וסיפור נוסף על ילדים שמטפלים בהורים סיעודיים
גם חייה של אורית גלייזנר, 57, התהפכו לגמרי בעקבות הפיכת אביה לסיעודי:
לפני שנתיים היא נאלצה בלית ברירה לעקור עם משפחתה הקטנה, בן זוגה ובתה, מגבעתיים לאשקלון, עיר מגוריו של אביה.
זה קרה לאחר תקופה ארוכה שבה לא הצליחה למצוא מטפלים ראויים לאביה, שחייב ליווי מלא 24 שעות ביממה.
גלייזנר, בת יחידה, מתמודדת כבר שנים רבות עם הטיפול בהורים סיעודיים.
אמה היתה סיעודית במשך 17 שנה עד שנפטרה לפני חמש שנים, אביה סיעודי כבר כמה שנים,
ובשנים האחרונות הוא לא יוצא מהבית כלל בשל חרדות ופחדים.
בשנים האלה היא עברה אינספור אירועים ותהפוכות שקשורים בטיפול בהוריה:
"אבי, שהיה מותש מעול הטיפול באמי הסיעודית, החליט שהוא רוצה לעבור לבית אבות.
הוא מכר דירה בת חמישה חדרים, ועבר לבית האבות, אבל אחרי חודשיים
הרגיש שם כמו ארי בסוגר, וביקש לחזור לביתו.
בינתיים הוא הפסיד המון כסף כי מחירי הדירות עלו ובית האבות דרש ממנו קנס עצום על הפרת חוזה".
ואולם הקושי הגדול ביותר שאתו התמודדה קשור במציאת מטפלת לאביה:
פעם אחת, היא מספרת, "רצה אחריי שכנה וסיפרה שהמטפלת יוצאת לבלות בערבים ומשאירה את אבי לבד".
במקרה אחר, כאשר אביה היה מאושפז בבית חולים במרכז הארץ, המטפלת פגשה משפחה
שהציעה לה מגורים במרכז הארץ ויותר כסף — "והיא פשוט עזבה. הלכה להפקיד את המשכורת שלה ולא חזרה.
בדיעבד גילינו שכשאבי היה בבית החולים היא כבר דאגה להוציא מהבית שלו את כל חפציה".
מטפלת שלישית התגלתה כאלכוהוליסטית, "והתברר שהיא עבדה קודם באשדוד ופוטרה כי גילו שהיא שותה",
רביעית לא תיקשרה עם האב, ועוד ועוד.
בחמש שנים התחלפו כמעט עשר מטפלות, מספרת גלייזנר, מה ששיבש לחלוטין את שגרת חייה.
"מי שמביא את המטפלות הסיעודיות הן חברות כוח אדם, תאגידים פרטיים שכל עניינם הוא לעשות כסף.
הם אוספים אנשים ממדינות העולם השלישי שמוכנים לשלם להם כ–8,000 דולר דמי תיווך עבור הבאתם לארץ.
זה עסק כלכלי מכוער. בסופו של דבר שני הצדדים חסרי ישע — המטופלים והמטפלים. ובאמצע יש גוזרי קופון".
"לפני פחות משנה החלפתי מטפלת אחרי שהמטפלת הקודמת פשוט התעייפה", מספר משה ליבנה.
"פניתי לכמה חברות סיעוד בו־זמנית ובאו אלי כמעט 10 מטפלות שונות,
אבל הן בררניות — באות, רואות את המצב של אמא, והולכות. אין סנטימנטים.
היתה אפילו מישהי שבאה לביקור פעם־פעמיים והסכימה להתחיל לעבוד,
אך כשהגיע יום תחילת העבודה, אחרי חצי שעה היא אמרה שהיא הולכת
מה עושים בכל פעם שדבר כזה קורה?
גלייזנר: "במקרים כאלה אני צריכה לעזוב הכל. זה זעזוע, החיים נעצרים.
אני לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מלדאוג לאבי ולטפל בו, חייבת להתייצב אצלו עד שתהיה מטפלת חדשה.
לעתים קרובות כשמגיעה מטפלת חדשה מתברר שהיא חסרת ניסיון, לא מכירה את המקצוע,
ואני את צריכה ללמד הכל מחדש אדם שמעולם לא טיפל במישהו".
לאחר שהבינה שהיא לא יכולה להמשיך לנהל את הטיפול באביה בשלט רחוק,
ניסתה גלייזנר לעבור יחד עם אביה לפתח תקוה, לגור בדירות סמוכות.
"כבר מצאתי לו דירה שכורה, אבל כשאמרתי לו שיבוא לראות אותה הוא נכנס לחרדות ולחץ הדם שלו החל לקפוץ.
מומחה שהתייעצתי אתו אמר לי שזו תגובה רגשית לשינוי וייעץ לי לא להוציא אותו מאשקלון".
נשמע מייאש. מבוי סתום.
"אכן. בשלב הזה הבנתי שאין לי ברירה — אני צריכה לעבור לגור באשקלון,
כי אני לא יכולה להמשיך לנהל את זה מרחוק, אף על פי שאהבנו לגור בגבעתיים,
ואף שבן זוגי צלם טלוויזיה שעובד רוב השבוע בתל אביב, ירושלים וחיפה.
אבל אבי כבר הידרדר מבחינה רגשית ונפשית, ואין באופק מטפלת טובה שתיתן לו ביטחון ותצליח לטפל בו.
במקביל אני עם ילדה קטנה שאני צריכה להכניס למערכת החינוך.
איך אכניס אותה לגן כשכל פעם אני נוסעת לשלושה ימים לאשקלון?"
במרחק של שנתיים — התרגלתם לחיים באשקלון?
"אני לא יכולה להגיד שהסתגלתי.
בגבעתיים יש לי חברות ויכולתי לרדת מהבית לטייל בין חנויות ובתי קפה.
האווירה אחרת. פה אין לי אף אחד חוץ מאבא שלי.
אבל כל יום אחר הצהריים אנחנו הולכים לשבת אתו לפחות שעה. הוא איש מקסים, חברותי מאוד.
יש לו מתנדב שבא אחת לשבוע לשבת ולדבר אתו, עובדת סוציאלית מארגון עמך אחת לשבוע, ואותי.
אני העמוד הזה שמחזיק אותו מבחינה נפשית כי שום מטפלת לא היתה יכולה לתת לו ביטחון שהיא שם אתו ובשבילו".
