היסטוריה: הינה כך עזבו וגורשו הסמאלנים מהפק"פ מארץ ישראל
הבריטים רדפו את 'האחים האדומים' עד חורמה והסתייעו בישוב היהודי המאורגן שלחם מצידו בכל האמצעים בחבר הבוגדים והמשומדים שסייעו לטרור הערבו-איסלאמי של המופתי וכנופיותיו.
"תגובת השלטונות הבריטיים היתה נוקבת. השלטונות החליטו על מדיניות גירוש מן הארץ של מאות חברי הפק"פ, שבהם ראו גורם הפוגע בסדר הציבורי. ייתכן שהמסע האנטי-קומוניסטי לובה ביוזמתם של חוגים פוליטיים ביישוב, שהפריזו בתיאור כוחה של המפלגה והאדירוהו על מנת להדגיש את הסכנה שבפעילותה. גישה זו תובלה בהתבטאויות חריפות, שהיו תוצר של שנאת רוב כלפי מיעוט פוליטי אנטגוניסטי העוין את מטרות התנועה הציונית. בשל כך כונו הקומוניסטים 'מומרים להכעיס, סדיסטים המוצאים פורקן בשנאת הזולת, ובעיקר לתנועה הציונית ומפעלה בארץ'."
יעקב מרקוביצקי, המרדף אחר 'האחים האדומים'
http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/12/12.pdf
חלק מהסמאלנים דאז היגרו, כמו היום, לברלין-של-אז...כלומר ל'מולדת העמלים' הסובייטית.
"בגילוי דעת של קומוניסטים שנטשו את הארץ לטובת בירוביג'אן, אשר התפרסם ב-17 לאוגוסט 1932, נכתב כי "אנחנו, פלוגת המהגרים הראשונה לבירוביג'אן, עוזבים את הארץ לא רק מפני שהציונות אינה מסוגלת לתת פתרון למצוקת המוני היהודים, אלא בגלל שהציונות… הינה כוח ריאקציוני שחור… אנחנו נוסעים לבירוביג'אן היות שחזקה אמונתנו כי בעזרת 160 מיליוני אחים למעמד וממשלת הפועלים, יעלה לנו להגשים את הריכוז והפרודקטיוויזציה של השכבות הרחבות של ההמונים היהודים על יסוד הבנייה של המולדת הסוציאליסטית".
פרשת בירוביג'אן הייתה טרגדיה איומה. כך, אתרע גורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב"גדוד העבודה". אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", פרסם באוקטובר 1927 הכרזה רשמית בעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ. הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.
הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקברום חיים."
https://davidmerhav.wordpress.com/2010/08/06/האדומה-האחרונה-עם-מותה-של-רות-לוביץ/
הבריטים רדפו את 'האחים האדומים' עד חורמה והסתייעו בישוב היהודי המאורגן שלחם מצידו בכל האמצעים בחבר הבוגדים והמשומדים שסייעו לטרור הערבו-איסלאמי של המופתי וכנופיותיו.
"תגובת השלטונות הבריטיים היתה נוקבת. השלטונות החליטו על מדיניות גירוש מן הארץ של מאות חברי הפק"פ, שבהם ראו גורם הפוגע בסדר הציבורי. ייתכן שהמסע האנטי-קומוניסטי לובה ביוזמתם של חוגים פוליטיים ביישוב, שהפריזו בתיאור כוחה של המפלגה והאדירוהו על מנת להדגיש את הסכנה שבפעילותה. גישה זו תובלה בהתבטאויות חריפות, שהיו תוצר של שנאת רוב כלפי מיעוט פוליטי אנטגוניסטי העוין את מטרות התנועה הציונית. בשל כך כונו הקומוניסטים 'מומרים להכעיס, סדיסטים המוצאים פורקן בשנאת הזולת, ובעיקר לתנועה הציונית ומפעלה בארץ'."
יעקב מרקוביצקי, המרדף אחר 'האחים האדומים'
http://in.bgu.ac.il/bgi/iyunim/12/12.pdf
חלק מהסמאלנים דאז היגרו, כמו היום, לברלין-של-אז...כלומר ל'מולדת העמלים' הסובייטית.
"בגילוי דעת של קומוניסטים שנטשו את הארץ לטובת בירוביג'אן, אשר התפרסם ב-17 לאוגוסט 1932, נכתב כי "אנחנו, פלוגת המהגרים הראשונה לבירוביג'אן, עוזבים את הארץ לא רק מפני שהציונות אינה מסוגלת לתת פתרון למצוקת המוני היהודים, אלא בגלל שהציונות… הינה כוח ריאקציוני שחור… אנחנו נוסעים לבירוביג'אן היות שחזקה אמונתנו כי בעזרת 160 מיליוני אחים למעמד וממשלת הפועלים, יעלה לנו להגשים את הריכוז והפרודקטיוויזציה של השכבות הרחבות של ההמונים היהודים על יסוד הבנייה של המולדת הסוציאליסטית".
פרשת בירוביג'אן הייתה טרגדיה איומה. כך, אתרע גורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב"גדוד העבודה". אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי ב"גדוד העבודה", פרסם באוקטובר 1927 הכרזה רשמית בעד הגירה לבריה"מ. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם "וייה נובה" ("דרך חדשה"), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ. הקבוצה שינתה את שמה לשם "אחוות עמים", והפכה לקולחוז רגיל. אך משעה שסר חינם בעיני השלטונות הסובייטים, החלו ה"טיהורים": אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו על-ידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים.
הסוף היה טראגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת "אחוות העמים". הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות, שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים והילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקברום חיים."
https://davidmerhav.wordpress.com/2010/08/06/האדומה-האחרונה-עם-מותה-של-רות-לוביץ/
