אחד הדברים שבגללם אני שונא את הקורונה המחורבנת
מדי חצי שנה אני נכנס לרופאת המשפחה שלי כדי לעשות בדיקות תקופתיות.
הרופאה שלי היא אישה בגיל החמישים ומשהו אבל אם הייתי צריך ללהק לסרט הקשור לאלילים מהתקופה הרומית? אז אותה הייתי מלהק בתור אמא של וונוס למשל.
היא גבוהה ממני בסנטימטר או שניים, העור שלה בהיר חיוור ולבן. הצפרניים אצלה תמיד מטופחות עם לק אדום. גם השפתיים מרוחות תמיד בשפתון באותו הצבע מה שמשווה לה מראה סליזי משהו.
כשהיא מניחה את הסטטוסקופ על גבי הוא תמיד תמיד קר.
אבל מנגד היא מניחה את ידה החמה על כתפי דבר שיוצר נגידויות מעניינת. וכך כשגופה קרוב קרוב אלי וכל נקבוביות העור שלי כמו חיישנים מופלאים החשים את חום גופה וניחוח גופה הקרוב מבעבע דרך שמלתה העדינה, פשוט יכול להטריף לי את כל החלמוציטים.
השילוב הזה של כל הדברים האלה נותנים לי את התחושה וההכרה שאני חי בעולם מיוחד ומאד מופלא.
והנה אתמול נכנסתי אליה, היא הייתה בכלל עם מסיכה.
כבר לא הייתי בטוח האם זאת היא או מישהי אחרת בכלל. הידיים הענוגות עם הלק על הצפרניים היו בתוך כפפות לטקס שמריחות כמו לטקס.
הבדיקה הפעם עם הסטטוסקופ שהייתה אמורה להימשך לנצח הפכה למשהו חפוז והסתיימה תוך 10 שניות.
המסיכה שלי לא אפשרה לי להריח כלום. גם דיבורה דרך המסיכה היה לא ברור ונשמע עמום ונורא. נקבוביות העור שלי אפילו לא הספיקו להיפתח מספיק.
יצאתי מקופת החולים מאד מאוכזב. אפשר לומר שכמעט אבל וחפוי ראש.
זה מה שמעניין אותך אצל הרופאה שלך? האם העור של ישבנה הוא בצבע לבן? שום ידע במצדינה? שום אפשרויות איבחון וריפוי מקצועיות?
ברור, הרי בשביל מה אני חבר בקופ"ח?
