סידרת איכות
אין לי שמץ מושג כמה פרקים, אבל אני כן מייחלת- שלא ייגמר, לפחות לא מהר מידי.
והנה, דברים שכתב איתי שטרן ב'הארץ' ומסכמים כל כך יפה את מה שכבר ראינו ואת מה שנכון לנו.
"הציר הזה מוביל אותנו הביתה" אומר סרן צחי אזולאי לפקודיו, ארבעה חיילים מסיירת גולני, כשאלו עומדים להתקפל מאדמת דרום לבנון. הימים הם ימי מלחמת לבנון השנייה, המלחמה תסתיים עוד רגע וכעת נותרו רק חמש שעות צעידה לתוך שטח ישראל, שממנה יצאו ואליה הם רוצים לחזור — צעירים, סחבקים, פטריוטים. אלא שהציר המוביל אל "הבית" מזמן לגיבוריו תופת גיהינום. המסע הזה, שאמור היה להוביל אותם אל איזה עתיד, מרסק את חלומותיהם באחת. גם כשהם חוזרים לחייהם הקודמים, משילים מעליהם את הנשק ואבק הדרכים, הם נותרים צל חיוור של עצמם.
כנגד ארבעה בנים דיברה "בשבילה גיבורים עפים", הסדרה החדשה שביים וכתב עומרי גבעון עבור "קשת".
האחד הוא אביב דנינו (תומר קפון), הבן העקשן, הכריזמטי ומי שחטף פוסט־טראומה קשה שהשביתה אותו, את מערכת היחסים שלו עם בת זוגו יעלי (נינט טייב), והותירה אותו רדוף וקשה.
השני הוא בנדה (משה אשכנזי) הבן התם שאיבד את תמימותו במלחמה ונסע למצוא את עצמו בבוגוטה, בירת קולומביה, שבה מתקיימת רוב עלילת הסדרה. דובי (נדב נייטס) הבן השלישי ו"החכם", הוא זה ששמר על הכיפה, האמונה והאחיזה החזקה ביותר במציאות.
ואחרון אחרון אך לא חביב כלל הוא "הימלר" (מיכאל אלוני), בן עשירים שקיבל את כינויו בשל שיערו הבלונדיני, ליבו הקר ויכולותיו האנליטיות.
הארבעה מתאחדים לאחר 11 שנים של נתק ויוצאים למסע קולומביאני בכדי למצוא את יעלי, חברתו לשעבר של אביב ואחותו של דובי. תמונה שלה צצה במפתיע באחד העיתונים היומיים של בוגוטה, זאת למרות שהוכרזה כמתה כבר לפני שנים, בעקבות תאונת דרכים.
המסע המרובע הזה מאיץ בהם להתמודד עם זיכרונות קשים, אגואים נפוחים וחשבון פתוח אחד שנראה רחוק מלהיסגר.
עוד לפני שהארבעה יוצאים למסע, יושב דובי, מורה צעיר ואידיאליסט, בחדר המורים ומנסה לשתול בתלמיד שלו מעט ידע ותשוקה להיסטוריה. כשהוא מבין שאין לילד צל של מושג מיהו יצחק רבין, הוא נאנח בייאוש. הילד המתולתל ומלא החן, זה שלא ידע מלחמה אבל כנראה ייקרא לאחת בבוא היום, אומר לו באגביות "היסטוריה זה סבבה, אבל מה שהיה היה, לא?"
זוהי בהיפוך מסוים גם נקודת המוצא הנפשית של ארבעת גיבורי הסדרה: הם אינם מצליחים, ככל שהם מנסים, להדחיק את ההיסטוריה שהם כתבו באותו קרב עקוב מדם. הם חיים אותה ביומיום ומתקשים להכיל אותה.
אביב, גיבור הסדרה (תומר קפון זוכה סוף סוף לתפקיד אופי הראוי למידותיו), אמנם הולך לטיפול שבועי אצל פסיכולוגית אמפתית וחדה אך נדמה שאת הקרע שנפער שם, בעבר, הם לא מצליחים לאחות. הפרידה הכפויה מיעלי (נינט טייב במשחק טבעי ומשכנע), שנבעה מהחידלון הנפשי אליו נקלע בעקבות המלחמה, רק העמיקה את הפצע שמסרב להגליד. ואביב לא לבד. גם בנדה החייכן ומלא התום חפר לעצמו בור כדי ליפול אליו ולהסתמם בו, וגם "הימלר" הדחיק וזעם עד שגופו נאכל מבפנים, עד שקרס.
"בשבילה גיבורים עפים" היא למעשה סדרה שעוסקת בפחד מוות: פחד מן המוות והפחד הנורא אף יותר — מה עושים לאחר ששרדנו את המוות, אחרי שראינו אותו בעיניים וסובבנו אליו את הגב. זוהי סדרה שמנפצת במידה רבה של אומץ את דמות הלוחם העשוי ללא חת ומציבה מולו מראה שקשה להביט בה. מי שמיטיבה לאבחן את הפתולוגיה הזאת היא יעלי, שקובעת כי בן הזוג שנטש אותה, כמו חבריו ליחידה, הם חבורת "שקרנים" שלא מוכנים להביט לשיט בעיניים או להודות בקיומו. אין להם יכולת לשלוח יד, לפתוח את מכסה הביוב ולהתמודד עם הריח.
"בשבילה גיבורים עפים" מנסחת איזו אמירה חדה על "המצב הישראלי". מהמילים שמפזרים גיבוריה עולה כי המציאות הפוסט־טראומטית בה אנחנו חיים מחייבת אותנו להסיט את המבט, מה שהופך אותנו לעיסה של סודות ושקרים שהולכת ותופחת — פקעות בצקיות של עצבים חשופים.
עמרי גבעון, שעיבד כאן את ספרו של אמיר גוטפרוינד לתסריט טלוויזיוני, עשה זאת במיומנות מרשימה. בין השאר הצליח לשתול בפי גיבוריו עברית ערה, טבעית ומדויקת מתוך הוויית הסחבק. גם הבימוי שלו אפקטיבי מאוד ונע רגעי מתח עוצמתיים לרגעי דאחקות והומור שמאפשרים לנשום ולעכל את ההתרחשות העמוסה.
עבודת המשחק של כלל השחקנים טובה. בולטים לטובה משה אשכנזי שמציג בפרישה יפה את דמות הישראלי הסטלן, ונינט טייב, שחזרה לשחק כאן אחרי שנים של היעדרות מהמסך הישראלי ומשתחלת בטבעיות לדמותה של יעלי. פניה האקספרסיביות ועיניה הגדולות משמשות היטב בבניית דמותה של מי שתתברר בהמשך, ככל הנראה, כדמות המסתורית ועמוסת הסודות שהיא עצמה שקרנית די גדולה.
כיף לראות איך "קשת", הזכיינית שעשתה מ"האח הגדול" פצצת רייטינג חסרת תקדים, מושיבה על אותה משבצת שידור דרמה איכותית כמו "בשבילה גיבורים עפים". והנה, מתברר כי גם במבחן הרייטינג, "בשבילה" מיטיבה להתחרות ב"האח הגדול" המשודרת ב"רשת" במקביל. המהלך הזה מוכיח בפעם המי יודע כמה, שטלוויזיה איכותית יכולה ליצור סחף בקרב כלל הצופים. לא חייבים להשתמש במניפולציות, מצלמות שפועלות 24/7 ועורך ראשי נבזי, כדי להושיב את עם ישראל מול המסך. לפעמים מספיקים בהחלט מספרי סיפורים שיגרמו לנו לזכור את כל מה שחשבנו שאפשר לשכוח."
