חשבתי לשעשע את שני הימנונים דכאן
חובבי הביבי במאמר של גדעון לוי, פורסם היום ב'הארץ' לרגל יומולדת של אבי הבוס שלכם:
לפני הכל -יום הולדת עצוב
פתיחה - מעט רחמים לדמות הטרגית -
גם בשיא ההשתלחות בבנימין נתניהו, זו המוצדקת וזו המופרזת, צצים לפעמים רגעים מכמירי לב. כזה היה יום הולדתו ה-70, שנחגג השבוע בבית פרטי בתל אביב, בלי פוליטיקאים ועם מיטב חבריו המוצהרים. ניקול ראידמן, מוטי גלעדי, יוסי כהן ושאר פרקליטים; משה אדרי, ראובן אדלר, דודו פישר, יהורם גאון. לכאורה אירוע נוצץ ורב משתתפים. למעשה, אין כמותו כדי להעיד על התנתקות נתניהו מהעולמות שאליהם היה יכול להשתייך.
פסקה נוספת [ אחרי 2 קודמות בהן צוין שרק ציפר ואיל מגד יצגו אנשי רוח, ושלמחרת חגיגתו הוא שלח ברכה ל - קובי פרץ, על זה העיר לוי בציניות - איחל נתניהו לפרץ, עוד רע מנוער שלו, שביצירתו האמנותית הוא מרבה להתעמק ועורך אתו שיחות נפש לתוך הלילה.
זהו עכשיו העולם הרוחני והחברתי של ראש הממשלה. קשה להאמין שעמוק בלבו אין הוא חש תסכול, מבוכה, בדידות ואולי אפילו עצב ובושה על המקום הזה שנקלע אליו. גם גדולי שונאיו, ואלה רבים, אינם סבורים שזאת רמתו האינטלקטואלית, שזה נוף ילדותו, שזאת תמצית עולמו התרבותי. גם ראשי ממשלה משכילים פחות ממנו הקיפו את עצמם באנשי רוח, בסופרים,
במשוררים ובהוגים, ספק כדי להעשיר את עולמם הרוחני ולספק את סקרנותם
האינטלקטואלית, ספק כדי לפרכס את הדימוי שלהם. היה להם צורך להתוועד עם אנשי רוח, להאזין לדבריהם, או רק להסתופף בחברתם — מדוד בן־גוריון ונתן אלתרמן, ועד שמעון פרס ועמוס עוז.
פסקה נוספת, בה מקונן לוי, ממש, על בדידותו הרוחנית והתרבותית של ה-ביבי:
לא תמיד הוא היה כזה. יש מי שזוכרים מפגשים שלו עם עולמות תרבותיים ואמנותיים אחרים. בשם הקריירה השאפתנית חסרת הרסן שלו הוא החליט כנראה לשים סוף לכך. אי אפשר לאסור מלחמה על האליטות הישנות, לסמן את האליטות החדשות ולהתרועע עם דויד גרוסמן. אי אפשר לחזר אחרי ההמון ולקיים דיאלוג עם שלמה אבינרי. גם אם זו בחירה שלו, צינית ותועלתנית, אי אפשר שלא לחוש רגשות חמלה על בדידות האיש הרדוף שבצמרת. האומנם זה יום ההולדת ה–70 שאיחל לעצמו? על חברויות כאלו חלם בצעירותו? ביבי וניקול? נתניהו ופרץ? האומנם הפוליטיקה כה אכזרית ותובענית, עד שהיא מחייבת השתעבדות כה מוחלטת לעולמות כה זרים?
ופסקה המסומנת עצמה ומדגשת במאמר הקינה וההזדהות עם האומלל מבלפור -
הלב ממאן להאמין. בלי להכירו, מותר לנחש שהיה מעדיף חברים אחרים, חברה אחרת, יום הולדת אחר. שחשוב לו מה כתוב ב"הארץ" וב"ניו יורק טיימס" יותר מאשר מה שנכתב ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות"; ש"תודה לך מאמי" של פרץ מדבר אליו פחות מאשר "אתי החיים משחק הרבה" של גרוסמן. הרי פרט לפופוליזם וללאומנות אין כל דמיון בין דונלד טראמפ, הבור מהבית הלבן, לנתניהו, המשכיל מבלפור.
והסיום המפואר של מאמר הצער, ההצטערות והפרידה מהביבי [ מבחינה רוחנית, תרבותית ופוליטית, בררר, הראש שלכם ]
דווקא עכשיו, כשהוא בשלהי הקריירה שלו, כששאלת המורשת שהוא מותיר מאחוריו עשויה להטרידו יותר ויותר, מותר לשאול: תיקים פליליים ומאי גולן מדקלמת "אנו מקווים שתמשיך להנהיג אותנו, ושהיום הולדת הזה יהיה ברכה" — זה מה שרצית? על זה חלמת? זה עולמך? זה מה שאתה? זה כנראה מה שיישאר.
אז יאללה דיבר וגנט עזבו מתמטיקה גבוהה או פיזיקה-טכנולוגיה לחנונים, הסתכלו עמוק לתוך עצמכם, לא מתוך התנגדות ל-לוי, אלא מתוך עולמכם האישי, התרבותי והמשכיל - הבאמת לרה"מ חבר של המבוטקסת אשת האוליגרך ציפיתם? באמת?
והשניה דכאן, בעלת האף שלא מריח כלום למרות גודלו - אהה, היא לא משכילה כלככך על מנת לדעת על מה מדבר לוי.
חובבי הביבי במאמר של גדעון לוי, פורסם היום ב'הארץ' לרגל יומולדת של אבי הבוס שלכם:
לפני הכל -יום הולדת עצוב
פתיחה - מעט רחמים לדמות הטרגית -
גם בשיא ההשתלחות בבנימין נתניהו, זו המוצדקת וזו המופרזת, צצים לפעמים רגעים מכמירי לב. כזה היה יום הולדתו ה-70, שנחגג השבוע בבית פרטי בתל אביב, בלי פוליטיקאים ועם מיטב חבריו המוצהרים. ניקול ראידמן, מוטי גלעדי, יוסי כהן ושאר פרקליטים; משה אדרי, ראובן אדלר, דודו פישר, יהורם גאון. לכאורה אירוע נוצץ ורב משתתפים. למעשה, אין כמותו כדי להעיד על התנתקות נתניהו מהעולמות שאליהם היה יכול להשתייך.
פסקה נוספת [ אחרי 2 קודמות בהן צוין שרק ציפר ואיל מגד יצגו אנשי רוח, ושלמחרת חגיגתו הוא שלח ברכה ל - קובי פרץ, על זה העיר לוי בציניות - איחל נתניהו לפרץ, עוד רע מנוער שלו, שביצירתו האמנותית הוא מרבה להתעמק ועורך אתו שיחות נפש לתוך הלילה.
זהו עכשיו העולם הרוחני והחברתי של ראש הממשלה. קשה להאמין שעמוק בלבו אין הוא חש תסכול, מבוכה, בדידות ואולי אפילו עצב ובושה על המקום הזה שנקלע אליו. גם גדולי שונאיו, ואלה רבים, אינם סבורים שזאת רמתו האינטלקטואלית, שזה נוף ילדותו, שזאת תמצית עולמו התרבותי. גם ראשי ממשלה משכילים פחות ממנו הקיפו את עצמם באנשי רוח, בסופרים,
במשוררים ובהוגים, ספק כדי להעשיר את עולמם הרוחני ולספק את סקרנותם
האינטלקטואלית, ספק כדי לפרכס את הדימוי שלהם. היה להם צורך להתוועד עם אנשי רוח, להאזין לדבריהם, או רק להסתופף בחברתם — מדוד בן־גוריון ונתן אלתרמן, ועד שמעון פרס ועמוס עוז.
פסקה נוספת, בה מקונן לוי, ממש, על בדידותו הרוחנית והתרבותית של ה-ביבי:
לא תמיד הוא היה כזה. יש מי שזוכרים מפגשים שלו עם עולמות תרבותיים ואמנותיים אחרים. בשם הקריירה השאפתנית חסרת הרסן שלו הוא החליט כנראה לשים סוף לכך. אי אפשר לאסור מלחמה על האליטות הישנות, לסמן את האליטות החדשות ולהתרועע עם דויד גרוסמן. אי אפשר לחזר אחרי ההמון ולקיים דיאלוג עם שלמה אבינרי. גם אם זו בחירה שלו, צינית ותועלתנית, אי אפשר שלא לחוש רגשות חמלה על בדידות האיש הרדוף שבצמרת. האומנם זה יום ההולדת ה–70 שאיחל לעצמו? על חברויות כאלו חלם בצעירותו? ביבי וניקול? נתניהו ופרץ? האומנם הפוליטיקה כה אכזרית ותובענית, עד שהיא מחייבת השתעבדות כה מוחלטת לעולמות כה זרים?
ופסקה המסומנת עצמה ומדגשת במאמר הקינה וההזדהות עם האומלל מבלפור -
הלב ממאן להאמין. בלי להכירו, מותר לנחש שהיה מעדיף חברים אחרים, חברה אחרת, יום הולדת אחר. שחשוב לו מה כתוב ב"הארץ" וב"ניו יורק טיימס" יותר מאשר מה שנכתב ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות"; ש"תודה לך מאמי" של פרץ מדבר אליו פחות מאשר "אתי החיים משחק הרבה" של גרוסמן. הרי פרט לפופוליזם וללאומנות אין כל דמיון בין דונלד טראמפ, הבור מהבית הלבן, לנתניהו, המשכיל מבלפור.
והסיום המפואר של מאמר הצער, ההצטערות והפרידה מהביבי [ מבחינה רוחנית, תרבותית ופוליטית, בררר, הראש שלכם ]
דווקא עכשיו, כשהוא בשלהי הקריירה שלו, כששאלת המורשת שהוא מותיר מאחוריו עשויה להטרידו יותר ויותר, מותר לשאול: תיקים פליליים ומאי גולן מדקלמת "אנו מקווים שתמשיך להנהיג אותנו, ושהיום הולדת הזה יהיה ברכה" — זה מה שרצית? על זה חלמת? זה עולמך? זה מה שאתה? זה כנראה מה שיישאר.
אז יאללה דיבר וגנט עזבו מתמטיקה גבוהה או פיזיקה-טכנולוגיה לחנונים, הסתכלו עמוק לתוך עצמכם, לא מתוך התנגדות ל-לוי, אלא מתוך עולמכם האישי, התרבותי והמשכיל - הבאמת לרה"מ חבר של המבוטקסת אשת האוליגרך ציפיתם? באמת?
והשניה דכאן, בעלת האף שלא מריח כלום למרות גודלו - אהה, היא לא משכילה כלככך על מנת לדעת על מה מדבר לוי.