בפירוטו ובאמינותו. תכופות טענו כי אנו מיטיבים להבחין בין כלי החרס של המאה ה-11 לעומת אלה של המאה העשירית לפני הספירה, הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים להבדיל בין המאות העשירית וה-11 לספירה!
הקבלות בין הארכיאולוגיה להיסטוריה המצרית, כמו למשל הזכרת מסע שישק לארץ ישראל במקרא ובתבליטים מצריים, איפשרו את ביסוס הכרונולוגיה הישראלית. ובקיצור, תמונת הפאזל הלכה ונשלמה.
הארכיאולוגים שאימצו בהתלהבות את הגישה המקראית חשפו את "תקופת המקרא", שקיבלה משמעות נרחבת מעבר לתחומיה הכרונולוגיים, ובספרי המבוא שולבו גם פרקים הנוגעים לפרה-היסטוריה של ארץ ישראל בתקופות שקודמות במאות אלפי שנים לתקופת המקרא.
וכך, חקרנו ותיארנו ולימדנו את תקופת האבות (וגם את "ביצורי החקסוס"), את מבנה הערים הכנעניות האדירות ואת הריסתן בידי בני ישראל במסע כיבוש הארץ, את גבולות נחלותיהם של שבטי ישראל, את יישובי ההתנחלות שהתאפיינו ב"בורות התנחלות" ו"קנקני התנחלות",
את "שערי שלמה" בחצור, מגידו וגזר, את "אורוות שלמה" (או אחאב), את "מכרות שלמה" בתמנע, ויש אף כאלה שהגדילו (ועדיין מגדילים) לעשות ומצאו את הר סיני בהר כרכום בנגב, או את מזבח יהושע בהר עיבל.