RossieL
Active member
נו, לצחוק או לבכות
הטור הבא העלה את חמתם של אוהבי החתולים ואפילו נשלח מכתב מעו"ד המאיים בהגשת תביעת דיבה נגד הכותבת [נרי ליבנה].
ואני תוהה: לצחוק או לבכות?
ואולי בכלל היהי עדיף שכל צרות חיינו יסתכמו בחתול אליהו והכלב יוחנן
אליהו לא סובל אותי. זה בסדר, אומרים לי, הוא חתול. יש חתולים עם אופי מחורבן, נראה שכזה הוא אליהו. כשהגיע לביתי, לפני חודשיים וחצי, חשבתי שהוא בפוסט טראומה. חשבתי שאחרי שמישהי השקתה אותו חלב מבקבוק עד שמלאו לו עשרה חודשים, קשה לו להתרגל לבית חדש. האמנתי שכשייצא סוף סוף מהארון שבו התחבא עשרה ימים, יתגלה כחתול חביב, מצחיק, בעל אישיות עצמאית, גמיש, ספורטיבי וחובב ליטופים, כפי שמעידים אוהבי החתולים (חלקם אנשים ממש אינטליגנטים) על חיות המחמד שברשותם.
אבל זה לא קרה. כשהוא יצא מהארון, הוא חמק אל השיש שבמטבח ובתור סיפתח שבר את הכד שהיה מונח שם ופרץ ביללות מבוהלות. "זה בסדר", אמרתי לו בעודני מטאטאת את הרסיסים, "קרה, קורה, לא נורא". כי אני הרי יודעת שחתולים הם קלי תנועה, עדינים, בעלי קואורדינציה נהדרת ותמיד תמיד גם נופלים על הרגליים, ככה סיפרו לי. אבל הוא המשיך ליילל בעודני מטאטאת ואז נעץ מבט מבוהל ברצפה המרוחקת ממנו מרחק שמונים סנטימטר, קפץ ונפל על הגב. "אידיוט", אמרתי לו.
בשבועות שלאחר מכן הוא שבר כל דבר שהיה בהישג כפותיו, קרע את ריפוד הכורסה, חיבל בראוטר, קרע שתי שמלות בלילה אחד שבו ישנתי שנת ישרים, כירסם את כבלי הממיר של הכבלים וכל אותו הזמן המשיך ליילל. לילה אחר התעוררתי מרעש חזק במיוחד. אליהו הגאון הצליח לקפוץ על אחת התמונות שבסלון ולהפיל אותה אל הרצפה. באמבטיה שלי אני מוצאת בכל פעם עקבות של חתול, כשאני מתקלחת וסוגרת את הדלת הוא שורט אותה ומיילל יללות זעם ועלבון. כשאני משאירה את הדלת פתוחה הוא קופץ לתוך האמבטיה. "זה ידוע שחתולים שונאים מים", אני מסבירה לו כשהוא נעמד ישר מתחת לזרם. אבל הוא בשלו, מיילל. יש עקבות ברורים שלו על מסך המחשב ועל מסכי הטלוויזיה, כשאני כותבת הוא קופץ על המקלדת ויש לו יללות מוזרות שלפעמים נשמעות כמו בכי של תינוק ולפעמים כמו צרחות היסטריות. הוא בוכה כשאני מוציאה אותו מהאסלה שעל דופנותיה הפנימיות הוא מחליק כדי ללגום מים (הוא שותה מכל מאגר מים אפשרי, למעט קערת המים שלו, שאת המים שבתוכה אני מחליפה אחת לארבע שעות. כן, ניסיתי גם מים מינרליים, ללא הועיל), ומנסה לשרוט אותי כשאני מנסה בכוח לשלוף אותו מכיור המטבח שבו הוא מרסק, אגב לגימה היישר מהברז, כל כלי שהושאר בתוכו.
כבר התרגלתי שכל קול רעש בלתי צפוי בבית — רעשים של נפילת חפצים, רעשי ריסוק של חרסינה, קולות נפץ של סירים המושלכים מכירת הגז היישר לרצפה, רחשים של שריטות וקרצופים — לכולם יש מקור אחד, החתול הכה בלתי גזעי וכה מטורף שהונחת בביתי. אני מזינה אותו, מחליפה לו את החול בארגז, מוציאה עליו הון אצל הווטרינר והוא, בתגובה, מתחמק מכל ניסיון ליטוף שלי ובורח אל העיסוק החביב עליו, פיזור כל הצעצועים של מיכאל תוך כדי שבירת חלק מהם או שריטת דלתות וקירות.
הכל התחיל בטעות, אני מאשימה בטעות הזאת את התקשורת ובפרט את נירה רוסו, אשה שאני מחבבת במיוחד, מעריכה וקוראת כל מילה שהיא כותבת. רוסו היא מה שנקרא "חתולאית", היא מעריצת חתולים. במשך שנים היא היתה כותבת על אישיותם הנפלאה, הנעלה בהרבה על אישיותם של הכלבים, שבעיני חתולאים הם סתם חנפנים שרוצים לרצות את בעליהם. המחלוקת בין אוהבי כלבים (אני!) לאוהבי חתולים מתבססת על הטיעונים הבאים — החתולאים מעריצים חתולים דווקא בגלל אישיותם האנטיפתית, האגוצנטריות המרהיבה והנרקיסיזם המוחלט שלהם. בכל אלה הם רואים בטעות סימן לעצמאות מחשבתית. הם גם סבורים שחתולים הם בעלי חיים יפים במיוחד בגלל תנועותיהם הקפיציות והגמישות, הקואורדינציה המושלמת שלהם ועדינותם, לכאורה. החתולאים רואים בחיות הפרוותיות שלהם אדונים שיש לשרתם. הכלבאים, לעומתם, לא מעריצים כלל את הכלבים שלהם. הם אוהבים אותם, רואים בהם בני משפחה, מתלהבים מכישורי האמפתיה האינסופית שלהם לבעליהם ומהאינטליגנציה הרגשית המופלאה שלהם. הם אוהבים שיש מי ששמח לקראתם כשהם מגיעים הביתה, שיש בחזקתם יצור שמניח לאהוב אותו ומחזיר אהבה שבעתיים. כלבים הם טיפוסים שקל מאוד להאניש אותם, לראות אותם כסוג של בני אדם. חתולים הם אקססורי, תוספת מן החי לריהוט, קישוט לשטיח (אה, גם בשטיח אליהו הצליח לפעור חור). ואל תספרו לי שהחתולים הם אינטליגנטיים. אם אפשר לעשות אינדוקציה מתמטית על פי גורם אחד, כלומר אליהו החתול, אז חתולים הם או אידיוטים גמורים או רשעים מהגיהנום, מלאכי חבלה שמוחם הזעיר מוקדש כולו למחשבה איך ימררו עכשיו את חיי בעליהם, יכרסמו חורים בששת המנגואים שהושארו בקערת הפירות או אולי יפילו מהמזווה בקבוק שמן זית שיתנפץ על הרצפה שעה לאחר שהעוזרת עזבה את הבית.
אני אוהבת כלבים. באו הנירות רוסואיות עם כל סיפוריהן המלבבים על חתוליהן המקסימים ובעקבותיהן הגיעו סרטוני החתולים החמודים באינטרנט ובילבלו את דעתי. כך קרה שמתישהו, ברגע של ערפול מחשבתי, פלטתי בסביבה בלתי מבוקרת את הרעיון שאולי ארצה פעם חתול. לא חלפו אלא שבועיים והבנתי שהייתי צריכה להיזהר עם המשאלות שלי. זה קרה כשלפתע הונחת אצלי מי שהתגלה מהר מאוד כאויב מבית. הייתי מחזירה אותו אבל אין לי למי, הבעלים שלו עזבה את הארץ לתמיד. גם אני מהרהרת בפתרון הזה, כי הרי רק הגירה או מוות ישחררו אותי מהחתול הזה.
נרי מגיבה לדברים [בין היתר]:
"אני נורא אוהבת חתולים", הבהירה ליבנה, "קיבלתי שלא ברצוני חתול מהגיהינום. לדעתי הוא מתנחל במסווה, הוא מתנחל מאיתמר. בטור אישי לא מדובר על מחקר, מדובר על התרשמויות אישיות של הכותבת עכשיו, שמבוססת על פי החתול אליהו. מה שקרה לאליהו מאז המכתב הזה הוא שאליהו הפך לחתול המפורסם ביותר".
"אני מתנצלת בפני החתולים שקוראים את הארץ ולא מבינים סאב טקסט", המשיכה ליבנה, "ותודה על תרומתכם למאגר המנויים העצום של העיתון. אליהו הוא גם אשכנזי, גם שמאלני, וגם תל אביבי ולכן דמו מותר. הוא מאוד חינני. אני החזרתי אותו, אבל הוא פשוט לא מחבב אותי. הוא מתעקש ליפול מהשולחן וליפול על הגב. לשתות מים מהאסלה, לשבור כל כלי והוא קרע לי ארבע שמלות, למרות שקניתי לו משטחי גירוד אקזוטיים. הוא מין חתול שמוכה טראומה כלשהי. אני לא רוצה חיה ביקורתית בבית. יש מספיק בחוץ".
הטור הבא העלה את חמתם של אוהבי החתולים ואפילו נשלח מכתב מעו"ד המאיים בהגשת תביעת דיבה נגד הכותבת [נרי ליבנה].
ואני תוהה: לצחוק או לבכות?
ואולי בכלל היהי עדיף שכל צרות חיינו יסתכמו בחתול אליהו והכלב יוחנן
אליהו לא סובל אותי. זה בסדר, אומרים לי, הוא חתול. יש חתולים עם אופי מחורבן, נראה שכזה הוא אליהו. כשהגיע לביתי, לפני חודשיים וחצי, חשבתי שהוא בפוסט טראומה. חשבתי שאחרי שמישהי השקתה אותו חלב מבקבוק עד שמלאו לו עשרה חודשים, קשה לו להתרגל לבית חדש. האמנתי שכשייצא סוף סוף מהארון שבו התחבא עשרה ימים, יתגלה כחתול חביב, מצחיק, בעל אישיות עצמאית, גמיש, ספורטיבי וחובב ליטופים, כפי שמעידים אוהבי החתולים (חלקם אנשים ממש אינטליגנטים) על חיות המחמד שברשותם.
אבל זה לא קרה. כשהוא יצא מהארון, הוא חמק אל השיש שבמטבח ובתור סיפתח שבר את הכד שהיה מונח שם ופרץ ביללות מבוהלות. "זה בסדר", אמרתי לו בעודני מטאטאת את הרסיסים, "קרה, קורה, לא נורא". כי אני הרי יודעת שחתולים הם קלי תנועה, עדינים, בעלי קואורדינציה נהדרת ותמיד תמיד גם נופלים על הרגליים, ככה סיפרו לי. אבל הוא המשיך ליילל בעודני מטאטאת ואז נעץ מבט מבוהל ברצפה המרוחקת ממנו מרחק שמונים סנטימטר, קפץ ונפל על הגב. "אידיוט", אמרתי לו.
בשבועות שלאחר מכן הוא שבר כל דבר שהיה בהישג כפותיו, קרע את ריפוד הכורסה, חיבל בראוטר, קרע שתי שמלות בלילה אחד שבו ישנתי שנת ישרים, כירסם את כבלי הממיר של הכבלים וכל אותו הזמן המשיך ליילל. לילה אחר התעוררתי מרעש חזק במיוחד. אליהו הגאון הצליח לקפוץ על אחת התמונות שבסלון ולהפיל אותה אל הרצפה. באמבטיה שלי אני מוצאת בכל פעם עקבות של חתול, כשאני מתקלחת וסוגרת את הדלת הוא שורט אותה ומיילל יללות זעם ועלבון. כשאני משאירה את הדלת פתוחה הוא קופץ לתוך האמבטיה. "זה ידוע שחתולים שונאים מים", אני מסבירה לו כשהוא נעמד ישר מתחת לזרם. אבל הוא בשלו, מיילל. יש עקבות ברורים שלו על מסך המחשב ועל מסכי הטלוויזיה, כשאני כותבת הוא קופץ על המקלדת ויש לו יללות מוזרות שלפעמים נשמעות כמו בכי של תינוק ולפעמים כמו צרחות היסטריות. הוא בוכה כשאני מוציאה אותו מהאסלה שעל דופנותיה הפנימיות הוא מחליק כדי ללגום מים (הוא שותה מכל מאגר מים אפשרי, למעט קערת המים שלו, שאת המים שבתוכה אני מחליפה אחת לארבע שעות. כן, ניסיתי גם מים מינרליים, ללא הועיל), ומנסה לשרוט אותי כשאני מנסה בכוח לשלוף אותו מכיור המטבח שבו הוא מרסק, אגב לגימה היישר מהברז, כל כלי שהושאר בתוכו.
כבר התרגלתי שכל קול רעש בלתי צפוי בבית — רעשים של נפילת חפצים, רעשי ריסוק של חרסינה, קולות נפץ של סירים המושלכים מכירת הגז היישר לרצפה, רחשים של שריטות וקרצופים — לכולם יש מקור אחד, החתול הכה בלתי גזעי וכה מטורף שהונחת בביתי. אני מזינה אותו, מחליפה לו את החול בארגז, מוציאה עליו הון אצל הווטרינר והוא, בתגובה, מתחמק מכל ניסיון ליטוף שלי ובורח אל העיסוק החביב עליו, פיזור כל הצעצועים של מיכאל תוך כדי שבירת חלק מהם או שריטת דלתות וקירות.
הכל התחיל בטעות, אני מאשימה בטעות הזאת את התקשורת ובפרט את נירה רוסו, אשה שאני מחבבת במיוחד, מעריכה וקוראת כל מילה שהיא כותבת. רוסו היא מה שנקרא "חתולאית", היא מעריצת חתולים. במשך שנים היא היתה כותבת על אישיותם הנפלאה, הנעלה בהרבה על אישיותם של הכלבים, שבעיני חתולאים הם סתם חנפנים שרוצים לרצות את בעליהם. המחלוקת בין אוהבי כלבים (אני!) לאוהבי חתולים מתבססת על הטיעונים הבאים — החתולאים מעריצים חתולים דווקא בגלל אישיותם האנטיפתית, האגוצנטריות המרהיבה והנרקיסיזם המוחלט שלהם. בכל אלה הם רואים בטעות סימן לעצמאות מחשבתית. הם גם סבורים שחתולים הם בעלי חיים יפים במיוחד בגלל תנועותיהם הקפיציות והגמישות, הקואורדינציה המושלמת שלהם ועדינותם, לכאורה. החתולאים רואים בחיות הפרוותיות שלהם אדונים שיש לשרתם. הכלבאים, לעומתם, לא מעריצים כלל את הכלבים שלהם. הם אוהבים אותם, רואים בהם בני משפחה, מתלהבים מכישורי האמפתיה האינסופית שלהם לבעליהם ומהאינטליגנציה הרגשית המופלאה שלהם. הם אוהבים שיש מי ששמח לקראתם כשהם מגיעים הביתה, שיש בחזקתם יצור שמניח לאהוב אותו ומחזיר אהבה שבעתיים. כלבים הם טיפוסים שקל מאוד להאניש אותם, לראות אותם כסוג של בני אדם. חתולים הם אקססורי, תוספת מן החי לריהוט, קישוט לשטיח (אה, גם בשטיח אליהו הצליח לפעור חור). ואל תספרו לי שהחתולים הם אינטליגנטיים. אם אפשר לעשות אינדוקציה מתמטית על פי גורם אחד, כלומר אליהו החתול, אז חתולים הם או אידיוטים גמורים או רשעים מהגיהנום, מלאכי חבלה שמוחם הזעיר מוקדש כולו למחשבה איך ימררו עכשיו את חיי בעליהם, יכרסמו חורים בששת המנגואים שהושארו בקערת הפירות או אולי יפילו מהמזווה בקבוק שמן זית שיתנפץ על הרצפה שעה לאחר שהעוזרת עזבה את הבית.
אני אוהבת כלבים. באו הנירות רוסואיות עם כל סיפוריהן המלבבים על חתוליהן המקסימים ובעקבותיהן הגיעו סרטוני החתולים החמודים באינטרנט ובילבלו את דעתי. כך קרה שמתישהו, ברגע של ערפול מחשבתי, פלטתי בסביבה בלתי מבוקרת את הרעיון שאולי ארצה פעם חתול. לא חלפו אלא שבועיים והבנתי שהייתי צריכה להיזהר עם המשאלות שלי. זה קרה כשלפתע הונחת אצלי מי שהתגלה מהר מאוד כאויב מבית. הייתי מחזירה אותו אבל אין לי למי, הבעלים שלו עזבה את הארץ לתמיד. גם אני מהרהרת בפתרון הזה, כי הרי רק הגירה או מוות ישחררו אותי מהחתול הזה.
נרי מגיבה לדברים [בין היתר]:
"אני נורא אוהבת חתולים", הבהירה ליבנה, "קיבלתי שלא ברצוני חתול מהגיהינום. לדעתי הוא מתנחל במסווה, הוא מתנחל מאיתמר. בטור אישי לא מדובר על מחקר, מדובר על התרשמויות אישיות של הכותבת עכשיו, שמבוססת על פי החתול אליהו. מה שקרה לאליהו מאז המכתב הזה הוא שאליהו הפך לחתול המפורסם ביותר".
"אני מתנצלת בפני החתולים שקוראים את הארץ ולא מבינים סאב טקסט", המשיכה ליבנה, "ותודה על תרומתכם למאגר המנויים העצום של העיתון. אליהו הוא גם אשכנזי, גם שמאלני, וגם תל אביבי ולכן דמו מותר. הוא מאוד חינני. אני החזרתי אותו, אבל הוא פשוט לא מחבב אותי. הוא מתעקש ליפול מהשולחן וליפול על הגב. לשתות מים מהאסלה, לשבור כל כלי והוא קרע לי ארבע שמלות, למרות שקניתי לו משטחי גירוד אקזוטיים. הוא מין חתול שמוכה טראומה כלשהי. אני לא רוצה חיה ביקורתית בבית. יש מספיק בחוץ".