בקרנו בשלוש בתי קברות... ארבעה משפחות...
בקרנו בשלושה בתי קברות, ובארבעה בתי משפחות שכולות...
כולן משפחות נופלים שנפלו על הגנת העם והארץ... ושסיפורם לא סופר,
למרות השנים הארוכות שחלפו מאז... למרות שהלוחמים התעגלו... הקריחו
התבגרו.
החיים מקדשים את המתים שקדשו להם את החיים בסוג של מעגל...
שאני, כמי שנמצאת בסיטואציה כל השנים (כמעט)... לא מסוגלת להבין ויותר מכך לעכל...
כמוני הנשים האחרות שעשרות שנים ללא הפסקה... עוברות בכל יום זכרון מבית קברות לבית קברות וממשפחה למשפחה... לספר תסיפור פעם להורים ולאחים... ודור חדש
נולד ורצה לשמוע על גבורתו של הדוד הגיבור שנפל...
אומרות - לא ניתן להבין... לא ניתן לעכל - את החברות הענקית הזו.
והנה השנה אמרתי לבעלי... 'שב ואני אנהג'... התיישבתי מול ההגה... ויאללה למסע מראש פינה דרומה אל החווה...
במסעות האלה אנחנו שותקים. מנסים לשחזר? מנסים לעכל? אלה לא ימים פשוטים לנו שהשכל במזל פסח עלינו... עד כה, מרכזים מאמץ ביום הזה... כאשר בלילה עלינו לפשוט בגד האבלות וללבוש את בגדי החג...
'את מבינה' מפר אישי את השתיקה ואת ההקשה לתקליט האחרון של לאונרד כהן... שכה מטיב לתאר את התחושות במלודיקה שלו...
ואני? אני שקועה בנהיגה... בכביש, 'אין צמתים'...
אנחנו זוכרים את הארץ... את הארץ שהיתה כאן בשנות ה-שמונים... התשעים
לעומת... ומן המעט? גם אלה יעלמו... וכשנרצה לעלות צפונה צפונה צפונה... wow...
וכך עלינו על כביש 6... באזור יקנעם הבנו את שיתרחש עוד מעט במערך הכבישים הישראלי...ואמרנו 'רכבת העמק'... עקפנו את באר שבע... ואחרי העיקול, מיד אחרי העיקול... מול תחנת האוטובוס שאינה אלה עמוד ושלט... פניה שמאלה ללא שלט אל דרך עפר...
'הגענו' אמרתי לאישי הרדום...
עצרתי במקום שעוצרים אנו תמיד מול הבית... אלה שלא פעיית טלאים שמענו... אלה קולות צוהלים... עשן של מנגלים והרבה צעירים שמחים רוקדים ושמחים...
70 שנה למדינת ישראל...
אז ירדתי לרקוד כי אין על לרקוד באמצע כאשר צעירות וצעירים רוקדים והקצב מתערבב ביין שמתערבב בבירה... יאללה במסיבה...
