riki yot levi
New member
עדנה מתה בת 17 והיא בת 50... (סיפור)
ברוכה הבאה עדנה אל מועדון החמישים פלוס... ילידי שנות ה-60
עדנה אשה משוחררת לגמרי... היא הרי מתה כשהיתה בת שבע עשרה... מתה לגמרי באופן רשמי לחלוטין.
עובדה.
עדנה נרצחה.
נכון... מעולם לא התגלתה גופתה... ואם היתה מתגלת אז אוי ואבוי לנו... אבל מעולם לא נמצאה גופתה...
גם כל הרוצחים בפוטנציה... עד האחרון שבהם... יצא מחדרי החקירות נקי כמו סדין לבן שיצא מניקוי יבש...
היו גם מי שנעצרו פעמיים ושלוש... ויש מי שנצר לשונו... בבית הכלא הישראלי לא ישב ולו יום אחד על רציחתה של מנל היפה בבנות שנרצחה על רקע חילול כבוד המשפחה.
יותר משלוש וחצי שנים עברו מהיום שהחלה שמועה להתגלגל בסימטאות העיירה שבמשולש... ועד ללילה ההוא, הלילה שבו שמעה את הגברים בסלון מגיעים לידי החלטה... 'אין ברירה' היתה ההחלטה. מתוך חדר השירותים הבינה שאת כבוד המשפחה והחמולה יכבד בן דוד, מי מבניו של מוחמד אח צעיר לאביה... שאולי כך המשטרה לא תפענח את הפרשה. גם שמעה את התאריך...
'על שמועה זדונית של בחור אובססיבי שרצה בה ואם לא יקבל אחר לא יקבל'... סיפרה לי את סיפורה שידעתי לא ממקור ראשון...
בבוקר יום הרצח כאשר כל בני המשפחה יצאו את הבית והיא נשארה יחידה, אם בכדי לנקות ולבשל ואם בכדי להתחיל את ההככנות לקראת השנה האחרונה שלה בבית הספר, לקראת בחינות הבגרות שיבואו... לימודים אותם בקשה לסיים בהצטיינות למען תוכל לצאת וללמוד אולי אפילו רפואה כאן באחת האוניברסיטאות... או אפילו בברית המועצות מטעם המפלגה הקומוניסטית..., היו אלה שעות מתאימות להגיע לדי סיום המחשבות ותחילת ביצוע מה שכינתה 'הרצון למות מחוברת'... ר"ל שאם היה סיכוי שראשה יערף במכת גרזן... למען לא תישמע יריה... וכו'. או גם הגדירה זאת 'רצון למות חופשיה'.
כך עמדו לה שעות, לתכנן את מותה. בדקה בכל פינה בבית בכדי למצוא סך כסף שתוכל לנוע בחופשיות, לאכול... לישתות... אולי גם לישון... ובשעת צהריים יצאה את ביתה, מצויידת בתיק גב קטן... עוגיות מלוחות, בקבוק מים קרים ובקבוק מים קפואים... וכסף.
חבשה משקפי שמש גדולות שכיסו כמעט את כל פניה... חבשה כבוע בייסבול... להסתיר לחלוטין את בריחתה... יצאה את הכפר וכך עלתה על אוטובוס 'אגד' מאסף לתל אביב - ונעלמה כמו בלעה אותה האדמה... עד שנמחקה מכל רישום.
תחילה בילתה בתל אביב, הולכת לה להנאתה ברחובות העיר הגדולה... מביטה בחלונות הראוה של חניות אופנת הביגוד וההנעלה... עברה ליפו, שיכשכה כפות רגליה במי הים הקרירים... עד שירד הערב... אז החלה מבחינתה את שלב ההעלמות הסופי או כמו שאמרה לעצמה 'אני מוסרת את עצמי לידיו של אללה'. נסעה באוטובוס מתל אביב לבאר שבע... רכשה לעצמה כמה מנות פלאפל בשוק הבאר שבעי... בקבוק מים קרים ובתחנה המרכזית בקשה לעלות לאוטובוס שיורד דרומה. עלתה.
באחת הצמתים, לאחר שהאוטובוס לא פנה שמאלה לכיוון אילת... ולאחר שמבעד לחלון לא נראו אורות ישוב, או כל סימן לחיים של בני אדם באזור... צלצלה. הנהג שאל... ומנל השיבה לו 'כן...כן... כאן' שמעה ממעט הנוסעים את אי ההבנה לבקשתה... האוטוס עצר... ירדה... ונעלמה בחושך.
תחנת אוטובוס, שביל צר פונה ימינה כשפניה אל כיוון העלמות האוטובוס... ושביל לא שביל משמאל... לחצות את הכביש ולצעוד.
'אללה כיוון אותי - ימינה'. ישבה על האדמה, גבה נשענת על עמוד התחנה... שאינה אלה עמוד ושלט... סיימה לסעוד מנת פלאפל... לגמה... והחלה לצעוד... צעדים לא מהירים... לא מעייפים.
לילה קייצי במדבר. בשמים מלוא כוכבים. חיפשה את 'העגלה הקטנה' ואת 'העגלה הגדולה' נהנתה מהרוח שמלטפת את פניה... מבדרת את שיער ראשה... נהנת הנאה מלאה מהחופש שניתן לה כך... חינם.
את הלילה ישנה תחת שיח. הניחה את תיק הגב ככר... ונרדמה תוך שהיא מביטה בכוכבים... ותחושה של ריקנות כלפי מי שהיו עמודי התווך בחייה, שהחליטו להקשיב לשמועות ולא לדברים הכנים שאמרה להם... כשהחלה לחשוב כיצד זה והיא נרדמת לפני שהתקלחה כפי שהורגלה... עצמה עיינים ונרדמה עד לרגעים שקרני השמש החלו מכים בעוצמת החום שהם בפניה... רק בוקר ומנל מזיעה.
שטפה פניה במעט המים שבבקבוק... לגמה מעט... והכלה בצעדה שלה אומרת 'צועדת הייתי אל אללה'.
(סוף פרק א')
ברוכה הבאה עדנה אל מועדון החמישים פלוס... ילידי שנות ה-60
עדנה אשה משוחררת לגמרי... היא הרי מתה כשהיתה בת שבע עשרה... מתה לגמרי באופן רשמי לחלוטין.
עובדה.
עדנה נרצחה.
נכון... מעולם לא התגלתה גופתה... ואם היתה מתגלת אז אוי ואבוי לנו... אבל מעולם לא נמצאה גופתה...
גם כל הרוצחים בפוטנציה... עד האחרון שבהם... יצא מחדרי החקירות נקי כמו סדין לבן שיצא מניקוי יבש...
היו גם מי שנעצרו פעמיים ושלוש... ויש מי שנצר לשונו... בבית הכלא הישראלי לא ישב ולו יום אחד על רציחתה של מנל היפה בבנות שנרצחה על רקע חילול כבוד המשפחה.
יותר משלוש וחצי שנים עברו מהיום שהחלה שמועה להתגלגל בסימטאות העיירה שבמשולש... ועד ללילה ההוא, הלילה שבו שמעה את הגברים בסלון מגיעים לידי החלטה... 'אין ברירה' היתה ההחלטה. מתוך חדר השירותים הבינה שאת כבוד המשפחה והחמולה יכבד בן דוד, מי מבניו של מוחמד אח צעיר לאביה... שאולי כך המשטרה לא תפענח את הפרשה. גם שמעה את התאריך...
'על שמועה זדונית של בחור אובססיבי שרצה בה ואם לא יקבל אחר לא יקבל'... סיפרה לי את סיפורה שידעתי לא ממקור ראשון...
בבוקר יום הרצח כאשר כל בני המשפחה יצאו את הבית והיא נשארה יחידה, אם בכדי לנקות ולבשל ואם בכדי להתחיל את ההככנות לקראת השנה האחרונה שלה בבית הספר, לקראת בחינות הבגרות שיבואו... לימודים אותם בקשה לסיים בהצטיינות למען תוכל לצאת וללמוד אולי אפילו רפואה כאן באחת האוניברסיטאות... או אפילו בברית המועצות מטעם המפלגה הקומוניסטית..., היו אלה שעות מתאימות להגיע לדי סיום המחשבות ותחילת ביצוע מה שכינתה 'הרצון למות מחוברת'... ר"ל שאם היה סיכוי שראשה יערף במכת גרזן... למען לא תישמע יריה... וכו'. או גם הגדירה זאת 'רצון למות חופשיה'.
כך עמדו לה שעות, לתכנן את מותה. בדקה בכל פינה בבית בכדי למצוא סך כסף שתוכל לנוע בחופשיות, לאכול... לישתות... אולי גם לישון... ובשעת צהריים יצאה את ביתה, מצויידת בתיק גב קטן... עוגיות מלוחות, בקבוק מים קרים ובקבוק מים קפואים... וכסף.
חבשה משקפי שמש גדולות שכיסו כמעט את כל פניה... חבשה כבוע בייסבול... להסתיר לחלוטין את בריחתה... יצאה את הכפר וכך עלתה על אוטובוס 'אגד' מאסף לתל אביב - ונעלמה כמו בלעה אותה האדמה... עד שנמחקה מכל רישום.
תחילה בילתה בתל אביב, הולכת לה להנאתה ברחובות העיר הגדולה... מביטה בחלונות הראוה של חניות אופנת הביגוד וההנעלה... עברה ליפו, שיכשכה כפות רגליה במי הים הקרירים... עד שירד הערב... אז החלה מבחינתה את שלב ההעלמות הסופי או כמו שאמרה לעצמה 'אני מוסרת את עצמי לידיו של אללה'. נסעה באוטובוס מתל אביב לבאר שבע... רכשה לעצמה כמה מנות פלאפל בשוק הבאר שבעי... בקבוק מים קרים ובתחנה המרכזית בקשה לעלות לאוטובוס שיורד דרומה. עלתה.
באחת הצמתים, לאחר שהאוטובוס לא פנה שמאלה לכיוון אילת... ולאחר שמבעד לחלון לא נראו אורות ישוב, או כל סימן לחיים של בני אדם באזור... צלצלה. הנהג שאל... ומנל השיבה לו 'כן...כן... כאן' שמעה ממעט הנוסעים את אי ההבנה לבקשתה... האוטוס עצר... ירדה... ונעלמה בחושך.
תחנת אוטובוס, שביל צר פונה ימינה כשפניה אל כיוון העלמות האוטובוס... ושביל לא שביל משמאל... לחצות את הכביש ולצעוד.
'אללה כיוון אותי - ימינה'. ישבה על האדמה, גבה נשענת על עמוד התחנה... שאינה אלה עמוד ושלט... סיימה לסעוד מנת פלאפל... לגמה... והחלה לצעוד... צעדים לא מהירים... לא מעייפים.
לילה קייצי במדבר. בשמים מלוא כוכבים. חיפשה את 'העגלה הקטנה' ואת 'העגלה הגדולה' נהנתה מהרוח שמלטפת את פניה... מבדרת את שיער ראשה... נהנת הנאה מלאה מהחופש שניתן לה כך... חינם.
את הלילה ישנה תחת שיח. הניחה את תיק הגב ככר... ונרדמה תוך שהיא מביטה בכוכבים... ותחושה של ריקנות כלפי מי שהיו עמודי התווך בחייה, שהחליטו להקשיב לשמועות ולא לדברים הכנים שאמרה להם... כשהחלה לחשוב כיצד זה והיא נרדמת לפני שהתקלחה כפי שהורגלה... עצמה עיינים ונרדמה עד לרגעים שקרני השמש החלו מכים בעוצמת החום שהם בפניה... רק בוקר ומנל מזיעה.
שטפה פניה במעט המים שבבקבוק... לגמה מעט... והכלה בצעדה שלה אומרת 'צועדת הייתי אל אללה'.
(סוף פרק א')