חייבים לעצור אותי... לפני שאני פוגע בגרושתי

RossieL

Active member
חייבים לעצור אותי... לפני שאני פוגע בגרושתי

רק בשבוע האחרון בלבד נחשפנו לארבעה מקרי רצח של נשים על ידי בני משפחה.
א ר ב ע ה!!!!!
זה לא נתפס ובכל זאת, דקה אחרי ששמענו את הידיעה, חזרנו לשיגרת יומנו וארבע הנשים שכבר אינן בין החיים, כבר אינן גם בזיכרון של איש מאיתנו.

אני מבקשת להביא לכאן סיפור פרי עטו של רן אפלברג ו
כי חשוב שנדע, שלא נשכח ושלעולם נעשה, כל אחד כפי יכולתו, כדי למנוע את הרצח
הבא


"בבקשה, אני זקוק לעזרתך. חייבים לעצור אותי... לפני שאני פוגע בגרושתי."
*
"אני רוצה להיפרד," אשתי אמרה לי אחרי 14 שנות נישואים, שלושה ילדים ומשכנתא הפוכה.
"למה?" שאלתי.
"אני כבר לא אוהבת אותך," היא משכה בכתפיים, כאילו זה נפל עליה משמים ואין לה קשר לזה.
אני לא מיתמם, היו לנו בעיות. אבל בכל נישואים יש תקופות טובות ורעות, גם אצלנו, למרות שאני כבר לא זוכר מתי הייתה תקופה טובה.
*
יש מצב שאם לא הייתי עקשן - עדיין היינו יחד.
שנתיים מאיה התחננה שנלך לייעוץ זוגי - וסירבתי,
עד שהיא איימה בפרידה.
אז הלכתי,
וזו הייתה טעות.
במשך ארבעים דקות היא שפכה עליי קיתונות של רעל, מתברר שהכול עשיתי לה רע: לא עזרתי, לא דיברתי יפה, לא פרגנתי, רק לא ולא ולא - וכשהיא סיימה להקיא עליי את כל הגועל - נינה, היועצת הזוגית הביטה בי וחיכתה שאגיב.
אבל מרוב שנעלבתי - שתקתי.
"את רואה, הוא שותק. תמיד שותק!" מאיה המשיכה להרעיל.
*
שתקתי גם במפגש השני, שבו מאיה נזכרה בעוד מלא דברים רעים שעשיתי,
וגם בשלישי, שבו היא הכריזה שככה אני מעניש אותה - בשתיקות שלי.
גורם לה לבכות, ולצרוח, ולהשתגע, ושהרגעים הכי טובים - הם כשאני לא שם.
כל כך התרתחתי עד שדמיינתי שאני קם וחונק אותה, כדי שתסתום כבר,
ובאופן מפתיע - זה הרגיע אותי.
*
מאותו רגע, בכל פעם שמאיה עלתה לי על העצבים - חנקתי אותה בדמיון,
זה עזר לי לספוג את ההתנהגות המשפיטה שלה ליד הילדים והחברים וההורים שלנו.
חונק ונרגע.
*
במפגש הרביעי מאיה אמרה שאני 'נכה רגשית', בדיוק כמו אבא שלי, שבקושי מדבר, ושגם אמא שלי דפוקה, כי היא הרשתה לו להתעלל בה עם השתיקות שלו, ואני פרצתי בצחוק.
"מה מצחיק?" שאלה נינה.
"כן, מה מצחיק?!" מאיה התעצבנה.
לא עניתי, ושתיהן לא הפסיקו ללחוץ עד שפלטתי: "דמיינתי שאני חונק אותך, כדי שתשתקי, בסדר?!"
מאיה בהתה בי המומה, ונמלטה בבכי מהחדר.
*
באותו לילה, רגע לפני שנרדמנו, היא אמרה שהיא רוצה להתגרש
וביקשה שאעזוב את הבית.
"תעזבי את!" התעצבנתי, "הוא שלי לא פחות משלך!!!"
היא לא ענתה,
אבל למחרת הגישה נגדי תלונה.
"אני מפחדת, הוא רוצה לחנוק אותי," היא סיפרה במשטרה ובעזרת עורך הדין השטן שלה הוציאה נגדי צו הרחקה.
*
מול זוג שוטרים ארזתי שלושה תיקים ועזבתי את הבית שלי,
את המיטה שלי,
את הילדים,
אל דירת חדר שכורה, קטנה, דוחה...
וכשהגיע חוזה הגירושים המשפיל - השנאה למאיה הפכה רצחנית.
עד שהערב אבדתי את זה...
*
״אכלתי עם הילדים ב׳פיצה הרצל׳ ואז החזרתי אותם למאיה,
ושם,
ברחוב,
מול הילדים והשכנים,
היא פתחה עלי פה, ש׳פיצה הרצל׳ זה גועל נפש ושאפסיק לדחוף חרא לילדים -
וזהו,
לא יכולתי יותר,
צעדתי לעברה והתכוונתי לחנוק אותה באמת.
אבל אז ראיתי את הבן הקטן שלי, שחיבק לה את הרגל - והוא הביט בי מפוחד.
נועם אף פעם לא הביט בי ככה,
וכל כך נבהלתי - שברחתי משם,
רועד,
מוטרף
ובאתי אלייך, נינה, כי אני מפחד ממה שאני עלול לעשות,
כי אני משתגע, וחייב עזרה..."
*
נינה הביטה בי בשקט.
"טוב שבאת," היא אמרה, "ואני רוצה שנדמיין מה באמת היה קורה אם היית חונק את מאיה."
"לא! למה?!" נבהלתי.
"באת כדי שאעזור, נכון? אז עצום עיניים ותדמיין."
*
עצמתי,
ודמיינתי איך אני פוסע לעבר מאיה וחונק אותה, עד שהיא צונחת מתה למדרכה.
"ד...מ...יינ...תי..." בקושי הצלחתי לדבר, כי נחרדתי מעצמי.
"ומה אתה עושה עכשיו?"
הבטתי בילדים שלי, שהביטו בי מזועזעים, וידעתי שהם לעולם לא יסלחו לי,
שהם אבדו לי לתמיד,
ואז הסתובבתי, עליתי לדירה שלנו בקומה שבע - וקפצתי מהמרפסת.
*
ראיתי את הרחוב נסגר לתנועה, את המכונית שלי מוקפת שוטרים וצוותי טלוויזיה,
את הטלפון מצלצל בבית הוריי, את אימא פורצת בבכי, את אבא אומר לכתבים שתמיד הייתי דפוק.
ראיתי את הילדים שלי שהיו מחורפנים מצער, את המשפחה המרוסקת של מאיה,
ולבסוף את גופתי מובלת לקבורה, מחוץ לגדר, בהלוויה שאליה לא בא איש, ורק אז פקחתי עיניים.
"אני פסיכופט," אמרתי לנינה, אחוז בחילה ורעידות.
"לא. זה היה רק דמיון," היא אמרה, "ואנחנו פה כדי לדאוג שלא תעשה את זה במציאות."
"איך?!" שאלתי והרעידות התגברו.
"אתה חייב להפטר מהכעס שאוכל אותך, ויש רק דרך אחת: אתה חייב לסלוח למאיה."
"בחיים לא. היא הרסה לנו את המשפחה."
"בוא רק נדמיין אותך סולח, טוב? קדימה, עצום עיניים."
*
"תיזכר במילים קשות שגרושתך אמרה לך," שמעתי את קולה של נינה, "דמיין שהן ציפורים שכלואות אצלך בבטן."
זה לא היה קשה, הן השתוללו שם, המילים "טיפש", "אטום", "נכה רגשית".
"עכשיו פתח חלון ושחרר אותן, כפי שמשחררים יונים מכלוב."
פתחתי,
וכל המילים הרעות עפו ממני,
גבוה גבוה, רחוק רחוק,
והרגשתי מעט טוב יותר.
"עכשיו תחשוב על דברים שמאיה עשתה והכעיסו אותך..."
היו מלא; הסילוק מהדירה, הסירוב לשכב איתי, צעקות מול הילדים...
"תהפוך את המעשים לכדורים צבעוניים ותן להם לנתר החוצה מהגוף שלך."
זה היה מטורף. לא האמנתי כמה כדורים זינקו ממני,
עוד ועוד, כמויות.
לעזאזל, אפילו לא קלטתי כמה אני כעוס ופגוע.
לא רק ממאיה; גם מאבא שכל הילדות קרא לי מפגר ודפק לי סטירות מול חברים, ממורות שהשפילו אותי בבית הספר, ממפקדים שהתייחסו אליי כמו זבל, הבוס בעבודה...
עוד ועוד כדורים קפצו ממני,
מפנים לי מקום בחזה, בבטן, בראש,
מקלים את הנשימה, מעדנים את הרעידות.
"איך אתה מרגיש?" נינה שאלה.
"יותר טוב."
"אז בוא נעלה את הקושי: דמיין שאתה משחרר את גרושתך לאהוב גבר אחר."
רק המחשבה על זה הרתיחה אותי.
אבל בכל זאת ניסיתי...
דמיינתי שלמאיה יש לה חבר חדש, וזה הפך לי את הבטן, כי היא האישה האהובה שלי.
ואז הצטמררתי, כי זה היה שקר;
אתה לא מתכנן לפגוע במישהי שאתה אוהב, נכון?
ולפתע קלטתי שהאהבה היפה שהייתה לנו הפכה לתיעוב הדדי,
ונהיה לי עצוב, כי היו לנו כאלו חלומות מתוקים... ומה נשאר מהם?!
ואז נזכרתי בילדים היפים והמדהימים שלנו, והבנתי שבכל זאת עשינו משהו אחד טוב,
ובאותו רגע רציתי שמאיה תתאהב שוב, כדי שהיא תהיה נחמדה יותר אליהם, ואלי, ואל עצמה... כי אהבה מרככת אותך.
"דמיין שגם אתה מתאהב שוב." נינה המשיכה לאתגר.
ממש, כאילו שאתן לעוד משהי לפגוע בי.
אבל ניסיתי...
דמיינתי מישהי בעבודה שמצאה חן בעיני, שאנחנו יוצאים לדייט, לא מפסיקים לצחוק ולהתחבק ולהתנשק, בתשוקה שכבר שנים נעדרה מחיי,
וזה עשה לי נעים.
"דמיין שאתה ואהובתך עוברים לגור יחד ומביאים ילד לעולם. דמיין שהשנים עוברות, הבכור מתחתן, ויש לך נכדים, ואז נינים. אתה רואה את זה?"
הנהנתי, כי ראיתי הכול, אותי ואת אהובתי יושבים בסלון ביתנו, ומסביבנו הבנים שלי והילדים שלהם, שקוראים לי סבא. ולכל מקום שהבטתי - ראיתי נינים, זוחלים על הרצפה, משחקים בצעצועים, ישנים בלול...
"עכשיו תעמיד את שתי התמונות זו ליד זו," ביקשה נינה, "בראשונה: הרחוב שבו אתה ומאיה שוכבים מתים. ובאחרת: אותך מארח את הילדים והנכדים והנינים. רואה את זה?"
הנהנתי.
"אז באיזה עתיד אתה בוחר?"
לא הצלחתי לענות כי פרצתי בבכי, ולא הייתה פה בכלל שאלה;
אני רוצה לאהוב שוב, להיות אבא, וסבא, וסבא רבא. אני רוצה לסיים את חיי כשמסביבי משפחה גדולה ולא מוות וצער ואימה.
"אז מה ע
 

RossieL

Active member
אפילוג/ רן אפלברג

השבוע שוב נרצחו נשים על ידי בן הזוג שלהן – ולכן החלטתי לנסות להתמודד דרך הכתיבה עם נושא קשה ומחריד - אלימות גברית.
בניגוד להפניית אצבע אל הממסד בדרישה (מוצדקת) שיטפל כראוי בתלונות של נשים, לפני שיהיה מאוחר - החלטתי לנסות למנוע מגבר כועס לעשות מעשה איום שאין עליו סליחה וכפרה.

תוך כדי כתיבה למדתי שכאשר אתה צובר בתוכך כעס, לא משנה אם מוצדק או לא, אתה הופך להיות בובה שלו, ולאט לאט מאבד קשר למציאות וחי בעולם של זעם טהור, שבו אתה צודק וכולם מנסים לפגוע בך.

אין מה לעשות, מערכות יחסים מסתיימות, וצריך לדעת איך להתמודד עם זה ולא להפוך לכדור אש רצחני.

לטעמי, הדרך שעוזרת לך להתמודד - היא לסלוח.
לא לחפש מי אשם - אלא לשחרר.
במקום לבדוק היכן בת הזוג שלך הייתה לא בסדר - נסה להבין איפה אתה יכול להשתפר כבן זוג כדי שתהיה מוכן וראוי לקשר הבא שלך.

*
גירושים ופרידות הן אירוע טראומטי לכל השותפים בו - וחייבים ללמוד איך להמשיך מהם הלאה, כי מה שהיה - נגמר ולא יחזור עוד.

אני חושב, שאנחנו הגברים מתקשים להתמודד עם רגשות, כי מילדות החברה מלמדת אותנו להדחיק אותם - וזה נשאר בתוכנו, וממלא אותנו - עד שאנחנו מתפוצצים.

אבל אין יותר תירוצים, מה שלא למדנו בילדות אנחנו עדיין יכולים ללמוד בבגרות,
איך להבין ולהתמודד עם הרגשות שלנו,
ואולי הכי חשוב - איך לדבר ולטפל בהם.

אני מאמין שכאשר אתה מציף את הרגשות שלך החוצה – זה הצעד הראשון בריפוי עצמי.

*
בסיפור הזה יש רק התחלה של תהליך בו גבר לומד להתמודד עם תחושות קשות שמעולם לא התמודד איתן,
תחושות שהצטברו בתוכו עד שהפכו לשתיקה נוראית, אגרסיבית, שמאחוריה יש הרבה מילים שהיו צריכות להיאמר ולצאת.

אז אם אתם כועסים, דברו על זה,
אל תתנו לכעס להגדיר אתכם, לשגע אתכם ולהפוך אתכם למפלצות.

הריפוי לא מתרחש ברגע, זהו תהליך, ותהליך מבורך שבו נלמד כגברים להיות מין טוב יותר ופחות אגרסיבי.

אין ברירה, אנחנו חייבים להשתנות. לטובתנו, לטובת הסביבה והחברה.

גבר שמודע לרגשות שלו, שיודע איך להתמודד איתם, שלא מדחיק אותם - זה לא מדע בדיוני.
זהו הגבר החדש... וכמו שנשים המציאו מחדש את עצמן ואת מקומן בחברה במאה שנה האחרונות - כך גם אנחנו הגברים צריכים להמציא מחדש את עצמנו.

וכל מסע... מתחיל בצעד קטן.
ובמקרה הזה - הצעד הוא... לדבר על הרגשות שבנו.

*
היה לי קשה לכתוב את הסיפור הזה, כי חייתי במשך הכתיבה במוחו של גבר זועם,
וזה לא מקום נעים להיות בו,
אבל כולי תיקווה שהסיפור יוכל לגעת בגברים שיקראו אותו... לפני שיעשו מעשה איום שיתחרטו עליו כל חייהם.

אז לסיום,
חשוב להבין מה אנחנו מרגישים,
חשוב לדבר על זה ולשחרר רגשות במילים.
ולסלוח. כל הזמן לסלוח. זה מרפא את הנפש.

תודה ושיהיה שבוע מצוין, מלא סליחות ורגשות חיוביים ואהבה.
הרבה אהבה.

*
וכמובן, כדי לעורר מודעות, אתן ואתם מוזמנים לשתף את הסיפור, אבל נא לכתוב שזה סיפור... כי אין לי עניין שמשטרה תדפוק לחינם על דלת ביתי.

*
ואני רוצה לסיים במילים הנפלאות של דיקלה: "ואם פרידה... אז שיהיה שלום בינינו..."

שוב תודה,
רן

 

puma141

New member
הכל נכון בהחלט! איך מגיעים לשם?

לאותם גברים.....שמגיעים לאלימות או רצח.
יש המון הסתרה בתוך כל זה מסתבר, אז איך מגיעים? איך מעלים למודעות?
לנתח את זה נכון, להבין מה קורה כשאתה עצמך לא קשור לזה- זו לא הבעיה.
איך מגיעים לעולמות האפלים האלה ונוגעים בהם?
עכשיו תוך כדי כתיבה, אני חושבת שדווקא גברים שעשו את זה ויושבים בכלא, צריכים לנסות לשקם את הנפש שלהם *בלי להקל בעונשם* ואחרי שהם הבינו את חומרת המעשה שלהם, מה הוביל לזה ומה שקשור בזה, לתת הרצאות פומביות על המקום הרע שהם היו, על המקום שהבין אחרי השיקום, ועל התוצאות וההשלכות הנוראיות שקשורות לאנשים החשובים בחיים שלהם...
אולי מתוך הזדהות במקום הרע, אותם גברים שמגיעים לאלימות או חשיבה על רצח הנשים שלהם, יראו ויזדהו גם עם התוצאות. יעברו סוג של תהליך....
כי איך כתוב- "אני מאמין שכאשר אתה מציף את הרגשות שלך החוצה – זה הצעד הראשון בריפוי עצמי."
אז אולי הפתיחות החברתית, ההצפה,הרצון לתקן את החברה המפלצתית שנוצרה כאן בנדון, זה הצעד הראשון לתיקון.
לקולקטיב יש הרבה כח.
 

RossieL

Active member
איך נמנע את הרצח הבא?

ראשית, קיימת היום מסגרת לגברים אלימים.
בית נועם – העמותה למניעת אלימות במשפחה הוקמה בשנת 1986. מטרת העמותה היא ליצור חברה נקייה מאלימות באמצעות בניית רצף של שירותים מתקדמים ומודלים טיפוליים אפקטיביים, המיועדים לכל בני המשפחה שחוו אלימות : התוקף, הנפגע/ת והילדים. ההוסטלים מיועדים לגברים אלימים שאינם עבריינים ואינם חולים פסיכיאטרים, המפעילים אלימות נגד נשים, שהופנו על ידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים, ובו הם עוברים סדנאות במשך ארבעה חודשים אינטנסיביים במטרה לספק להם כלים להתמודדות.
בתקופה זו המטופלים ממשיכים לעבוד במקום העבודה שלהם אך גרים במוסד. הם עוברים טיפולים קבוצתיים ופרטניים, ותוכניות העשרה שונות. בתום הטיפול הם מקבלים סיוע אל מול הגורמים הקולטים בקהילה.

אבל זה בדיעבד, וזה לא מספיק.
הרשויות חייבות להתעורר ולהישאר מאד מאד ערניות;
ויותר מזה, לדעתי, אני כחברה, צריכים להתעורר ולגלות אחריות, כי במקרים רבים אנחנו רואים, שומעים ויודעים ו - שותקים.
ורק לאחר שאירע הנורא מכל, זועקות הכותרות: "הכתובת היתה על הקיר".

צריך להגדיל תקציבי ממשלה לטיפול במלחמה הזו. ואלימות במשפחה היא מלחמה לכל דבר.
להגדיל את כמות בתי המחסה לנשים וילדים מוכים,
להגדיל את הסיוע לעמותות כמו עמותת נועם,
להגדיל את תקציבי הרווחה למשפחות קשות יום,
להיות קשובים ועם אצבע על הדופק- יום יום ושעה שעה!

צריך לשבור את מעגל השתיקה של גברים ונשים שסובלים מהתעללות!!!
אם רק נפצח את המעגל הזה, אם נגלה פחות סלחנות והבנה למקרים מסוימים, אם מערכת האכיפה והענישה תמשוך את עסקות הטיעון, הרבה מאד סבל ייחסך להרבה מאד משפחות.
 

puma141

New member
מודעות ציבורית רחבת היקף-

תעשה את העבודה שאולי לא יהיה צורך בבניית מקום לנשים וילדים מוכים.
שלטי חוצות, הרצאות, ואפילו כפיה אצל גבר שהייתה תלונהאחת נגדו, לקורס חובה
בנדון! הכל שאלה של מודעות וטיפטוף מאסיבי בנושא.
כמו שעושים עם נהיגה תחת השפעת אלכוהול, כמו שעושים קורסים לעברייני תנועה שצברו ניקוד.
אכפתיות! זה שם המשחק.....הרצון לשנות.
 

puma141

New member
מפחיד, מזעזע....

מתסכל......
אז מה בעצם את חושבת שיכול למנוע את כל הרציחות האלה.....או לפחות לצמצם אותן כמה שאפשר?
באמת כואב, מכל כיוון.
 

גיא סים

New member
מחקר באותו נושא המתבצע באוניברסיטת חיפה בימים אלו

למחקר שלי בנושא פגיעות ועוול שעוברים בחיים, אבקשכם לענות על מספר שאלות קצרות. השאלון אנונימי לחלוטין.
אודה מאוד על כל מענה, שיתוף והפצה בפייסבוק/ וואטספ ומייל.

http://HaifaCATRC.qualtrics.com/jfe/form/SV_1OeWczhnTd4msNn
 

RossieL

Active member
תג מחיר כתוב בדם

"רצח נשים זו לא גזרה משמיים, זו לא טרגדיה שאין דרך לעצור. הוא תעודת קלון לנו כחברה ותעודת עניות לממשלה, ובמיוחד לנשים השרות שמכהנות בה. לפחות אחת מהן עסוקה בצווחנות טיפשית על זוטות תרבותיות ויצירת גימיקים. האיפמוטניטיות הזו לא רק מקוממת, יש לה תג מחיר והוא כתוב בדם".

https://www.facebook.com/channel10news/videos/10155404623883794/
 

puma141

New member
תג מחיר כתוב

השטיפת מח סמויה, אפשר להגיד.
תראי- זו יופי של אמירה מאוד חזקה, מאוד נכונה ואני בזה באמת לכל
אותם אלו שיושביםשם למעלה, חיים ממס שפתיים והחברה כאן בהרבה פנים
היא הקורבן של חוסר העשיה שלהם, חוסר האכפתיות או עשיית הכלום.
אז האמירה חזקה ונכונה. אבל לא שמעתי על 4 נשים שנרצחו השבוע.אז למה לסלף? זה 1.
2. אם את כבר מדברת בעוצמה, למה להכניס את מירי רגב ומה שהיא עושה, בתוך המלל החזק הזה שצריך לגעת בכולנו, למה??? למה שוב לקחת את זה למושא השנאה שלך *למרות שזו זכותך* אבל לחבל שוב באמירה שנוגעת בכולנו?
יש עוד נשים בכנסת שלא עושות כלום, גברים שלא עושים כלום, זו אמירה חברתית- כוללת! לא אמורה להיות פרטנית, לא אמורה להיות מגמתית או סמויה....
בקיצור היא השיגה כלום. בדיוק כמו ההם שם שיושבים ודואגים לעצמם.

כל זה בעצם נוגע גם לפוסט שפתח מוטי, לגמרי!
 

RossieL

Active member
בואי נעשה סדר

1. אושרת התייחסה לכלל הנשים שיושבות בכנסת אבל שמה דגש על הקולנית מביניהן. שימי לב
"...במיוחד לנשים השרות שמכהנות בה. לפחות אחת מהן עסוקה בצווחנות טיפשית על זוטות תרבותיות ויצירת גימיקים"

2. כדאי לבדוק לפני שזועקים "סילפו לי, רימו אותי"
ארבע נשים נרצחו השבוע בידי הקרובים להן,
הנרייט קרא ז"ל מרמלה, נרצחה ביום 13.06
דליה ברוך ז"ל מאשדוד, נפטרה מפצעי דקירה ביום 13.06
מיה גורן ז"ל מבת ים, נרצחה ביום 11.06
אודליה בכר ז"ל נרצחה במהלך 09.06

3. ו"למה להכניס את מירי רגב ומה שהיא עושה"??
כי אם היא היתה אולי משקיעה את האנרגיות שלה במלחמה באלימות נגד נשים, יש מצב שהיא היתה עשויה להגיע להישגים.
אבל היא מעדיפה לצעוק ולצווח כאחרונת התגרניות בשוק ועוד בסוף לבקש כפיים.
זה למה
 

puma141

New member
רוזי, הסדר הוא שלך. אני הבנתי והגבתי בדיוק

למה שאמרה אושרת, כולל הקטע של מירי רגב.
אבל לפני זה אני רוצה לחזור בי ולהתנצל לגבי מספר הנשים, מצטערת!

1. כן, אושרת התייחסה לכלל הנשים, ושם זה צריך היה להשאר! כי בנושא כ"כ רגיש וצועק, בנושא חברתי של כוווווולם, בעת הזו כשחילוקי הדעות, כשהקרע הפך לא הגיוני או אנושי בין שמאל וימין, בין הברבריות של רגב או אלו שחושבים שהיא בסדר
כשבעצם היא די במוקד העניינים, אל היה לה לאושרת להכניס את הקרע הזה גם לכאן. היא יכלה באותה מידה להגיד משהו על מירב מיכאלי, סתיו שפיר, ועוד שעושות כלום ושום דבר רק מסתתרות להן בפוליטיקלי קורקט למען הבחירות הבאות- וגם זה לא היה בסדר אם היא הייתה אומרת!
אסור היה לה להכניס לזה-כלום מהפוליטיקה והמצב הקיים כרגע.

3. אני חוזרת על עצמי שוב, בתקווה שתביני ולא תשארי בתוך האישיו שלך,
מתוך נקודת המבט שלך.
אבל זה תקוע עמוק כ"כ באנשים, שהם לא רואים/מבינים את התמונה הרחבה! רק משם יכול לבוא פתרון, רק משם יכולה לבוא ישועה אותי גם לנשים האלה שנרצחות כחלק משיקום חברתי שאין אין אין בו פאקינג פוליטיקה בשום צורה! לפחות מבחינת האזרחים שחיים כאן.
אבל נואשתי מלקוות בעניין הזה, בטח מהמקום שלי שלא קשור לאנשים בעלי הכח שאולי כן יכולים לשנות.
גם הציבור יכול- אבל הוא לא מבין את האישיו העיקרי בכל המערך הזה, את הכח ה ק ו ל ק ט י ב י שיש לו! לא, זו מירי רגב, זה שוברים שתיקה, זה ביבי, זה בוז'י.....
בקיצור- מקווה שהבנת את הנקודה שלי. :)
 
רצח אישה עלידי בן משפחה על רקע כבוד המשפחה זו כן גזרה

שלא ניתן למנוע ואם יש מי שחושב שכן בוא נשמע איך.......
ובעיקר מעניין לשמוע איך מירי רגב אמורה לחסל תרבות עתיקה של רצח על כבוד המשפחה.


לגבי אלימות במגזר היהודי נגד נשים זה עניין אחר שכן יכול להימנע בטיפול הולם שחייב להתחיל בכך שלאישה יהיה אומץ להתלונן.


מעבר לכך ההשוואה בין אלימות נגד נשים לבין פיגוע טרור שבמקרה כוון נגד חיילת ולא חייל (מיקום וכו') זה כבר באמת פרט מטופש שלא ראוי להתייחסות
 

RossieL

Active member
מיגור האלימות נגד נשים

אפשר למגר את התופעה, לא בין לילה ולא בין רגע, אבל אפשר.
אם משטרת ישראל לא תפחד לעצור ולשפוט את הרוצחים כמו כל רוצח ולא תתחבא תחת התירוץ המפגר של "כבוד המשפחה".
כל עוד הרוצחים בגלל "כבוד" [כבוד????] הם אזרחי המדינה ועוברים על חוקיה, ודינם כמו דין כל רוצח.
בדיוק כפי שכתבת בהמשך דברייך: "בטיפול הולם שחייב להתחיל בכך שלאישה יהיה אומץ להתלונן." ושהרשויות יהיו קשובות לכולן!!!!

לענין הסיפא של דבריך, אכן, מי שמשווה בין רצח של לוחמת בזמן קרב לרצח של אישה בביתה - פשוט לא ראויה לכל התייחסות ומבזה את הקורבנות.
 
אבל המשטרה לא שופטת איש, היא עוצרת ומי שמתחבא

תחת התירוץ המפגר של כבוד המשפחה הם בתי המשפט שהם השופטים.
ולכולם קצת פחות נעים לתקוףגזר דין של שופט כי מי אוהב להגיד משהו רע על שופטים?
זה מייד הופך את הדובר ללא נאור, לנגד דמוקרטיה ושלטון החוק
או בקיצור...אויב הציבור

אותו דבר בדיוק אפשר להגיד על כל אנס או פדופיל שהמשטרה מביאה לדין והשופט חס עליו ואנחנו שומעים על כל מיני עונשים מצחיקים
 

RossieL

Active member
כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן

המשטרה לא שופטת, אבל תחת מעטה ה"כבוד" הבזוי, היא גם לא באמת טורחת לחפש ולעצור.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל לצערי, הדימיון עצום, תחת מעטה ה"כבוד" הבזוי, גם המשפחות לא מגלות מה באמת קורה, בדיוק כמו בקרב החוגים החרדים, ששם יש לא מעט מקרי אלימות, אונס וגילוי עריות.
אבל לא מדברים על זה אז כנראה שכלום לא קורה.
ומה בדבר קולת העונשים?
אכן, זו סוגיה נוראית וכואבת במיוחד.
העונשים מגוחכים, ואז מגיעים מיני עו"דים הטוענים לאי שפיות, הסטוריה לא פשוטה של הנאשמים, עיסקאות טיעון, הקטנת העבירות מרצח להריגה [למשל] והפושעים לא באמת משלמים על פשעיהם.
אז.. יש מה לעשות, הרבה אפילו.
החל במתן ביטחון לקורבנות להתלונן תוך מתן ביטחון שיזכו לאוזן קשבת סיוע ותמיכה, המשך בהבאת הפושעים כולם לדין וכלה במערכת ענישה רצינית שתהווה התראה לכל מי שיעז אפילו לחשוב בכיוון ביצוע.
כאמור, אין מדובר בתהליך פשוט וקצר אבל איך אמרו כבר לפנינו?
כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן
 

יוסי ח1

New member
אני שם את עצמי רגע במקומו, ואני מזועזע

בהחלט רצח נשים\ילדים, זה מזעזע ברמות, אך אני מתפלא שמתעלמים מבעיה שהיא אולי ברוב המיקרים המפתח להבנת הבעיה המדוברת כאן,
האישה מרשה לעצמה לנבל את פיה לקלל להשפיל (לשקר במיקרים אחרים), ואנחנו הגברים ברוב המיקרים שותיקם (לא כהודאה) אלא מכמה סיבות, העלבון משתיק אותנו ולא מהווה כהודאה, יכול להיות מתוך איפוק לא לעשות מעשה כל שהוא חלילה, ממשיכה להשפיל מול אנשים ברחוב, אינני יודע מה אישה תעשה כאשר בעלה ישפיל ויקלל אותה מול אנשים\ יועצת זוגיות או בכל מקום, לדעתי יש בזה חלק מסוים ברציחות, ויוצא שהאשמה בחלקה עליה, שוב אינני מצדיק שום אלימות ובטח לא רצח,
אח"כ מה היא עושה ? מוציאה צו הרחקה כי הוא אמר .....
ואם גבר מבקש צו הרחקה מול אישתו, סיכוי קלוש שהוא יקבל ואפילו ימצא את עצמו כלוא באותו זמן,
גרושים שמתחננים להיות עם הילדים ונמצאים איתם במיקרה הטוב שעתיים בשבוע תחת קצינת מבחן, או שלא ראו את הילדים חודשים?
ידוע לכם כמה אבות גרושים מתאבדים מידי שנה?
כ400 אנשים מתאבדים בממוצע בשנה, חלק לא קטן מהגברים הם גרושים
זה נתון שמוסתר מהציבור.
אני ברוך ה' רחוק מזה, נשוי באושר 24 שנים רחוק מכל זה, רק המחשבה לא לראות את הבת שלי הקטנה יום אחד מחרפנת אותי, כלל שכן אבות המסורים לילדיהם, שלא רואים אותם שבועות ולעיתי חודשים.
אני מאמין שאקבל תגובות וחלקן זועמות, אך מקווה שיהיו ענייניות.
 

RossieL

Active member
הזמנה לרצח???

אין ספק, לטנגו צריך 2
אבל!!!!
אמירה כמו "...האישה מרשה לעצמה לנבל את פיה לקלל להשפיל (לשקר במיקרים אחרים) ... לדעתי יש בזה חלק מסוים ברציחות, ויוצא שהאשמה בחלקה עליה..."
זו אמירה מקוממת.
בדיוק כמו להגיד שבחורה שלובשת מיני למועדון- מזמינה אונס;
שילדה בת שנתיים שהולכת עם חיתול חשוף - מזמינה פדופיל;
שאשה שחושפת מרפק- מעוררת ייצרו של גבר.

ואין בזה כדי לבטל את דבריך על נשים שמסוגלות לערער את שלוות הפילים, ועדין, הן לא מזמינות מכות!!!!
 
למעלה