הלוואי ויכולתי, בזה הרגע
בשנים האחרונות, ובייחוד אחרי הפציעה המטרידה של אמא שלי, אין לי את הלוקסוס הזה. המקסימום שאני יכול לשאוף לו זה אימון ספורטיבי במכון הכושר, בילוי מזדמן עם חברים (כולם נשואים פלוס, אני רווק מינוס) וזהו. אני מתגעגע לימים שהייתי הרבה יותר חופשי, עם פחות מחויבויות תעסוקתיות (עד לפני עשור), כשאמא שלי לא נפלה כל שני וחמישי והמבט על החיים היה פחות קודר. אבל אין מה לבכות, צריך להמשיך ללכת גם כשקשה ולא לאבד אף פעם תקווה. אני ביסודי איש אופטימי.