סבא של כפה אדומה
New member
חרא של סיפור.
קורה לפעמים שאתה יוצא העירה לסידורים שונים. במקרה המדובר, זה היה לבנק שהוא דיי רחוק ממקום מגוריי דווקא ברחוב איבן גבירול בתל אביב (פינת קפלן) הייתי צריך לחתום שם על כמה מסמכים ועוד כמה דברים קטנים אבל אז דווקא כשאני יושב מול הפקידה הממונה על הניירות והמניות לפתע חשתי כאב בטן איום ונורא וגם היו לחצים שחייבו אותי לרוץ מיד לשירותים. ביקשתי מהפקידה שישבה מולי, "אני חייב דחוף לשירותים, אפשר לקבל מפתח או שתאמרי לי היכן השירותים שלכם".. ואז לחרדתי היא אמרה לי שהשירותים מיועדים אך ורק לפרסונה ולכן לא אוכל להשתמש בהם. "אבל אני לקוח וותיק כאן מזה 40 שנה" התחננתי, כשאני מרגיש שעוד מעט אני עושה את זה שם מולה ממש על הכיסא. אבל היא בשלה ולא עזרו התחנונים. הרי איך הגעתי להיות לקוח דווקא בבנק המחורבן הזה? לפני המון שנים עבדתי בחברת אלקטרוניקה שהייתה בסמוך ומטבע הדברים סניף הבנק הזה היה הכי מתאים וכך זה נשאר עד היום. אבל לפתע נזכרתי שממש מספר חנויות משם יש חנות צילום קטנה שבה הייתי נוהג לפתח תמונות מתוך פילם של קודאק או אגפא. וגם נזכרתי שבתוך חנות הצילום הזאת יש גם תא קטן של שירותים. עזבתי את הפקידה המרושעת וטסתי במהירות שיא לחנות הפוטו. אבל במקום המוכר המוכר והמבוגר ממוצא עיראקי שאני זוכר הייתה שם עלמה צעירה שישבה על כיסא וקראה איזה רומן עבה. "אני חייב דחוף שירותים" צעקתי לה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. "מצטערת, אין לנו כאן שירותים" היא שיקרה. "אל תספרי לי סיפורים, הנה השירותים" גערתי בה והצבעתי לעבר התא שהיה עדיין באותו מקום כשעל הדלת היה עדיין שלט קטן עם ציור סיר לילה וכתובת: "שירותים". "נכון, אבל אני לא יכולה לתת לכל אחד להשתמש בשירותים האלה הם אישיים ולא מיועדים לקהל הלקוחות", ענתה. אני הייתי כבר במצב "ברל'ה" (תכף יוצא החוצה) והרגשתי שאוטוטו זה הולך להתפוצץ. בעודי מתחיל לפרום את כפתורי מכנסיי מול עיניה המשתאות אמרתי לה: "או שאת נותנת לי להיכנס לחדר השירותים, או שאני מחרבן לך פה בתוך מכונת הצילום שיש לך כאן על הדלפק" ומבלי להמתין לתשובה רצתי לתוך התא הקטן. ותוך כמה שניות חלל האוויר היה מלא בקולות נפץ איומים וכנראה גם ריחות לא נעימים שנלוו לדבר הזה.
כשיצאתי מהתא כולי מזיע מהלחץ, הבושה והאימה. המסכנה עמדה שם עדיין המומה כשכף ידה מנפנפת מול אפה העדין כמו מנסה להרחיק ריחות רעים.
אמרתי "סליחה" והסתלקתי משם במהירות. גם לבנק לא חזרתי. בדיעבד הסתבר שחטפתי קלקול כיבה ממסעדה תימנית שאכלתי שם קודם עוד באותו יום. זוכר שהמלצרית שם במסעדה אספה צלחות ריקות מהשולחנות ומייד הגישה לנו את האוכל. כנראה שהקוליפורמים והחיידקים חגגו שם על השולחנות. מאז חלפה שנה שאני כבר לא נכנס יותר למסעדות. ודווקא היינו לקוחות טובים להרבה מסעדות. אבל זאת התימנייה הייתה הקש ש...
קורה לפעמים שאתה יוצא העירה לסידורים שונים. במקרה המדובר, זה היה לבנק שהוא דיי רחוק ממקום מגוריי דווקא ברחוב איבן גבירול בתל אביב (פינת קפלן) הייתי צריך לחתום שם על כמה מסמכים ועוד כמה דברים קטנים אבל אז דווקא כשאני יושב מול הפקידה הממונה על הניירות והמניות לפתע חשתי כאב בטן איום ונורא וגם היו לחצים שחייבו אותי לרוץ מיד לשירותים. ביקשתי מהפקידה שישבה מולי, "אני חייב דחוף לשירותים, אפשר לקבל מפתח או שתאמרי לי היכן השירותים שלכם".. ואז לחרדתי היא אמרה לי שהשירותים מיועדים אך ורק לפרסונה ולכן לא אוכל להשתמש בהם. "אבל אני לקוח וותיק כאן מזה 40 שנה" התחננתי, כשאני מרגיש שעוד מעט אני עושה את זה שם מולה ממש על הכיסא. אבל היא בשלה ולא עזרו התחנונים. הרי איך הגעתי להיות לקוח דווקא בבנק המחורבן הזה? לפני המון שנים עבדתי בחברת אלקטרוניקה שהייתה בסמוך ומטבע הדברים סניף הבנק הזה היה הכי מתאים וכך זה נשאר עד היום. אבל לפתע נזכרתי שממש מספר חנויות משם יש חנות צילום קטנה שבה הייתי נוהג לפתח תמונות מתוך פילם של קודאק או אגפא. וגם נזכרתי שבתוך חנות הצילום הזאת יש גם תא קטן של שירותים. עזבתי את הפקידה המרושעת וטסתי במהירות שיא לחנות הפוטו. אבל במקום המוכר המוכר והמבוגר ממוצא עיראקי שאני זוכר הייתה שם עלמה צעירה שישבה על כיסא וקראה איזה רומן עבה. "אני חייב דחוף שירותים" צעקתי לה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. "מצטערת, אין לנו כאן שירותים" היא שיקרה. "אל תספרי לי סיפורים, הנה השירותים" גערתי בה והצבעתי לעבר התא שהיה עדיין באותו מקום כשעל הדלת היה עדיין שלט קטן עם ציור סיר לילה וכתובת: "שירותים". "נכון, אבל אני לא יכולה לתת לכל אחד להשתמש בשירותים האלה הם אישיים ולא מיועדים לקהל הלקוחות", ענתה. אני הייתי כבר במצב "ברל'ה" (תכף יוצא החוצה) והרגשתי שאוטוטו זה הולך להתפוצץ. בעודי מתחיל לפרום את כפתורי מכנסיי מול עיניה המשתאות אמרתי לה: "או שאת נותנת לי להיכנס לחדר השירותים, או שאני מחרבן לך פה בתוך מכונת הצילום שיש לך כאן על הדלפק" ומבלי להמתין לתשובה רצתי לתוך התא הקטן. ותוך כמה שניות חלל האוויר היה מלא בקולות נפץ איומים וכנראה גם ריחות לא נעימים שנלוו לדבר הזה.
