טדי קולק הסגיר לוחמי אצ"ל למודיעין הבריטי, ור
לצרף אותם לפנתיאון משה ארנס 10.04.2007 00:00 הוסף תגובה הורד עכשיו ללא תשלום הארץ iPhone הורד עכשיו ללא תשלום הארץ android לתגובות הדפס הוסף לרשימת קריאה החשדות היו קיימים זמן רב, אך כעת זה רשמי. טדי קולק הסגיר לוחמי אצ"ל למודיעין הבריטי, ורבים מהם נמקו חודשים ארוכים במחנות מעצר באפריקה. אחד מהם היה יעקב מרידור, סגנו של מנחם בגין. קולק לא פעל לבדו. ראשי תנועת העבודה, בהנהגת דוד בן-גוריון, החליטו לשתף פעולה עם השלטון הבריטי לקראת סוף 1944, בניסיון לחסל את המחתרת שלחמה בבריטים. הימים שלאחר מכן כונו "הסזון" - "עונת הציד" - כאשר אנשי אצ"ל ולח"י נרדפו והוסגרו לידי הבריטים. לא כל אנשי תנועת העבודה היו מוכנים לבצע את החלטת ההנהגה. אחד היוצאים מן הכלל היה יגאל אלון, אז ממפקדי הפלמ"ח. אניטה שפירא כותבת בספרה "יגאל אלון: אביב חלדו", כי באוקטובר 1944, במועצה הארצית של התנועה "לאחדות העבודה", אמר ישראל גלילי, כי הצורך לפעול נגד אצ"ל ולח"י נובע מטבעם הפשיסטי. המועצה התלכדה סביב החלטה שקבעה, כי "החבורות הטרוריסטיות הן גלגול יהודי של הפשיזם בעולם". בהגדרת ז'בוטינסקי ואוהדיו כפשיסטים לא היה כל חידוש. מה שעשוי להיראות מפתיע במבט לאחור, היא העובדה שההשמצה הזאת עדיין הוטחה בתנועה ציונית יריבה לקראת תום מלחמת העולם השנייה. גם בגטו ורשה, תחת הכיבוש הנאצי, ראתה התנועה הסוציאליסטית הציונית בבית"ר תנועה פשיסטית. מרדכי טננבאום, אחד ממייסדי "הארגון היהודי הלוחם" בגטו, כתב בעלון של "דרור", התנועה שבהנהגת אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, כי גם ג'אקומו מטיאוטי, הסוציאליסט האיטלקי, וגם חיים ארלוזורוב, היו קורבנות הפשיזם: "מטיאוטי נרצח על ידי פשיסטים איטלקים; ארלוזורוב - על ידי פשיסטים יהודים. החשבון עם הרוצחים עוד ייעשה". מלים אלה נכתבו בימים, שבהם החדשות על רצח המוני של יהודים כבר הגיעו לוורשה. לא פלא שהרוויזיוניסטים בגטו לא נכללו בשורות "הארגון היהודי הלוחם", וששני הארגונים שעמדו בראש המרד, "הארגון היהודי הלוחם" בפיקודו של מרדכי אנילביץ', ו"הארגון הצבאי היהודי" הרוויזיוניסטי, בפיקודו של פאוול פרנקל, לחמו בגרמנים בנפרד. למרבה הצער, ההיסטוריה אינה מסתיימת כאן. הקרב של פרנקל ולוחמיו בכיכר מוראנובסקי, שהיה הקרב העיקרי של המרד בגטו, הוסתר במשך יותר מ-60 שנה. מאמץ מכוון ואפקטיווי נעשה כדי להשכיח את השתתפות לוחמיו של פרנקל במרד ובמקביל להציג את המרד בגטו ורשה כיציר כפיה של תנועת העבודה. עונת הציד של לוחמי המחתרת בארץ ישראל התחוללה שנה וחצי לאחר המרד בגטו ורשה. הנהגת תנועת העבודה אז לא הסכימה להכיר בחלקם של חברי האצ"ל בלחימה בגטו. עברו שנים עד שתרומתם של לוחמי אצ"ל ולח"י למאבק בשלטון הבריטי ולהקמת המדינה זכתה להכרה, ועולי הגרדום הוכרזו כגיבורים לאומיים. היום אין כמעט עיר בישראל שאין בה רחוב על שם אצ"ל ולח"י. אין גם כמעט עיר שאין בה רחוב על שם מרדכי אנילביץ', ובצדק. אך שמו של פאוול פרנקל עדיין נעדר מהפנתיאון הלאומי. דוד לנדאו, שלחם תחת פיקודו של פרנקל, כתב בספרו "בכלוב", כי זמן קצר לפני המרד אמר פרנקל ללוחמיו: "אנחנו נמות בטרם עת, אך לא נידון לכליה. אנחנו נחיה כל עוד תתקיים ההיסטוריה היהודית". הגיעה השעה שפרנקל ולוחמיו יהיו לחלק מההיסטוריה היהודית.
לצרף אותם לפנתיאון משה ארנס 10.04.2007 00:00 הוסף תגובה הורד עכשיו ללא תשלום הארץ iPhone הורד עכשיו ללא תשלום הארץ android לתגובות הדפס הוסף לרשימת קריאה החשדות היו קיימים זמן רב, אך כעת זה רשמי. טדי קולק הסגיר לוחמי אצ"ל למודיעין הבריטי, ורבים מהם נמקו חודשים ארוכים במחנות מעצר באפריקה. אחד מהם היה יעקב מרידור, סגנו של מנחם בגין. קולק לא פעל לבדו. ראשי תנועת העבודה, בהנהגת דוד בן-גוריון, החליטו לשתף פעולה עם השלטון הבריטי לקראת סוף 1944, בניסיון לחסל את המחתרת שלחמה בבריטים. הימים שלאחר מכן כונו "הסזון" - "עונת הציד" - כאשר אנשי אצ"ל ולח"י נרדפו והוסגרו לידי הבריטים. לא כל אנשי תנועת העבודה היו מוכנים לבצע את החלטת ההנהגה. אחד היוצאים מן הכלל היה יגאל אלון, אז ממפקדי הפלמ"ח. אניטה שפירא כותבת בספרה "יגאל אלון: אביב חלדו", כי באוקטובר 1944, במועצה הארצית של התנועה "לאחדות העבודה", אמר ישראל גלילי, כי הצורך לפעול נגד אצ"ל ולח"י נובע מטבעם הפשיסטי. המועצה התלכדה סביב החלטה שקבעה, כי "החבורות הטרוריסטיות הן גלגול יהודי של הפשיזם בעולם". בהגדרת ז'בוטינסקי ואוהדיו כפשיסטים לא היה כל חידוש. מה שעשוי להיראות מפתיע במבט לאחור, היא העובדה שההשמצה הזאת עדיין הוטחה בתנועה ציונית יריבה לקראת תום מלחמת העולם השנייה. גם בגטו ורשה, תחת הכיבוש הנאצי, ראתה התנועה הסוציאליסטית הציונית בבית"ר תנועה פשיסטית. מרדכי טננבאום, אחד ממייסדי "הארגון היהודי הלוחם" בגטו, כתב בעלון של "דרור", התנועה שבהנהגת אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, כי גם ג'אקומו מטיאוטי, הסוציאליסט האיטלקי, וגם חיים ארלוזורוב, היו קורבנות הפשיזם: "מטיאוטי נרצח על ידי פשיסטים איטלקים; ארלוזורוב - על ידי פשיסטים יהודים. החשבון עם הרוצחים עוד ייעשה". מלים אלה נכתבו בימים, שבהם החדשות על רצח המוני של יהודים כבר הגיעו לוורשה. לא פלא שהרוויזיוניסטים בגטו לא נכללו בשורות "הארגון היהודי הלוחם", וששני הארגונים שעמדו בראש המרד, "הארגון היהודי הלוחם" בפיקודו של מרדכי אנילביץ', ו"הארגון הצבאי היהודי" הרוויזיוניסטי, בפיקודו של פאוול פרנקל, לחמו בגרמנים בנפרד. למרבה הצער, ההיסטוריה אינה מסתיימת כאן. הקרב של פרנקל ולוחמיו בכיכר מוראנובסקי, שהיה הקרב העיקרי של המרד בגטו, הוסתר במשך יותר מ-60 שנה. מאמץ מכוון ואפקטיווי נעשה כדי להשכיח את השתתפות לוחמיו של פרנקל במרד ובמקביל להציג את המרד בגטו ורשה כיציר כפיה של תנועת העבודה. עונת הציד של לוחמי המחתרת בארץ ישראל התחוללה שנה וחצי לאחר המרד בגטו ורשה. הנהגת תנועת העבודה אז לא הסכימה להכיר בחלקם של חברי האצ"ל בלחימה בגטו. עברו שנים עד שתרומתם של לוחמי אצ"ל ולח"י למאבק בשלטון הבריטי ולהקמת המדינה זכתה להכרה, ועולי הגרדום הוכרזו כגיבורים לאומיים. היום אין כמעט עיר בישראל שאין בה רחוב על שם אצ"ל ולח"י. אין גם כמעט עיר שאין בה רחוב על שם מרדכי אנילביץ', ובצדק. אך שמו של פאוול פרנקל עדיין נעדר מהפנתיאון הלאומי. דוד לנדאו, שלחם תחת פיקודו של פרנקל, כתב בספרו "בכלוב", כי זמן קצר לפני המרד אמר פרנקל ללוחמיו: "אנחנו נמות בטרם עת, אך לא נידון לכליה. אנחנו נחיה כל עוד תתקיים ההיסטוריה היהודית". הגיעה השעה שפרנקל ולוחמיו יהיו לחלק מההיסטוריה היהודית.
