RossieL
Active member
כתם שחור על דגל הכחול-לבן
מאחר וכל מילה נוספת תהיה מיותרת, אני מביאה את דבריו של יובל לידור, המנהל המקצועי של "פרו אסטרטגיה", המלווה בהתנדבות מלאה את משפחתו של סגן הדר גולדין.
אתמול, בוועדה לביקורת המדינה בכנסת ישראל, נשבר משהו במערכת היחסים בין נבחרי ומנהיגי העם, למשפחות שכולות. משהו במרקם החיים המשותף שלנו כאן התנפץ לרסיסים.
אחד ממערכי השיעור שלומדים בבית הספר לקצינים בה"ד 1 מדבר על התנהגות מצופה מקצין כאשר נפגשים עם משפחות שכולות. בעגה הצבאית, קוראים לזה "הכלה של המשפחה". מסבירים לקצין לעתיד, בבה"ד 1, שלמשפחה שכולה מותר לומר הכול ואתה צריך להפוך את עצמך לספוג. אתה אמור להקשיב, לשמוע ולהכיל. בעיקר להכיל.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא קצין כבר יובל שנים, ואח שכול כבר כמעט 41 שנים. את הקודים הללו הוא מכיר היטב. הוא יודע שכאשר משלחת קצין העיר דופקת על דלת של בית בישראל כדי לבשר למשפחה את הבשורה הקשה מכל, אז באופן מידי מקבלת המשפחה את הזכות לומר את כל מה שעל לבה במרחב הציבורי שלנו. ועלינו להקשיב, להאזין ולהכיל.
בדיוק מכיוון שנתניהו הוא מי שהוא, מביך היה לצפות בלהקת המעודדות שלו הופכת דיון טעון בהשתתפות משפחות שכולות לביזיון שמעולם לא היה פה. לח"כים דוד ביטן ולמיקי זוהר אין שום זכות להגן על ראש הממשלה מול משפחות שנתנו את הדבר הכי יקר להן להגנת המדינה. נתניהו, להערכתי, כלל לא זקוק להגנה ההיקפית הזו. ואפילו אם ראש הממשלה כן היה זקוק להגנה, לתקוף משפחה שכולה זה עדיין משהו שלא יכול לקרות. בטח שלא בין כותלי כנסת ישראל. בעצם לא בשום מקום במרחב הציבורי.
להגיד שהופתעתי? לא. הרי בתוך עמי אני חי. ועדיין, זה רגע עצוב שכדאי לעצור בו, להתעכב ולא להמשיך כל כך בקלות הלאה. כי משהו יסודי נשבר, ערכים משותפים נרמסו והדברים הקטנים שהופכים אותנו מבודדים שדואגים רק לעצמם לכאלה ששמים את המדינה לפני הכול, פשוט נכחדו.
תרבות השיח הקלוקלת של נבחרי העם מלווה אותנו לאורך כל הקדנציה הנוכחית. ומי שתורם הכי הרבה להידרדרות השיח במרחב הציבורי הישראלי הם חברי כנסת ושרים, שעבור כותרת או רווח נקודתי של הון פוליטי מוכרים פעם אחר פעם את הערכים והקודים המשותפים שעליהם מדינת ישראל קמה והתבססה.
עצוב לכתוב את הדברים האלה רגע לפני השבוע הכי ישראלי בלוח השנה. השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות. אבל משהו בכנסת אתמול נשבר, ועכשיו יש כתם שחור על דגל הכחול-לבן שמתנוסס מעל בית המחוקקים שלנו.
מאחר וכל מילה נוספת תהיה מיותרת, אני מביאה את דבריו של יובל לידור, המנהל המקצועי של "פרו אסטרטגיה", המלווה בהתנדבות מלאה את משפחתו של סגן הדר גולדין.
אתמול, בוועדה לביקורת המדינה בכנסת ישראל, נשבר משהו במערכת היחסים בין נבחרי ומנהיגי העם, למשפחות שכולות. משהו במרקם החיים המשותף שלנו כאן התנפץ לרסיסים.
אחד ממערכי השיעור שלומדים בבית הספר לקצינים בה"ד 1 מדבר על התנהגות מצופה מקצין כאשר נפגשים עם משפחות שכולות. בעגה הצבאית, קוראים לזה "הכלה של המשפחה". מסבירים לקצין לעתיד, בבה"ד 1, שלמשפחה שכולה מותר לומר הכול ואתה צריך להפוך את עצמך לספוג. אתה אמור להקשיב, לשמוע ולהכיל. בעיקר להכיל.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא קצין כבר יובל שנים, ואח שכול כבר כמעט 41 שנים. את הקודים הללו הוא מכיר היטב. הוא יודע שכאשר משלחת קצין העיר דופקת על דלת של בית בישראל כדי לבשר למשפחה את הבשורה הקשה מכל, אז באופן מידי מקבלת המשפחה את הזכות לומר את כל מה שעל לבה במרחב הציבורי שלנו. ועלינו להקשיב, להאזין ולהכיל.
בדיוק מכיוון שנתניהו הוא מי שהוא, מביך היה לצפות בלהקת המעודדות שלו הופכת דיון טעון בהשתתפות משפחות שכולות לביזיון שמעולם לא היה פה. לח"כים דוד ביטן ולמיקי זוהר אין שום זכות להגן על ראש הממשלה מול משפחות שנתנו את הדבר הכי יקר להן להגנת המדינה. נתניהו, להערכתי, כלל לא זקוק להגנה ההיקפית הזו. ואפילו אם ראש הממשלה כן היה זקוק להגנה, לתקוף משפחה שכולה זה עדיין משהו שלא יכול לקרות. בטח שלא בין כותלי כנסת ישראל. בעצם לא בשום מקום במרחב הציבורי.
להגיד שהופתעתי? לא. הרי בתוך עמי אני חי. ועדיין, זה רגע עצוב שכדאי לעצור בו, להתעכב ולא להמשיך כל כך בקלות הלאה. כי משהו יסודי נשבר, ערכים משותפים נרמסו והדברים הקטנים שהופכים אותנו מבודדים שדואגים רק לעצמם לכאלה ששמים את המדינה לפני הכול, פשוט נכחדו.
תרבות השיח הקלוקלת של נבחרי העם מלווה אותנו לאורך כל הקדנציה הנוכחית. ומי שתורם הכי הרבה להידרדרות השיח במרחב הציבורי הישראלי הם חברי כנסת ושרים, שעבור כותרת או רווח נקודתי של הון פוליטי מוכרים פעם אחר פעם את הערכים והקודים המשותפים שעליהם מדינת ישראל קמה והתבססה.
עצוב לכתוב את הדברים האלה רגע לפני השבוע הכי ישראלי בלוח השנה. השבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות. אבל משהו בכנסת אתמול נשבר, ועכשיו יש כתם שחור על דגל הכחול-לבן שמתנוסס מעל בית המחוקקים שלנו.
