ארוכים מעולם אחר
- פותח הנושא חולות נודדים
- פורסם בתאריך
חולות נודדים
New member
משום מה השרשור מזכיר ת'סרט יצרים
יצרים לא מהסוג שאתה חושב סופרמן.. ראה הוזהרת!
יצרים לא מהסוג שאתה חושב סופרמן.. ראה הוזהרת!
חולות נודדים
New member
כל כך נוגע שלא יכולתי לוותר עליו
טוסקה וחולות... אני חורשת ת'ארכיון
ומנסה למצוא את הסיפור הזה על הפגישה העיוורת... לא זוכרת מי הביא את זה לפורום, אבל זה סיפור על פגישה עיוורת של זוג שהכיר באינטרנט או בחליפת מכתבים ביניהם, וביום הפגישה הוא מעמיד אותה בנסיון ושולח במקומו מישו "מכוער" שיגיש לה פרח.. לא רוצה לכתוב ת'סוף כדי שאם מישהי מכן תמצא את הסיפור הזה, יהיה טעם למי שיקרא אותו. האם אתן זוכרות את הסיפור?
ומנסה למצוא את הסיפור הזה על הפגישה העיוורת... לא זוכרת מי הביא את זה לפורום, אבל זה סיפור על פגישה עיוורת של זוג שהכיר באינטרנט או בחליפת מכתבים ביניהם, וביום הפגישה הוא מעמיד אותה בנסיון ושולח במקומו מישו "מכוער" שיגיש לה פרח.. לא רוצה לכתוב ת'סוף כדי שאם מישהי מכן תמצא את הסיפור הזה, יהיה טעם למי שיקרא אותו. האם אתן זוכרות את הסיפור?
חולות נודדים
New member
לא זוכרת אבל נזכרתי ב"חד פעמי"
יו כמה זמן חיפשתי את זה ................................ אמנם לא כל כך קשור אבל זוכרת את זה תמיד, כמו ת'ספור של טוסקה ועוד כמה מהכתובים פה שנחרתו בזכרוני. ........................................ טפטוף איטי (סיפור קצר)ו ח ד פ ע מ י / חמישים פלוס ו 10:09 | 03/11/03 טפטוף איטי ~~~~~~~~~~~~ "אילקה". הוא חש זעזוע בחזה למקרא השם הלא שגרתי בתיק שהושיט לו הסטאג'ר. הזעזוע חלף משהמשיך לקרוא את השם במלואו. "אילקה אפשטיין". לאישה במיטה היה סרטן מן הסוג שלא מחלימים ממנו. וזה היה בגרון. כאשר רכן לבדוק אותה חש את הזעזוע בשנית. הפעם מכה בו בחזקה. העיניים הנפלאות האלה, שנפקחו אליו, מוצפות כאב ומורפיום, היו שלה. אילקה של בית הספר, של הגימנסיה, של האוניברסיטה. אילקה של לפני שנשלחה למחנות המוות. אילקה שלו. אילקה ליבסקינד. עשרים שנה, והוא חשב שהיא מתה. נדהם, רכן אליה עוד יותר. מעביר ידו ברכות על לחייה. "אילקה". לא עשתה סימן שהכירה אותו, אך עם מגע ידו עצמה שוב את עיניה. הסטאג'רים מסביב למיטה הביטו בהם בהשתאות. ~~~ שבוע לאחר מכן, בלילה, עמד בחדר העבודה בבית, משקיף על אורות המפרץ והאניות בנמל, חושב על החיים שהיו לו פעם והחים שיש לו עכשיו. על המלחמה עצמה לא רצה לחשוב. שנים שהוא מכריח עצמו לא לחשוב על זה. הם היו צעירים, מלאי תשוקה ולא פחדו לאהוב. כל דבר. מוזיקה. ספרים. שירה. "אני כל כך אוהבת את הגוף שלך" היו ערומים על השמיכה, לאחר הרחצה בנהר, באפלולית הסבך והעצים הגדולים. "אתה יודע, כשאני באה, יורדות לי דמעות מן העיניים. זה לא בכי, אבל אני כל כך מתרגשת. אני כל כך אוהבת אותך. אתה חושב שזה נורמאלי שיורדות לי כל כך הרבה דמעות כשאני מגיעה?" עשרים שנה היא הייתה מתה, אילקה, ופתאום היא חיה, בשביל שוב למות. והרגש החזק שהציף אותו לפני שבוע ולא פסק מאז, גילה לו שכל אותן שנים גם הוא בעצם היה מת, והוא חושב על זה עכשיו. על איזה מן חיים הוא חי. יש לו אישה, וילד אחד שגדל ונסע לאמריקה, והוא ממעט משך השנים לספר להם על תקופת המלחמה. גם במחלקה אותה הוא מנהל משוכנעים שהוא יליד הארץ. ורק עכשיו הבין שהחיים שיש לו, זה לא החיים שהיו צריכים להיות לו. חיים שאין בהם תשוקה, שאין בהם התלהבות, שיש בהם אהבה, אך מסוג אחר, ויותר משזה אהבה זה קשר של הצטרכות ושל הישרדות. זה מה שזה, הישרדות, ולא יותר. כמו רפואה מונעת. חייך לעצמו במרירות. ופתאום עברה בו מחשבה. הוא ירפא אותה והוא יסביר את הכל לאשתו, והם יתחילו הכל מההתחלה, ויהיו להם עוד כמה שנים לפחות של חיים אמיתיים. של תשוקה, והתלהבות, ושירה, ומוזיקה, ואפילו אולי ימצאו מקום שבו יוכלו להתרחץ ערומים. ~~~~ את ניתוח הוצאת הגרון של אילקה ביצע בעצמו. המחליף שלו נסע לקונגרס בחו"ל ולא הייתה שום ברירה אחרת. רק פעם אחת במהלך הניתוח, העיף מבט שגרתי בנוזל העירוי שטפטף לאט בצינור השקוף, והרשה לעצמו, לשנייה בודדה, לראות את העיניים שלה, קרוב מעליו, דומעות, מסתכלות ישר לתוך האישונים שלו, ואת היד שלה לוטפת את לחיו, החזה הערום שלה נוגע בשלו, והיא אומרת לו "אף פעם, אף אחד, אפילו אתה בעצמך, לא יוכל לקחת אותך ממני". ועכשיו היא לא תדבר יותר. ~~~~~ הבוקר אינו שונה מהבקרים בשבועיים האחרונים. לא אכל ארוחת בוקר בבית, "אני אחטוף כבר משהו שם". בחדר שלו בבית החולים, שותה את הקפה הראשון. יושב ומתבונן בכוס, חושב על אילקה, נזכר בגוף שלה, רואה את הרחובות עם הבתים האירופאים, את היער, שומע את המוזיקה ואת המים, לוגם את הקפה המריר ומרגיש שוב, כמו בכל הבקרים האחרונים, את ההתכווצויות הקשות בבטן. "אל תעבירו לי שיחות בעשר דקות הקרובות", הוא מבקש קודם ועכשיו מנסה לרכז את המחשבות שלו. אחר כך מתחיל הסיבוב במחלקה. אילקה גוועת עכשיו. הוא יכול להרגיש, בגוף שלו, איך טיפות החיים שלה, נושרות ממנה. המקסימום שהוא יכול לעשות זה לקצר את זמן הסבל שלה. במקום ששה שבעה חודשים כנראה, זה יהיה שלושה שבועות, אולי אפילו שבועיים. אבל הוא צריך להיות מתוכנן. מתוכנן וזהיר. הוא יעשה את זה לאט. במינון שלא יורגש. לא היא ולא אף אחד מהצוות. הוא יעשה את זה באותה דייקנות שהוא גם חי וגם עושה זאת לעצמו. הוא חייב לעשות את זה. הוא אוהב אותה והוא חייב לעשות את זה. הוא לא יוכל להמשיך ולחיות ולדעת שלא עשה עמה מעשה של אהבה. אין שום דבר אחר שהוא יכול לעשות בשבילה. שום דבר אחר. ~~~~~~~~ נשאר בתורנויות הערב, אפילו שבמעמדו לא חייב לעשות זאת. פעם אחת, הייתה יותר צלולה ורמזה שהיא רוצה לכתוב. אחר כך קרא זאת שוב ושוב. ~~~~~~~ יקר שלי, הכרתי אותך. כמובן שהכרתי אותך. ידעתי שאתה חי. אבל לא העזתי לפנות אליך כל השנים האלה. יודעת שיש לך חיים חדשים. גם אני ניסיתי שיהיו לי חיים חדשים. אבל לא כל כך הצלחתי. אין לי ילדים ובעלי כבר ארבע שנים איננו. אני לבד. אני מפחדת. אני יודעת שזה הסוף ואני מפחדת. אני מפחדת כמו שאף פעם לא פחדתי. גם לא שם. ועכשיו אני לא יכולה אפילו להגיד את זה. אני אוהבת אותך. אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך. בבקשה, תעזור לי לא לפחד. אילקה. ~~~~~
יו כמה זמן חיפשתי את זה ................................ אמנם לא כל כך קשור אבל זוכרת את זה תמיד, כמו ת'ספור של טוסקה ועוד כמה מהכתובים פה שנחרתו בזכרוני. ........................................ טפטוף איטי (סיפור קצר)ו ח ד פ ע מ י / חמישים פלוס ו 10:09 | 03/11/03 טפטוף איטי ~~~~~~~~~~~~ "אילקה". הוא חש זעזוע בחזה למקרא השם הלא שגרתי בתיק שהושיט לו הסטאג'ר. הזעזוע חלף משהמשיך לקרוא את השם במלואו. "אילקה אפשטיין". לאישה במיטה היה סרטן מן הסוג שלא מחלימים ממנו. וזה היה בגרון. כאשר רכן לבדוק אותה חש את הזעזוע בשנית. הפעם מכה בו בחזקה. העיניים הנפלאות האלה, שנפקחו אליו, מוצפות כאב ומורפיום, היו שלה. אילקה של בית הספר, של הגימנסיה, של האוניברסיטה. אילקה של לפני שנשלחה למחנות המוות. אילקה שלו. אילקה ליבסקינד. עשרים שנה, והוא חשב שהיא מתה. נדהם, רכן אליה עוד יותר. מעביר ידו ברכות על לחייה. "אילקה". לא עשתה סימן שהכירה אותו, אך עם מגע ידו עצמה שוב את עיניה. הסטאג'רים מסביב למיטה הביטו בהם בהשתאות. ~~~ שבוע לאחר מכן, בלילה, עמד בחדר העבודה בבית, משקיף על אורות המפרץ והאניות בנמל, חושב על החיים שהיו לו פעם והחים שיש לו עכשיו. על המלחמה עצמה לא רצה לחשוב. שנים שהוא מכריח עצמו לא לחשוב על זה. הם היו צעירים, מלאי תשוקה ולא פחדו לאהוב. כל דבר. מוזיקה. ספרים. שירה. "אני כל כך אוהבת את הגוף שלך" היו ערומים על השמיכה, לאחר הרחצה בנהר, באפלולית הסבך והעצים הגדולים. "אתה יודע, כשאני באה, יורדות לי דמעות מן העיניים. זה לא בכי, אבל אני כל כך מתרגשת. אני כל כך אוהבת אותך. אתה חושב שזה נורמאלי שיורדות לי כל כך הרבה דמעות כשאני מגיעה?" עשרים שנה היא הייתה מתה, אילקה, ופתאום היא חיה, בשביל שוב למות. והרגש החזק שהציף אותו לפני שבוע ולא פסק מאז, גילה לו שכל אותן שנים גם הוא בעצם היה מת, והוא חושב על זה עכשיו. על איזה מן חיים הוא חי. יש לו אישה, וילד אחד שגדל ונסע לאמריקה, והוא ממעט משך השנים לספר להם על תקופת המלחמה. גם במחלקה אותה הוא מנהל משוכנעים שהוא יליד הארץ. ורק עכשיו הבין שהחיים שיש לו, זה לא החיים שהיו צריכים להיות לו. חיים שאין בהם תשוקה, שאין בהם התלהבות, שיש בהם אהבה, אך מסוג אחר, ויותר משזה אהבה זה קשר של הצטרכות ושל הישרדות. זה מה שזה, הישרדות, ולא יותר. כמו רפואה מונעת. חייך לעצמו במרירות. ופתאום עברה בו מחשבה. הוא ירפא אותה והוא יסביר את הכל לאשתו, והם יתחילו הכל מההתחלה, ויהיו להם עוד כמה שנים לפחות של חיים אמיתיים. של תשוקה, והתלהבות, ושירה, ומוזיקה, ואפילו אולי ימצאו מקום שבו יוכלו להתרחץ ערומים. ~~~~ את ניתוח הוצאת הגרון של אילקה ביצע בעצמו. המחליף שלו נסע לקונגרס בחו"ל ולא הייתה שום ברירה אחרת. רק פעם אחת במהלך הניתוח, העיף מבט שגרתי בנוזל העירוי שטפטף לאט בצינור השקוף, והרשה לעצמו, לשנייה בודדה, לראות את העיניים שלה, קרוב מעליו, דומעות, מסתכלות ישר לתוך האישונים שלו, ואת היד שלה לוטפת את לחיו, החזה הערום שלה נוגע בשלו, והיא אומרת לו "אף פעם, אף אחד, אפילו אתה בעצמך, לא יוכל לקחת אותך ממני". ועכשיו היא לא תדבר יותר. ~~~~~ הבוקר אינו שונה מהבקרים בשבועיים האחרונים. לא אכל ארוחת בוקר בבית, "אני אחטוף כבר משהו שם". בחדר שלו בבית החולים, שותה את הקפה הראשון. יושב ומתבונן בכוס, חושב על אילקה, נזכר בגוף שלה, רואה את הרחובות עם הבתים האירופאים, את היער, שומע את המוזיקה ואת המים, לוגם את הקפה המריר ומרגיש שוב, כמו בכל הבקרים האחרונים, את ההתכווצויות הקשות בבטן. "אל תעבירו לי שיחות בעשר דקות הקרובות", הוא מבקש קודם ועכשיו מנסה לרכז את המחשבות שלו. אחר כך מתחיל הסיבוב במחלקה. אילקה גוועת עכשיו. הוא יכול להרגיש, בגוף שלו, איך טיפות החיים שלה, נושרות ממנה. המקסימום שהוא יכול לעשות זה לקצר את זמן הסבל שלה. במקום ששה שבעה חודשים כנראה, זה יהיה שלושה שבועות, אולי אפילו שבועיים. אבל הוא צריך להיות מתוכנן. מתוכנן וזהיר. הוא יעשה את זה לאט. במינון שלא יורגש. לא היא ולא אף אחד מהצוות. הוא יעשה את זה באותה דייקנות שהוא גם חי וגם עושה זאת לעצמו. הוא חייב לעשות את זה. הוא אוהב אותה והוא חייב לעשות את זה. הוא לא יוכל להמשיך ולחיות ולדעת שלא עשה עמה מעשה של אהבה. אין שום דבר אחר שהוא יכול לעשות בשבילה. שום דבר אחר. ~~~~~~~~ נשאר בתורנויות הערב, אפילו שבמעמדו לא חייב לעשות זאת. פעם אחת, הייתה יותר צלולה ורמזה שהיא רוצה לכתוב. אחר כך קרא זאת שוב ושוב. ~~~~~~~ יקר שלי, הכרתי אותך. כמובן שהכרתי אותך. ידעתי שאתה חי. אבל לא העזתי לפנות אליך כל השנים האלה. יודעת שיש לך חיים חדשים. גם אני ניסיתי שיהיו לי חיים חדשים. אבל לא כל כך הצלחתי. אין לי ילדים ובעלי כבר ארבע שנים איננו. אני לבד. אני מפחדת. אני יודעת שזה הסוף ואני מפחדת. אני מפחדת כמו שאף פעם לא פחדתי. גם לא שם. ועכשיו אני לא יכולה אפילו להגיד את זה. אני אוהבת אותך. אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך. בבקשה, תעזור לי לא לפחד. אילקה. ~~~~~
הסיפור נקרא "שושנה אדומה לאהובתי"
שושנה אדומה לאהובתי" הוא קסם של סיפור שמסתובב ברשת , והוא הולך ככה : עוד לפני שהרכבת הגיעה לתחנה, ג'ון התרומם ממושבו בקרון . הוא יישר את מדיו, מחליק עליהם בידו, רוצה להיראות במיטבו. כשהרכבת עצרה, הוא נחפז יחד עם עשרות האנשים שנפלטו לרציף תחנת הגרנד סנטרל בניו יורק, כשעיניו תרות מסביב אחרי בחורה האוחזת בידה שושנה אדומה. בחורה שאת פניה לא הכיר, אך את לבה ידע בעל פה. העניין שלו בה החל כשנה וחצי לפני כן, בספרייה עירונית בפלורידה. ספר שהוריד מאחד המדפים שבה את לבו, הקסימו והסעירו, ולא בגלל המילים המודפסות בו, אלא בגלל המילים והמשפטים שנרשמו בין דפיו, בשוליים, בעיפרון דק. הוא מצא עצמו שוקע אל בין השורות. כתב היד הרך והעגול שיקף נפש עדינה ופיוטית המתחבטת בהרהורים עמוקים, והמילים הצביעו על אישיות ותובנה מיוחדת של הכותבת. הוא חיפש בשקיקה בעמוד הראשון האם שמה של בעלת הספר שנתרם לספרייה כתוב שם, ואכן, באותו כתב מעוגל ומעוצב היה כתוב "מיס הוליס מיינל". בהשקעה של זמן ומאמצים רבים הוא הצליח להתחקות על עקבותיה של הוליס, שעברה בינתיים מפלורידה לניו יורק. הוא כתב לה מכתב בו הציג את עצמו, והזמין אותה להתכתב עימו. ימים מספר לאחר מכן קיבל ג'ון צו קריאה לחיל הנחתים, גויס ונשלח לשרת באירופה של מלחמת העולם השנייה. במשך השנה וחצי של השירות היו מכתביה של הוליס כמו צינור של חמצן עבורו והוא חי ממכתב למכתב. כשלא קרא, כתב. וככה למדו השניים להכיר זה את נפשה של זו לפני ולפנים. כל מכתב היה כזרע שנפל על קרקע פורייה, ניצנים החלו ללבלב וסיפור אהבה גדול נרקם ביניהם. ג'ון ביקש מהוליס לשלוח לו תמונה, והיא סירבה. היא אמרה לו שאם הם באמת אוהבים זה את זה, אז המראה בכלל לא חשוב. כשסוף- סוף הגיע זמנו לשוב הביתה מאירופה, הם קבעו את הפגישה הראשונה שלהם - 7:00 בערב, תחנת הגרנד סנטרל בניו יורק. "אתה תכיר אותי לפי השושנה האדומה שאענוד על דש בגדי", אמרה לו הוליס. והרגע אכן הגיע. 7 בערב, ג'ון בתחנה, מסתכל מסביב, מחפש בחורה עם שושנה אדומה בדש בגדה. בחורה שאת פניה לא הכיר, אך לבה היה כספר הפתוח בפניו, הספר המרתק ביותר שקרא בימי חייו. מכאן והלאה, רשות הסיפור היא לג'ון עצמו: "אישה צעירה באה לעברי, גזרתה ארוכה ודקיקה. שערה הבלונדיני צנח תלתלים - תלתלים על כתפיה, ועיניה היו כחולות כמו פרחים. שפתיה וסנטרה הזדקרו בנחישות מעודנת, ובחליפתה הירוקה היא נראתה כמו האביב בשיא פריחתו. התחלתי להתקדם אליה, לא שם לב בכלל שהיא לא עונדת שושנה אדומה על דש חליפתה. כשהתקרבתי אליה נדמה היה לי שהבחנתי בצל צלו של חיוך פרובוקטיבי בזוויות פיה. 'הולך בכיוון אלי, מלח?', מלמלה כלפי. בדחף כמעט לא בר שליטה נתתי צעד אחד נוסף לעברה, ואז, באותו רגע בדיוק, ראיתי את הוליס. היא עמדה בקו ישר מאחורי הבחורה המדהימה, ונראתה כמו אישה בשנות הארבעים בערך לחייה!!! שיערה המאפיר היה תקוע מתחת לכובע מרופט, והיא היתה הרבה יותר מסתם שמנה, היא היתה ממש ענקית, וקרסוליה העבים היו נתונים בתוך נעלי גולדה שטוחות עקב וחסרות חן. הבחורה בחליפה הירוקה התרחקה מהמקום בצעדי ענק, ואני הרגשתי כאילו נחציתי לשניים, כל כך עז היה רצוני ללכת בעקבותיה. ויחד עם זאת, כל כך עמוקה היתה ערגתי לנפש שבה התאהבתי, לאישה שרוחה ליוותה אותי וחיזקה אותי לאורך כל המלחמה. "והנה היא עמדה שם. פני הירח החיוורות שלה נראו טובות לב ומבינות, עיניה האפורות היו חמימות והקמטים שסביבן הוסיפו לה נופך נעים. לא היססתי לשנייה אחת! אצבעותי לפתו בחוזקה את הספר הכחול הקטן והמשומש שהיה אמור להיות הסימן לפיו היא תכיר אותי. אולי לא יהיה כאן רומן גדול, חשבתי, אבל תהיה כאן חברות נפלאה, אולי אפילו טובה יותר מסיפור אהבה, חברות שאני אדע להוקיר ולהעריך. זקפתי את כתפי, נמתחתי, הצדעתי בפני האישה, והגשתי לה את הספר הכחול, וכל זאת, למרות שכמעט נחנקתי מגוש המרירות והאכזבה שהחליק במורד גרוני. 'אני ליוטננט ג'ון בלאנשארד', הצגתי את עצמי רשמית, 'ואת בטח העלמה הוליס מיינל. אני כל כך שמח שיכולת לפגוש אותי. האם תרשי לי להזמין אותך לארוחת ערב?'. פניה זרחו בחיוך רחב. 'אין לי מושג מה הולך כאן, חיילצ'יק שלי', היא אמרה בקריצה ממזרית, 'אבל הבחורה הצעירה שהיתה כאן לפני כמה דקות, זו עם החליפה הירוקה, ביקשה ממני לענוד את השושנה הזאת על דש בגדי. היא אמרה שאם במקרה תזמין אותי לארוחת ערב, להגיד לך שהיא מחכה לך במסעדה הגדולה מעבר לכביש. היא אמרה שזה איזה מין סוג של מבחן, תהרוג אותי אם אני מבינה מה קורה כאן...'" .
שושנה אדומה לאהובתי" הוא קסם של סיפור שמסתובב ברשת , והוא הולך ככה : עוד לפני שהרכבת הגיעה לתחנה, ג'ון התרומם ממושבו בקרון . הוא יישר את מדיו, מחליק עליהם בידו, רוצה להיראות במיטבו. כשהרכבת עצרה, הוא נחפז יחד עם עשרות האנשים שנפלטו לרציף תחנת הגרנד סנטרל בניו יורק, כשעיניו תרות מסביב אחרי בחורה האוחזת בידה שושנה אדומה. בחורה שאת פניה לא הכיר, אך את לבה ידע בעל פה. העניין שלו בה החל כשנה וחצי לפני כן, בספרייה עירונית בפלורידה. ספר שהוריד מאחד המדפים שבה את לבו, הקסימו והסעירו, ולא בגלל המילים המודפסות בו, אלא בגלל המילים והמשפטים שנרשמו בין דפיו, בשוליים, בעיפרון דק. הוא מצא עצמו שוקע אל בין השורות. כתב היד הרך והעגול שיקף נפש עדינה ופיוטית המתחבטת בהרהורים עמוקים, והמילים הצביעו על אישיות ותובנה מיוחדת של הכותבת. הוא חיפש בשקיקה בעמוד הראשון האם שמה של בעלת הספר שנתרם לספרייה כתוב שם, ואכן, באותו כתב מעוגל ומעוצב היה כתוב "מיס הוליס מיינל". בהשקעה של זמן ומאמצים רבים הוא הצליח להתחקות על עקבותיה של הוליס, שעברה בינתיים מפלורידה לניו יורק. הוא כתב לה מכתב בו הציג את עצמו, והזמין אותה להתכתב עימו. ימים מספר לאחר מכן קיבל ג'ון צו קריאה לחיל הנחתים, גויס ונשלח לשרת באירופה של מלחמת העולם השנייה. במשך השנה וחצי של השירות היו מכתביה של הוליס כמו צינור של חמצן עבורו והוא חי ממכתב למכתב. כשלא קרא, כתב. וככה למדו השניים להכיר זה את נפשה של זו לפני ולפנים. כל מכתב היה כזרע שנפל על קרקע פורייה, ניצנים החלו ללבלב וסיפור אהבה גדול נרקם ביניהם. ג'ון ביקש מהוליס לשלוח לו תמונה, והיא סירבה. היא אמרה לו שאם הם באמת אוהבים זה את זה, אז המראה בכלל לא חשוב. כשסוף- סוף הגיע זמנו לשוב הביתה מאירופה, הם קבעו את הפגישה הראשונה שלהם - 7:00 בערב, תחנת הגרנד סנטרל בניו יורק. "אתה תכיר אותי לפי השושנה האדומה שאענוד על דש בגדי", אמרה לו הוליס. והרגע אכן הגיע. 7 בערב, ג'ון בתחנה, מסתכל מסביב, מחפש בחורה עם שושנה אדומה בדש בגדה. בחורה שאת פניה לא הכיר, אך לבה היה כספר הפתוח בפניו, הספר המרתק ביותר שקרא בימי חייו. מכאן והלאה, רשות הסיפור היא לג'ון עצמו: "אישה צעירה באה לעברי, גזרתה ארוכה ודקיקה. שערה הבלונדיני צנח תלתלים - תלתלים על כתפיה, ועיניה היו כחולות כמו פרחים. שפתיה וסנטרה הזדקרו בנחישות מעודנת, ובחליפתה הירוקה היא נראתה כמו האביב בשיא פריחתו. התחלתי להתקדם אליה, לא שם לב בכלל שהיא לא עונדת שושנה אדומה על דש חליפתה. כשהתקרבתי אליה נדמה היה לי שהבחנתי בצל צלו של חיוך פרובוקטיבי בזוויות פיה. 'הולך בכיוון אלי, מלח?', מלמלה כלפי. בדחף כמעט לא בר שליטה נתתי צעד אחד נוסף לעברה, ואז, באותו רגע בדיוק, ראיתי את הוליס. היא עמדה בקו ישר מאחורי הבחורה המדהימה, ונראתה כמו אישה בשנות הארבעים בערך לחייה!!! שיערה המאפיר היה תקוע מתחת לכובע מרופט, והיא היתה הרבה יותר מסתם שמנה, היא היתה ממש ענקית, וקרסוליה העבים היו נתונים בתוך נעלי גולדה שטוחות עקב וחסרות חן. הבחורה בחליפה הירוקה התרחקה מהמקום בצעדי ענק, ואני הרגשתי כאילו נחציתי לשניים, כל כך עז היה רצוני ללכת בעקבותיה. ויחד עם זאת, כל כך עמוקה היתה ערגתי לנפש שבה התאהבתי, לאישה שרוחה ליוותה אותי וחיזקה אותי לאורך כל המלחמה. "והנה היא עמדה שם. פני הירח החיוורות שלה נראו טובות לב ומבינות, עיניה האפורות היו חמימות והקמטים שסביבן הוסיפו לה נופך נעים. לא היססתי לשנייה אחת! אצבעותי לפתו בחוזקה את הספר הכחול הקטן והמשומש שהיה אמור להיות הסימן לפיו היא תכיר אותי. אולי לא יהיה כאן רומן גדול, חשבתי, אבל תהיה כאן חברות נפלאה, אולי אפילו טובה יותר מסיפור אהבה, חברות שאני אדע להוקיר ולהעריך. זקפתי את כתפי, נמתחתי, הצדעתי בפני האישה, והגשתי לה את הספר הכחול, וכל זאת, למרות שכמעט נחנקתי מגוש המרירות והאכזבה שהחליק במורד גרוני. 'אני ליוטננט ג'ון בלאנשארד', הצגתי את עצמי רשמית, 'ואת בטח העלמה הוליס מיינל. אני כל כך שמח שיכולת לפגוש אותי. האם תרשי לי להזמין אותך לארוחת ערב?'. פניה זרחו בחיוך רחב. 'אין לי מושג מה הולך כאן, חיילצ'יק שלי', היא אמרה בקריצה ממזרית, 'אבל הבחורה הצעירה שהיתה כאן לפני כמה דקות, זו עם החליפה הירוקה, ביקשה ממני לענוד את השושנה הזאת על דש בגדי. היא אמרה שאם במקרה תזמין אותי לארוחת ערב, להגיד לך שהיא מחכה לך במסעדה הגדולה מעבר לכביש. היא אמרה שזה איזה מין סוג של מבחן, תהרוג אותי אם אני מבינה מה קורה כאן...'" .
חולות נודדים
New member
לא אשכח לך ת'ספור הזה../images/Emo140.gif
הסייח הרוקד
New member
אהבתי, תודה
superman1234
New member
אני חייב להתוודות, כאשר הייתי צעיר
הייתי עושה דברים אחרים על ספסלים בגן....בטח שלא כותב עליהם.
הייתי עושה דברים אחרים על ספסלים בגן....בטח שלא כותב עליהם.
superman1234
New member
אודריל'ה, ראית בביקשתי
בלעדיות על כך?
בלעדיות על כך?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.