marabo
Well-known member
כאשר הסמאלניות כאן מיללות מרה על ה"הדתה" של בנט
(מזעזע)
נזכיר מה עוללו הסמאלנים החילונים לילדים דתיים ניצולי שואה אומללים שניצלו מהנאצים והגיעו לארץ דרך אירן (הילדים כונו "ילדי טהרן").
ממשלת פולין אספה את ניצולי פולין בטהרן בירת פרס. היא הקצתה ליהודים מחנה מיוחד, בתוך המחנה היהודי נבדל מחנה ובו 733 ילדים יתומים ששכלו את הוריהם, כולם בנים מבתים של יהודים חרדים, חסידים ויראי-שמים, תלמידי "תלמודי התורה" ו"בית יעקב" בפולין. על מחנה הילדים פרשה את חסותה "עליית הנוער", ושלחה לשם 65 מדריכים, דהיינו מדריך לכל 11 ילד, כמעט כולם מתנועת "השומר הצעיר", דהיינו נוער השמאל. המדריכים ראו את עיקר תפקידם בהעברת הילדים על דתם. והרי עוללות מפרי מעשיהם:
בליל ראש-השנה נתכנסו כל הילדים לתפילת מעריב. המדריכים ראו בתפילה "עצבנות היסטרית", הפסיקו את התפילה ודרשו מהילדים ללכת למסיבה. ביום ראש-השנה נאסר על הילדים ללכת לבית-הכנסת, ואף לא בשביל לשמוע תקיעות שופר. ילדים שהתגנבו לבית-הכנסת הוחזרו למחנה בטקסי.
בליל יום-הכיפורים הכריז המדריך הראשי: "ילדים, לאכול". למחרת, ביום הקדוש, הוסעו הילדים באוטובוס. ילד שדרש ללכת לבית-הכנסת לומר "יזכור" להוריו שנרצחו על-ידי הגרמנים, הוכה על-ידי המדריך.
בסוכות לא הרשו לילדים ללכת העירה, שמא ייכנסו לבית-הכנסת. הילדים ביקשו אתרוג. ענו להם: "שלוש שנים יכולתם לוותר על אתרוג, תוותרו עליו גם השנה".
בשמחת-תורה סידרו נשף חילקו לחם, חמאה ובשר חזיר. הציגו הצגה שתוכנה שרפת בית-המקדש ויהודים בוכים, עונים להם "חלוצים! לא בתפילה ובאבל אלא בלבנים ייבנה בית ישראל!"
המטבח היה טרף. ילדים חזקים הסתפקו בלחם ומים ובלבד לא להיגעל בטרפות. ילדים רבים התעלפו מחולשה, המדריך הראשי אמר לרופא: "אין דבר, ימות אחד או שניים מהם מרעב, אז יוותרו על הכשרות!"
הילדים ביקשו מקום מיוחד לתפילה. לא די שסירבו להקצות להם מקום מיוחד, אף אסרו עליהם להתפלל במקומות אחרים. משמצאו הילדים אוהל ריק והתפללו שם, אסר עליהם המדריך הראשי גם זאת, ובמיוחד אסר עליהם לומר קדיש אחרי
הוריהם הקדושים. "מוטב להם שישכחו מהר את הוריהם ויעבירו את הסיוט הנורא מזכרונם!" רק מעטים מהילדים היו להם תפילין שהצילום במסירות-נפש בנדודיהם. הנחת התפילין נעשתה בסתר כדי שהמדריכים לא יגזלו מהם את החפץ היקר.
המדריכים נלחמו נגד כיסוי הראש. ילד בן שבע, שלא רצה לאכול בגילוי ראש, לא קיבל ארוחת צהרים במשך חמישה ימים רצופים. במקרה אחר הסירה המדריכה מילדים בני שבע את כיפותיהם. הילדים הוציאו את המגבות משקיותיהם ועטפו בהן את ראשיהם. כשלקחה מהם המדריכה את המגבות, כיסו את ראשיהם בשקיות. לקחה מהם המדריכה את השקיות, כיסו הילדים את ראשיהם בצלחות הריקות. לכן לא קיבלו הילדים אוכל באותו ערב.
בהיות הילדים באנייה שהפליגה ארצה, השליכו המדריכים את הכובעים לים. רב-החובל הגוי ציווה למלחים לרדת לים בסירות הצלה ולשלות את הכובעים הצפים. ילד אחד, שהמדריכים לא הצליחו להסיר את כובעו, הוכה קשות. פאותיהם של הילדים נגזזו בשנתם.
במחנה היה במקרה מדריך דתי אחד, והנה הגיעה פקודה שכל המדריכים חייבים להתגייס לצבא. בו ביום קיבלו כל המדריכים סרטיפיקטים להיכנס לארץ; רק המדריך הדתי לא קיבל, נאלץ להישאר בטהרן וגויס לצבא.
פליט יהודי חרדי, שהיה באותו מקום, נשלח יחד עם 2500 פליטים נוצרים לאפריקה.
נזכיר מה עוללו הסמאלנים החילונים לילדים דתיים ניצולי שואה אומללים שניצלו מהנאצים והגיעו לארץ דרך אירן (הילדים כונו "ילדי טהרן").
ממשלת פולין אספה את ניצולי פולין בטהרן בירת פרס. היא הקצתה ליהודים מחנה מיוחד, בתוך המחנה היהודי נבדל מחנה ובו 733 ילדים יתומים ששכלו את הוריהם, כולם בנים מבתים של יהודים חרדים, חסידים ויראי-שמים, תלמידי "תלמודי התורה" ו"בית יעקב" בפולין. על מחנה הילדים פרשה את חסותה "עליית הנוער", ושלחה לשם 65 מדריכים, דהיינו מדריך לכל 11 ילד, כמעט כולם מתנועת "השומר הצעיר", דהיינו נוער השמאל. המדריכים ראו את עיקר תפקידם בהעברת הילדים על דתם. והרי עוללות מפרי מעשיהם:
בליל ראש-השנה נתכנסו כל הילדים לתפילת מעריב. המדריכים ראו בתפילה "עצבנות היסטרית", הפסיקו את התפילה ודרשו מהילדים ללכת למסיבה. ביום ראש-השנה נאסר על הילדים ללכת לבית-הכנסת, ואף לא בשביל לשמוע תקיעות שופר. ילדים שהתגנבו לבית-הכנסת הוחזרו למחנה בטקסי.
בליל יום-הכיפורים הכריז המדריך הראשי: "ילדים, לאכול". למחרת, ביום הקדוש, הוסעו הילדים באוטובוס. ילד שדרש ללכת לבית-הכנסת לומר "יזכור" להוריו שנרצחו על-ידי הגרמנים, הוכה על-ידי המדריך.
בסוכות לא הרשו לילדים ללכת העירה, שמא ייכנסו לבית-הכנסת. הילדים ביקשו אתרוג. ענו להם: "שלוש שנים יכולתם לוותר על אתרוג, תוותרו עליו גם השנה".
בשמחת-תורה סידרו נשף חילקו לחם, חמאה ובשר חזיר. הציגו הצגה שתוכנה שרפת בית-המקדש ויהודים בוכים, עונים להם "חלוצים! לא בתפילה ובאבל אלא בלבנים ייבנה בית ישראל!"
המטבח היה טרף. ילדים חזקים הסתפקו בלחם ומים ובלבד לא להיגעל בטרפות. ילדים רבים התעלפו מחולשה, המדריך הראשי אמר לרופא: "אין דבר, ימות אחד או שניים מהם מרעב, אז יוותרו על הכשרות!"
הילדים ביקשו מקום מיוחד לתפילה. לא די שסירבו להקצות להם מקום מיוחד, אף אסרו עליהם להתפלל במקומות אחרים. משמצאו הילדים אוהל ריק והתפללו שם, אסר עליהם המדריך הראשי גם זאת, ובמיוחד אסר עליהם לומר קדיש אחרי
הוריהם הקדושים. "מוטב להם שישכחו מהר את הוריהם ויעבירו את הסיוט הנורא מזכרונם!" רק מעטים מהילדים היו להם תפילין שהצילום במסירות-נפש בנדודיהם. הנחת התפילין נעשתה בסתר כדי שהמדריכים לא יגזלו מהם את החפץ היקר.
המדריכים נלחמו נגד כיסוי הראש. ילד בן שבע, שלא רצה לאכול בגילוי ראש, לא קיבל ארוחת צהרים במשך חמישה ימים רצופים. במקרה אחר הסירה המדריכה מילדים בני שבע את כיפותיהם. הילדים הוציאו את המגבות משקיותיהם ועטפו בהן את ראשיהם. כשלקחה מהם המדריכה את המגבות, כיסו את ראשיהם בשקיות. לקחה מהם המדריכה את השקיות, כיסו הילדים את ראשיהם בצלחות הריקות. לכן לא קיבלו הילדים אוכל באותו ערב.
בהיות הילדים באנייה שהפליגה ארצה, השליכו המדריכים את הכובעים לים. רב-החובל הגוי ציווה למלחים לרדת לים בסירות הצלה ולשלות את הכובעים הצפים. ילד אחד, שהמדריכים לא הצליחו להסיר את כובעו, הוכה קשות. פאותיהם של הילדים נגזזו בשנתם.
במחנה היה במקרה מדריך דתי אחד, והנה הגיעה פקודה שכל המדריכים חייבים להתגייס לצבא. בו ביום קיבלו כל המדריכים סרטיפיקטים להיכנס לארץ; רק המדריך הדתי לא קיבל, נאלץ להישאר בטהרן וגויס לצבא.
פליט יהודי חרדי, שהיה באותו מקום, נשלח יחד עם 2500 פליטים נוצרים לאפריקה.
