riki yot levi
New member
כיצד מתחלים מבוא לספר המשפחה...(????)
זה קיץ 1984, קיץ חם, קיץ לח, דביק מעצבן... קיץ תל אביבי... שלא היה שונה מימי קיץ של שנים עברו... שנים שחלונות הבתים היו פתוחים כולם במטרה 'ליתפוס' איזה משב של רוח, דלתות ההזזה למרפסות היו פתוחות לרווחה ובני המשפחה היו יושבים בשעות אחר הצהריים של תל אביב במרפסות... כאשר רק בדירות בודדות היו החלונות והדלתות סגורים - בעלי המזגנים.
בקיץ 1984 היתתי אני בעננים ממש. את חורף 1983 לא אוכל לשכוח בחיים שלי... איזה חורף נהדר, איזה חורף משוגע... איזה חורף שבו אהובי ואני היינו רצים משוגעים בלילות של גשם... נרטבים עד לשד עצמות... עומדים באמצע שום מקום נצמדים מנשקים... נשיקות של אהבה ענקית של תאוה אין סופית... לא שומעים את צפירות המכוניות... לא נותנים את הדעת לעוברים והשווים - הלא רבים שהיו ממהרים למחוז חפצם... בזמן של גשם מתגבר... שניתך על הכבישים המדרכות הבתים - ועלינו.
חורף שהאיש שלי עומד מולי כורע ברך ומבקש שאהיה שלו... שהוא יהיה שלי - לתמיד. 'הכרכרה' נדמה... המוסיקה הושתקה... ואני? אני מול האביר שלי, אני מול החלום שלי... מנסה ולא יודעת איך לעצור את עצמי מלהתעלף... מבקשת כל העת תשובה - למה אני... למה אני זכיתי בכל הטוב הזה...
קיץ 1984... ואני? אני עוד לא אשה... בת 21 אני לא , עדיין לא לגמרי אשה... אני לגמרי לא נערה עוד... מי שלא אהיה... אני כזו שכבר שכבה באמבט כמה שעות חושבת ומהרהרת ובעיקר שואלת... לאן.
כן... פורמלית אני שייכת למשפחת לוי. לאבא שלי החולה שמעשן ומשתעל ויורק ומקלל וצורח... ונרדם ומתעורר מכאבי תופת... מעשן ומשתעל... ואמא שלי כפרה שמנסה בכוחות דלים כ"כ לשמר משהו מתוך מה שהיה אמור להיות לה משפחה... וזה לא כ"כ מצליח... וזה נורא וזה איום...
שבת אחת קברה. מתה. סמים קשים מזרקים מטונפים איזה רעל עכברים זו כתוספת לחומר הישר לוריד אל מסע הדם אל הלב הראש... היתה כ"כ יפה לפני היתה מלאך... וסיימה זונת כביש... פרדסים...
ואחות שלא ידוע היה אז מה גורלה... ברחה? התאהבה? נמלטה? נדרסה... מאושפזת?
ושני בנים בבית הכלא... ובעל...
ששה ימים בשבוע לא הייתי מגיעה אלה רק בכדי להוריד מזרון... להניח על המזרון סדין... וכך לישון בסלון עד שעומדת הייתי מצפה כמו היה זה בוקר ראשון לאוטובוס של 06.48... דוד אליהו מסמן לי בידיו... כמו מעודד אותי 'תעלי תעלי' והנהג כבר ידע ולא שכח שהכרטיס שלי כבר שולם בתחנת היציאה... ולמשרד? כיצד הייתי קשורה בכל הקשרים האפשריים למקום שהוא מקום עבודה... שאת יוצאת בד"כ בשעה 16.07 בכדי לא לפספס את האוטובוס שיעזוב את התחנה בשעה 16.25, את לביתך והוא לענייניו... חברים, פאבים, בקיץ חופי ים... חיים של צעירים חסרי דאגות... ואני ה'שלו' לא שם לא איתו... לא חיבוקים לא נשיקות... לא מילים לא צחוקים לא מביטה בעיניו והוא... ובערבי שבת... ובימי שבת... עד ליום א' 08.00??? מה והיכן...
לא לכאן ולא לשם... הבנתי שנותר לי זמן שאול... זמן שעלי לנצל אותו... עד ש... כי מי יודע. בכל אופן בחר עבורי המזל גבר שבעוקריו ובורידיו ובנימיו דם כחול... מול?
איך אוכל לחזור אל הדירה? אל הבלוק... אל שכונת הבלוקים... אל הנשים... אל המדרכות... אל הצעקות והקללות... והבריונות... אחזור!!! אם צריך?
עד יולי 1984.
התביישתי ללכת לבית המרקחת. בקשתי שיעשה את השליחות במקומי כי אני ודאי אכנס אעמוד בתור וכשיגיע תורי אומר לרוקח או לרוקחת 'סליחה טעות... תודה'.
אני... כוס לבדיקת הריון??? הרי כולם יצביעו עלי... ילעגו לי... כבר ראיתי את הרוקח מתפוצץ מצחוק 'לא נזהרתם, הא? חסכתם בהוצאות בית מרחקת'... לא אעמוד בזה... בקשתי והאיש שלי נראה מעט נבוך... 'מה כן' שאל... הנהנתי בראשי, הדמעות זלגו והרבה מהעיינים... לא היתה לי שליטה.בשקיות שמתחת לעיינים... 'אל תדאגי' אמר ויצא את המשרד... הייתי במתח נוראי... ויותר גבר המתח בידיעה שהגבר שלי, כמוני לא יודע מה יהיה אם...
'חיובי' לחשתי. מנסה לעמוד יציבה... חשה כאילו הרגליים הכבדות שלו חסרי יכולת לעמוד במעמסה... חשתי כאילו החדר מסתובב עלי... ואני לא מחזיקה שיווי משקל... תפס בי והושיב אותי על כסא... 'מצטערת' לחשתי פעם ועוד פעם... ולא אל הגבר שלי לחשתי... לחשתי לעצמי... לחשתי לעתיד שיהיה לי מכאן והלאה... הוא רץ להביא לי מיץ אשכוליות מהמקרר...ועוד אני מבכה את הימים הטובים רואה בהם את נחלת העבר... חשה את הסטירות שפני סופגות... את הבעיטות לכיוון הבן... את הצעקו והצרחות... את קיצוץ השיערות לבזות את הזונה... לגמתי מעט... והוא שאל 'מצטערת?' 'מצטערת' אמרתי והבחור שלי החל לירקודש סביבי... שואג וצורח מרב שמחה... מאושר כל כך לא ידעתי שהוא יודע להיות... הבכי שלי הפך לבכי וצחוק מעורבבים אלה באלה... לתוך סחרחורת שחגה סביבי פעם אם כיוון ריקודו ופעם לכיוון הנגדי... נתתי לזרמים כולם לעטוף אותי... נורא רוצה שהוא לא יתפכח ויחליט החלטות אחרות...
רגעי האושר שלנו הפכו לאחר דקות למחשבה רצינית... מה יקרה מכאן והלאה. נתתי לו להחליט... גורלי בימים ההם היו בידיו... כל כולי חסרת ערך בלעדי ההחלטות שלו, הרצונות שלו...
ואז קבע 'את לא חוזרת הביתה'.
הייתי מאושרת פעמיים... שלוש יותר...
בימי רביעי אמי היתה נוהגת בשנת 1984... ללכת לשוק הכרמל לקניות עבור המשפחה... היו פעמים שהיתה מגיעה למשרד עמוסת סלים מבקשת מאיתנו עזרה להעלות את הסלים אז היה אישי לוקח אותנו ואת הסלים הביתה... והיו פעמים שהינו נפגשים בקצה השוק מעמיסים ונוסעים להעביר את הסחורה למטבחה... בפעם הזו אמרנו שנזמין את אמא למסעדה, כי אמא ממש סלדה מבתי קפה... ןלמען האצת היתה מעדיפה לאכול את תבשילה ולא מסעדות... אבל היה קל לשנע אותה... וכך אמא לא הבינה מה הבהילות ומה המאורע שבעבורו שיפודי פרגיות מונחות לפני, מגוון סלטים, פיתות ערקיו, קנקן מים ומיץ לימון ונענע בו... וזוג מחוייך באופן כמעט קיצוני... מחובק... מביט.
אמא שישבה מולנו אמרה בבטחון שאינו ניתן להמיס אותו 'ידעתי שאתם זוג'...
'איך ידעת אמא איך?' שאלתי ואמא הביטה בו ואמרה 'שמור עליה, היא אוצר'...
ואז לחשה לי ככה באוזן 'אשכנזי??? הא תזהרי'... קרצה לי עין... ושאלה 'אז מה יש לכם להגיד לי'...
אני לא צלחתי את משימת אמא... הוא קצת ניסה להגיד משהו... אבל יצא משהו לא כל כך ברור... אז אמא שאלה 'מתחתנים?'...
'אמא אני בהריון'... יצאו ממני המילים והדמעות והצחוק והבכי... ובחור צמוד אלי שהחיוך מאוזן לאוזן... לא סר ממנו..
אמא הביטה באיש שלי ואמרה לו בחצי לחש... 'אסור לה להיות בבית עד לחתונה'
והוסיפה 'אחרי החתונה? היא שלך'...
אמא שלי כפרה עליה כמה אשה פשוטה... כמה מנקה בתים במקצוע שלה... ככה ניסיון חיים... ככה יכולת לתכנן ולבצע מטלות... נתנה לנו חודש... 'אחר כך תקח אותה לאן שתרצו'... חודש לתכנן זה המון המון זמן... ומי פלל שההריון הראשון שלי... ובכלל ההריונות יהפכו אותי מיד לגוש שמן וחסר יכולת לנוע??? בחודש השלישי נראתי כמו נגמ"ש... בחודש החמישי טנק...
כשהגענו חזרה למשרד... הוא בקש אותי לעסוק בענייני המשרד... והיו כאלה למען האמת... נכנס לחדר מנהל המשרד... והחל 'לעשות' טלפונים... מבעד לדלת שמעתי...
הוא לא צעק... כי הוא לא צועק... הוא לא צועק כי הוא לא כועס... אין בו את התכונה המופלאה הזו לכעוס... לרתוח... להתעצבן... ומאחר ומשפט בן שתי מילים קצרות זו פטפטת עבורו... אזי השתיקות אמרו לא מעט... הרבה... אפילו...
אחותו הבכורה רופאה שנשואה לרופא שינהם יצאו לגמלאות מאוד בכירים כל אחד במקצועו... הילדים שלהם... לא נופלים מההורים...
אחיו נכה צה"ל נשוי לאחות חדר מיון... אשה יפה שהשנים כמעט ולא נגעו בפניה היפות... בשיער הבלונד... אשת אשכולות... והוא למדן ומרצה...
וזה הבנימין? בוגר ה'יחידה' אמרנו??? איש שצויין יותר מפעם אחת ע"י פעם אלוף פיקוד צפון ופעם ע"י הרמטכ"ל... על מה איש לא ידע...
ומה 'לוקח'???
לאימו אמר 'שטויות'...
עברו שבועיים... נותרו שבועיים... יום רביעי בערב... לקחנו את אמא והסלים... אל החניה שמתחת לבלוק... העלה את הסלים... נשק לאמא, חיבק אותה אליו... סימן לאבא 'אהלן'... אמא הורידה תיק ישן (זה המעט שצברתי בכל חיי)... בקשה שלא אצא מהאותו...
אמא בכתה. אמרה שהיא מאושר
זה קיץ 1984, קיץ חם, קיץ לח, דביק מעצבן... קיץ תל אביבי... שלא היה שונה מימי קיץ של שנים עברו... שנים שחלונות הבתים היו פתוחים כולם במטרה 'ליתפוס' איזה משב של רוח, דלתות ההזזה למרפסות היו פתוחות לרווחה ובני המשפחה היו יושבים בשעות אחר הצהריים של תל אביב במרפסות... כאשר רק בדירות בודדות היו החלונות והדלתות סגורים - בעלי המזגנים.
בקיץ 1984 היתתי אני בעננים ממש. את חורף 1983 לא אוכל לשכוח בחיים שלי... איזה חורף נהדר, איזה חורף משוגע... איזה חורף שבו אהובי ואני היינו רצים משוגעים בלילות של גשם... נרטבים עד לשד עצמות... עומדים באמצע שום מקום נצמדים מנשקים... נשיקות של אהבה ענקית של תאוה אין סופית... לא שומעים את צפירות המכוניות... לא נותנים את הדעת לעוברים והשווים - הלא רבים שהיו ממהרים למחוז חפצם... בזמן של גשם מתגבר... שניתך על הכבישים המדרכות הבתים - ועלינו.
חורף שהאיש שלי עומד מולי כורע ברך ומבקש שאהיה שלו... שהוא יהיה שלי - לתמיד. 'הכרכרה' נדמה... המוסיקה הושתקה... ואני? אני מול האביר שלי, אני מול החלום שלי... מנסה ולא יודעת איך לעצור את עצמי מלהתעלף... מבקשת כל העת תשובה - למה אני... למה אני זכיתי בכל הטוב הזה...
קיץ 1984... ואני? אני עוד לא אשה... בת 21 אני לא , עדיין לא לגמרי אשה... אני לגמרי לא נערה עוד... מי שלא אהיה... אני כזו שכבר שכבה באמבט כמה שעות חושבת ומהרהרת ובעיקר שואלת... לאן.
כן... פורמלית אני שייכת למשפחת לוי. לאבא שלי החולה שמעשן ומשתעל ויורק ומקלל וצורח... ונרדם ומתעורר מכאבי תופת... מעשן ומשתעל... ואמא שלי כפרה שמנסה בכוחות דלים כ"כ לשמר משהו מתוך מה שהיה אמור להיות לה משפחה... וזה לא כ"כ מצליח... וזה נורא וזה איום...
שבת אחת קברה. מתה. סמים קשים מזרקים מטונפים איזה רעל עכברים זו כתוספת לחומר הישר לוריד אל מסע הדם אל הלב הראש... היתה כ"כ יפה לפני היתה מלאך... וסיימה זונת כביש... פרדסים...
ואחות שלא ידוע היה אז מה גורלה... ברחה? התאהבה? נמלטה? נדרסה... מאושפזת?
ושני בנים בבית הכלא... ובעל...
ששה ימים בשבוע לא הייתי מגיעה אלה רק בכדי להוריד מזרון... להניח על המזרון סדין... וכך לישון בסלון עד שעומדת הייתי מצפה כמו היה זה בוקר ראשון לאוטובוס של 06.48... דוד אליהו מסמן לי בידיו... כמו מעודד אותי 'תעלי תעלי' והנהג כבר ידע ולא שכח שהכרטיס שלי כבר שולם בתחנת היציאה... ולמשרד? כיצד הייתי קשורה בכל הקשרים האפשריים למקום שהוא מקום עבודה... שאת יוצאת בד"כ בשעה 16.07 בכדי לא לפספס את האוטובוס שיעזוב את התחנה בשעה 16.25, את לביתך והוא לענייניו... חברים, פאבים, בקיץ חופי ים... חיים של צעירים חסרי דאגות... ואני ה'שלו' לא שם לא איתו... לא חיבוקים לא נשיקות... לא מילים לא צחוקים לא מביטה בעיניו והוא... ובערבי שבת... ובימי שבת... עד ליום א' 08.00??? מה והיכן...
לא לכאן ולא לשם... הבנתי שנותר לי זמן שאול... זמן שעלי לנצל אותו... עד ש... כי מי יודע. בכל אופן בחר עבורי המזל גבר שבעוקריו ובורידיו ובנימיו דם כחול... מול?
איך אוכל לחזור אל הדירה? אל הבלוק... אל שכונת הבלוקים... אל הנשים... אל המדרכות... אל הצעקות והקללות... והבריונות... אחזור!!! אם צריך?
עד יולי 1984.
התביישתי ללכת לבית המרקחת. בקשתי שיעשה את השליחות במקומי כי אני ודאי אכנס אעמוד בתור וכשיגיע תורי אומר לרוקח או לרוקחת 'סליחה טעות... תודה'.
אני... כוס לבדיקת הריון??? הרי כולם יצביעו עלי... ילעגו לי... כבר ראיתי את הרוקח מתפוצץ מצחוק 'לא נזהרתם, הא? חסכתם בהוצאות בית מרחקת'... לא אעמוד בזה... בקשתי והאיש שלי נראה מעט נבוך... 'מה כן' שאל... הנהנתי בראשי, הדמעות זלגו והרבה מהעיינים... לא היתה לי שליטה.בשקיות שמתחת לעיינים... 'אל תדאגי' אמר ויצא את המשרד... הייתי במתח נוראי... ויותר גבר המתח בידיעה שהגבר שלי, כמוני לא יודע מה יהיה אם...
'חיובי' לחשתי. מנסה לעמוד יציבה... חשה כאילו הרגליים הכבדות שלו חסרי יכולת לעמוד במעמסה... חשתי כאילו החדר מסתובב עלי... ואני לא מחזיקה שיווי משקל... תפס בי והושיב אותי על כסא... 'מצטערת' לחשתי פעם ועוד פעם... ולא אל הגבר שלי לחשתי... לחשתי לעצמי... לחשתי לעתיד שיהיה לי מכאן והלאה... הוא רץ להביא לי מיץ אשכוליות מהמקרר...ועוד אני מבכה את הימים הטובים רואה בהם את נחלת העבר... חשה את הסטירות שפני סופגות... את הבעיטות לכיוון הבן... את הצעקו והצרחות... את קיצוץ השיערות לבזות את הזונה... לגמתי מעט... והוא שאל 'מצטערת?' 'מצטערת' אמרתי והבחור שלי החל לירקודש סביבי... שואג וצורח מרב שמחה... מאושר כל כך לא ידעתי שהוא יודע להיות... הבכי שלי הפך לבכי וצחוק מעורבבים אלה באלה... לתוך סחרחורת שחגה סביבי פעם אם כיוון ריקודו ופעם לכיוון הנגדי... נתתי לזרמים כולם לעטוף אותי... נורא רוצה שהוא לא יתפכח ויחליט החלטות אחרות...
רגעי האושר שלנו הפכו לאחר דקות למחשבה רצינית... מה יקרה מכאן והלאה. נתתי לו להחליט... גורלי בימים ההם היו בידיו... כל כולי חסרת ערך בלעדי ההחלטות שלו, הרצונות שלו...
ואז קבע 'את לא חוזרת הביתה'.
הייתי מאושרת פעמיים... שלוש יותר...
בימי רביעי אמי היתה נוהגת בשנת 1984... ללכת לשוק הכרמל לקניות עבור המשפחה... היו פעמים שהיתה מגיעה למשרד עמוסת סלים מבקשת מאיתנו עזרה להעלות את הסלים אז היה אישי לוקח אותנו ואת הסלים הביתה... והיו פעמים שהינו נפגשים בקצה השוק מעמיסים ונוסעים להעביר את הסחורה למטבחה... בפעם הזו אמרנו שנזמין את אמא למסעדה, כי אמא ממש סלדה מבתי קפה... ןלמען האצת היתה מעדיפה לאכול את תבשילה ולא מסעדות... אבל היה קל לשנע אותה... וכך אמא לא הבינה מה הבהילות ומה המאורע שבעבורו שיפודי פרגיות מונחות לפני, מגוון סלטים, פיתות ערקיו, קנקן מים ומיץ לימון ונענע בו... וזוג מחוייך באופן כמעט קיצוני... מחובק... מביט.
אמא שישבה מולנו אמרה בבטחון שאינו ניתן להמיס אותו 'ידעתי שאתם זוג'...
'איך ידעת אמא איך?' שאלתי ואמא הביטה בו ואמרה 'שמור עליה, היא אוצר'...
ואז לחשה לי ככה באוזן 'אשכנזי??? הא תזהרי'... קרצה לי עין... ושאלה 'אז מה יש לכם להגיד לי'...
אני לא צלחתי את משימת אמא... הוא קצת ניסה להגיד משהו... אבל יצא משהו לא כל כך ברור... אז אמא שאלה 'מתחתנים?'...
'אמא אני בהריון'... יצאו ממני המילים והדמעות והצחוק והבכי... ובחור צמוד אלי שהחיוך מאוזן לאוזן... לא סר ממנו..
אמא הביטה באיש שלי ואמרה לו בחצי לחש... 'אסור לה להיות בבית עד לחתונה'
והוסיפה 'אחרי החתונה? היא שלך'...
אמא שלי כפרה עליה כמה אשה פשוטה... כמה מנקה בתים במקצוע שלה... ככה ניסיון חיים... ככה יכולת לתכנן ולבצע מטלות... נתנה לנו חודש... 'אחר כך תקח אותה לאן שתרצו'... חודש לתכנן זה המון המון זמן... ומי פלל שההריון הראשון שלי... ובכלל ההריונות יהפכו אותי מיד לגוש שמן וחסר יכולת לנוע??? בחודש השלישי נראתי כמו נגמ"ש... בחודש החמישי טנק...
כשהגענו חזרה למשרד... הוא בקש אותי לעסוק בענייני המשרד... והיו כאלה למען האמת... נכנס לחדר מנהל המשרד... והחל 'לעשות' טלפונים... מבעד לדלת שמעתי...
הוא לא צעק... כי הוא לא צועק... הוא לא צועק כי הוא לא כועס... אין בו את התכונה המופלאה הזו לכעוס... לרתוח... להתעצבן... ומאחר ומשפט בן שתי מילים קצרות זו פטפטת עבורו... אזי השתיקות אמרו לא מעט... הרבה... אפילו...
אחותו הבכורה רופאה שנשואה לרופא שינהם יצאו לגמלאות מאוד בכירים כל אחד במקצועו... הילדים שלהם... לא נופלים מההורים...
אחיו נכה צה"ל נשוי לאחות חדר מיון... אשה יפה שהשנים כמעט ולא נגעו בפניה היפות... בשיער הבלונד... אשת אשכולות... והוא למדן ומרצה...
וזה הבנימין? בוגר ה'יחידה' אמרנו??? איש שצויין יותר מפעם אחת ע"י פעם אלוף פיקוד צפון ופעם ע"י הרמטכ"ל... על מה איש לא ידע...
ומה 'לוקח'???
לאימו אמר 'שטויות'...
עברו שבועיים... נותרו שבועיים... יום רביעי בערב... לקחנו את אמא והסלים... אל החניה שמתחת לבלוק... העלה את הסלים... נשק לאמא, חיבק אותה אליו... סימן לאבא 'אהלן'... אמא הורידה תיק ישן (זה המעט שצברתי בכל חיי)... בקשה שלא אצא מהאותו...
אמא בכתה. אמרה שהיא מאושר
