משתפת אתכם בסירטון שהבת העלתה ליוטיוב
- פותח הנושא מנץ1
- פורסם בתאריך
גם אני איבדתי שני כלבים, לפני כחמש וחצי שנים ולפני פחות משנה
והשנה בתחילת החודש אמי הלכה לעולמה.
לראות את התמונות של הכלבים גורם אושר וזיכרון מתוק
אבל לראות תמונות של אמי או כל תיעוד אחר שקשור אליה אני לא מסוגלת - עוד לא חלפו 30 ימים.
נראה לי שעוד ייקח הרבה מאוד זמן עד שאהיה מסוגלת להסתכל בתמונות של אמי - אני מקווה שהיא תופיע אצלי בחלומות.
אני תמהה ביני לביני - האם הכל נגמר כשהגוף מת - או שאולי הנשמה נמצאת באיזה מימד אחר ויש ביכולתה להיות מודעת לחיי הקרובים אליה בעולם הזה.
והשנה בתחילת החודש אמי הלכה לעולמה.
לראות את התמונות של הכלבים גורם אושר וזיכרון מתוק
אבל לראות תמונות של אמי או כל תיעוד אחר שקשור אליה אני לא מסוגלת - עוד לא חלפו 30 ימים.
נראה לי שעוד ייקח הרבה מאוד זמן עד שאהיה מסוגלת להסתכל בתמונות של אמי - אני מקווה שהיא תופיע אצלי בחלומות.
אני תמהה ביני לביני - האם הכל נגמר כשהגוף מת - או שאולי הנשמה נמצאת באיזה מימד אחר ויש ביכולתה להיות מודעת לחיי הקרובים אליה בעולם הזה.
אוי זה עצוב מאוד, אני משתתפת בצערך, כ"כ קשה לאבד הורים
אמי נפטרה כשהייתי בת 32 , כשזה היה עוד טרי מצאתי את עצמי מדברת אליה בקול, זה עוזר להאמין שהנשמה נמצאת במימד אחר, זה היה לפני 27 שנים , כל השנים לא חלמתי אותה כמעט עד השנה שהייתי בלחץ לפני החתונה של הבת שלא הסכימה להתחתן בנישואים דתיים ואני ממשפחה דתית, הייתי ממש במצוקה ופתאום חלמתי שהיא באה לחתונה עם שמלה חגיגית שלה שהכרתי מילדותי, סיפרתי לאחותי והייתי ממש מאושרת , קיבלתי ממנה אישור שהכל בסדר ושזה לא סוף עולם.
אמי נפטרה כשהייתי בת 32 , כשזה היה עוד טרי מצאתי את עצמי מדברת אליה בקול, זה עוזר להאמין שהנשמה נמצאת במימד אחר, זה היה לפני 27 שנים , כל השנים לא חלמתי אותה כמעט עד השנה שהייתי בלחץ לפני החתונה של הבת שלא הסכימה להתחתן בנישואים דתיים ואני ממשפחה דתית, הייתי ממש במצוקה ופתאום חלמתי שהיא באה לחתונה עם שמלה חגיגית שלה שהכרתי מילדותי, סיפרתי לאחותי והייתי ממש מאושרת , קיבלתי ממנה אישור שהכל בסדר ושזה לא סוף עולם.
עצוב לשמוע, מצד שני כשמגיעים מסרים מנשמה קרובה זה מעודד
מעניין אותי לדעת האם בתור בחורה שקיבלה חינוך דתי - האם את מאמינה שהנשמה נמצאת באיזה עולם אחר או במימד אחר?
המקרה שסיפרת מעודד - נותן הרגשה שלמרות שהגוף נעלם נשמת הקרובים משגיחה עלינו מלמעלה. האם זה רק הדימיון שלנו? או שיש משהו מעבר?
מעניין אותי לדעת האם בתור בחורה שקיבלה חינוך דתי - האם את מאמינה שהנשמה נמצאת באיזה עולם אחר או במימד אחר?
המקרה שסיפרת מעודד - נותן הרגשה שלמרות שהגוף נעלם נשמת הקרובים משגיחה עלינו מלמעלה. האם זה רק הדימיון שלנו? או שיש משהו מעבר?
אני מאמינה שהנשמה נמצאת במימד אחר, אני ממש לא חולמת
כמעט ואם כן אני לא זוכרת פרטים, החלום הזה היה כאילו אמיתי, זכרתי כל פרט ופרט, אמי ז"ל היתה ניצולת שואה והיתה לה בעיה בברך, כשהתבגרה החלה לצלוע מעט, היא נכנסה צולעת....זה היה מדהים, לא יתכן שהרוח, הנשמה , הנפש תעלם, לאן?.....יש לי כל מיני אמונות, בעלי אטאיסט , ממש רואה בזה פרימטיביות להאמין.
כמעט ואם כן אני לא זוכרת פרטים, החלום הזה היה כאילו אמיתי, זכרתי כל פרט ופרט, אמי ז"ל היתה ניצולת שואה והיתה לה בעיה בברך, כשהתבגרה החלה לצלוע מעט, היא נכנסה צולעת....זה היה מדהים, לא יתכן שהרוח, הנשמה , הנפש תעלם, לאן?.....יש לי כל מיני אמונות, בעלי אטאיסט , ממש רואה בזה פרימטיביות להאמין.
האמונה מחזקת
שנים לפני... השתעשעתי במחשבות בנוגע לקיומה הנצחי של הנשמה, גלגול נשמות וכיו"ב.
דווקא עכשיו כשקשה ועצוב - אני בספקות, מתנדנדת בין חשיבה רומנטית להיאחז בקיום נצחי של הנשמה בגלל הקושי לשחרר לבין חשיבה רציונלית שלכל חומר יש סוף - והרוח/נשמה/נפש מתפוגגת יחד עם הגוף.
יחד עם זאת, אני מאמינה בכל לבי שישנם חלומות שהם סוג של מסרים עבורנו, אם זה מתוך תת המודע שלנו, או ממקור גבוה יותר.
שנים לפני... השתעשעתי במחשבות בנוגע לקיומה הנצחי של הנשמה, גלגול נשמות וכיו"ב.
דווקא עכשיו כשקשה ועצוב - אני בספקות, מתנדנדת בין חשיבה רומנטית להיאחז בקיום נצחי של הנשמה בגלל הקושי לשחרר לבין חשיבה רציונלית שלכל חומר יש סוף - והרוח/נשמה/נפש מתפוגגת יחד עם הגוף.
יחד עם זאת, אני מאמינה בכל לבי שישנם חלומות שהם סוג של מסרים עבורנו, אם זה מתוך תת המודע שלנו, או ממקור גבוה יותר.
הנשמה היא עובדה -בזכרונות שלנו ..לא אמונה פרימיטיבית
פרימיטיבי הוא מי שבטוח יודע הכל. ביהדות טוענים רב הנסתר על הגלוי.
אף זו אימרה שאין בה למצות את כל חוסר הוודאות והשאלות הקיומיות.
ההלכה אף היא פרימיטבית, כמו כל דת שמתיימרת לתת לנו הנחיות
ותשובות כאילו כל חכמת היקום בכיס שלה..
כל יצור חי ולפעמים אפילו חפץ שרוחש ופועם בהכרה שלנו מייצג נשמה.
מה שגורם לנו להזכר ולחשוב עליו הוא המשמעות שהותיר בבחינת
נשמה יתרה. הוא נותר ברוחניות ואין לנו מושג בדיוק למה דוקא היכן וכמה..
פרימיטיבי הוא מי שבטוח יודע הכל. ביהדות טוענים רב הנסתר על הגלוי.
אף זו אימרה שאין בה למצות את כל חוסר הוודאות והשאלות הקיומיות.
ההלכה אף היא פרימיטבית, כמו כל דת שמתיימרת לתת לנו הנחיות
ותשובות כאילו כל חכמת היקום בכיס שלה..
כל יצור חי ולפעמים אפילו חפץ שרוחש ופועם בהכרה שלנו מייצג נשמה.
מה שגורם לנו להזכר ולחשוב עליו הוא המשמעות שהותיר בבחינת
נשמה יתרה. הוא נותר ברוחניות ואין לנו מושג בדיוק למה דוקא היכן וכמה..
מדבריך אני מבינה שהנשמה היא זיכרון של החי... וכאשר החי מת
נעלמים יחד איתו הזיכרונות שלו.
דהיינו, אדם מת - הנשארים בחיים זוכרים אותו, כאשר הם מתים, זוכרים אותם הנשארים אבל לא זוכרים את אלה שלפניו. לכל היותר 3 עד דורות זוכרים אחורה.
אז הנשמה היא בגדר זיכרון בלבד ואין לה ממשות בעולם החיים מלבד זיכרון.
אמא שלי קיבלה חינוך דתי - אבל לא היתה דתייה. כששאלתי אותה לפני שנים, אם היא מאמינה בגלגול נשמות היא אמרה לי "לא".
שאלתי אותה: אז אין המשכיות לאדם? היא ענתה: ההמשכיות דרך הילדים.
יוצא מכך, שאם לאדם אין ילדים אין לו המשכיות ונשמתו נשכחת במהרה.
בקיצור, באסה.
הייתי רוצה להיפגש עם אמא שלי שוב בעתיד - בעולם האמת, או בעולם הבא, או בגלגול אחר לא רק בחלומות/מחשבות/זיכרונות.
אבל אם חוץ מזיכרונות לא נשאר כלום - אז בטח אחרי שאלך לעולמי וכבר לא יהיו לי זיכרונות לא תהיה שום משמעות לזיכרונות שהיו לי.
נעלמים יחד איתו הזיכרונות שלו.
דהיינו, אדם מת - הנשארים בחיים זוכרים אותו, כאשר הם מתים, זוכרים אותם הנשארים אבל לא זוכרים את אלה שלפניו. לכל היותר 3 עד דורות זוכרים אחורה.
אז הנשמה היא בגדר זיכרון בלבד ואין לה ממשות בעולם החיים מלבד זיכרון.
אמא שלי קיבלה חינוך דתי - אבל לא היתה דתייה. כששאלתי אותה לפני שנים, אם היא מאמינה בגלגול נשמות היא אמרה לי "לא".
שאלתי אותה: אז אין המשכיות לאדם? היא ענתה: ההמשכיות דרך הילדים.
יוצא מכך, שאם לאדם אין ילדים אין לו המשכיות ונשמתו נשכחת במהרה.
בקיצור, באסה.
הייתי רוצה להיפגש עם אמא שלי שוב בעתיד - בעולם האמת, או בעולם הבא, או בגלגול אחר לא רק בחלומות/מחשבות/זיכרונות.
אבל אם חוץ מזיכרונות לא נשאר כלום - אז בטח אחרי שאלך לעולמי וכבר לא יהיו לי זיכרונות לא תהיה שום משמעות לזיכרונות שהיו לי.
לטענת בעלי כל האזכרות הם לנשארים , לכן עדיף כשהאדם
עוד בחייו לעשות למענו את המכסימום.....ולא אחרי, כך הוא עשה עם הוריו , אביו חי לידינו עד גיל 101 כשהוא מטפל בו בצורה יוצאת דופן, הכל בבית, לא מאשפז כי הוא יודע שיש גיל מסויים שמזלזלים בך בבית החולים , אפילו ניתוחון שהצטרך הביא מנתח הביתה כשהוא עובד ועוזר לו, הלך 3 פעמים ביום לחבוש אותו וכ'ו......
עוד בחייו לעשות למענו את המכסימום.....ולא אחרי, כך הוא עשה עם הוריו , אביו חי לידינו עד גיל 101 כשהוא מטפל בו בצורה יוצאת דופן, הכל בבית, לא מאשפז כי הוא יודע שיש גיל מסויים שמזלזלים בך בבית החולים , אפילו ניתוחון שהצטרך הביא מנתח הביתה כשהוא עובד ועוזר לו, הלך 3 פעמים ביום לחבוש אותו וכ'ו......
כל הכבוד לבעלך - יש את המשפט "אל תשליכני לעת זיקנה"
ברור שצריך להיות בשביל ההורים כל עוד הם בחיים - ובכלל להיות בשביל הקרובים לנו בחיים ולא אחרי מותם.
למרות שלא תמיד קל ולפעמים זה מצריך ויתורים.
במיוחד כאשר היחסים האישיים בין ההורה לילד מורכב, לא פשוט ועם הרבה חיכוכים, חוסר הבנות וחוסר הסכמות.
מי שמצליח להיות עם הוריו ולתמוך בהם - כל הכבוד לו. מגיע לו הערכה מלאה.
ברור שצריך להיות בשביל ההורים כל עוד הם בחיים - ובכלל להיות בשביל הקרובים לנו בחיים ולא אחרי מותם.
למרות שלא תמיד קל ולפעמים זה מצריך ויתורים.
במיוחד כאשר היחסים האישיים בין ההורה לילד מורכב, לא פשוט ועם הרבה חיכוכים, חוסר הבנות וחוסר הסכמות.
מי שמצליח להיות עם הוריו ולתמוך בהם - כל הכבוד לו. מגיע לו הערכה מלאה.
בתקופה שאמי ז"ל חטפה אירוע מוחי , עבדתי והייתי עם 2 ילדים
קטנים, כך גם עם אבי, אני גרה באזור ת"א והם ליד ב"ש, ניצולי שואה חולניים שנפטרו יחסית מוקדם, אבא של בעלי גר לידינו יש עוד 2 אחיות , כולם פנסיונרים גרים ממש ליד, כולל נכדים ונינים וכל אחד קופץ כשבא לו, 2 הילדים שלי בבנין שלו, הבן כל יום כשירד עם הכלב אחרי העבודה עלה ליראות מה שלומו, הפיליפינית ידעה שיש פה משפחה שכל רגע מישהו פותח את הדלת ונכנס, לכן גם הטיפול היה בהתאם, ממש מעורר קנאה, באמת אין הרבה משפחות כאלה.
קטנים, כך גם עם אבי, אני גרה באזור ת"א והם ליד ב"ש, ניצולי שואה חולניים שנפטרו יחסית מוקדם, אבא של בעלי גר לידינו יש עוד 2 אחיות , כולם פנסיונרים גרים ממש ליד, כולל נכדים ונינים וכל אחד קופץ כשבא לו, 2 הילדים שלי בבנין שלו, הבן כל יום כשירד עם הכלב אחרי העבודה עלה ליראות מה שלומו, הפיליפינית ידעה שיש פה משפחה שכל רגע מישהו פותח את הדלת ונכנס, לכן גם הטיפול היה בהתאם, ממש מעורר קנאה, באמת אין הרבה משפחות כאלה.
ברי מזל אלה שבני המשפחה שלהם גרים קרוב
מסורים ואכפתיים אחד כלפי השני.
פעם, בזמנים אחרים, המשפחות המצומצמות והמורחבות היו גרים באותה שכונה/אותה עיירה - חיו כשבט, מה שנקרא אצל הערבים "חמולה".
אז היה קל יותר לדאוג אחד לשני, גם בשל הקרבה הפיסית וגם בשל החינוך לשיתוף והמנהגים המקובלים.
היום כמעט כל משפחה לעצמה - כל אחד בקופסה שלו, נפגשים רק בחגים וגם זה לא תמיד ולא עם כולם.
מעניין מה גרם לכך שחיים בשבט השתנו לחיים בנפרד.
מסורים ואכפתיים אחד כלפי השני.
פעם, בזמנים אחרים, המשפחות המצומצמות והמורחבות היו גרים באותה שכונה/אותה עיירה - חיו כשבט, מה שנקרא אצל הערבים "חמולה".
אז היה קל יותר לדאוג אחד לשני, גם בשל הקרבה הפיסית וגם בשל החינוך לשיתוף והמנהגים המקובלים.
היום כמעט כל משפחה לעצמה - כל אחד בקופסה שלו, נפגשים רק בחגים וגם זה לא תמיד ולא עם כולם.
מעניין מה גרם לכך שחיים בשבט השתנו לחיים בנפרד.
כל חי מוריש את הנשמה בדרכו, לדוגמא ספורי האבות תרבות אומנות
צריך טיפה מעוף (אולי לא מהתכונות שלך?) להבין שאמך ז"ל כמו כל הורה
שמחנך או בקשר אפילו תודעתי עם ילדיו מעביר להם משהו רוחני מעצמו.
כפי שילדים נוטים לחקות את הוריהם ,לחיות את האהבות שלהם או למרוד -
שגם זו דרך המתמקדת באותה נשמה ומנסה לתקן דרכה.
יש היום נשמות במוזיאונים ביצירות, במוזיקה, בספריות, בנוף.
אפילו בשולחן עץ יש את הנשמה של הנגר..
ההשראה מאותו שולחן נטמעת הלאה לדור נוסף וממנו הלאה..
בכל הבל פה אנחנו משגרים את הנשמה /נשימה שלנו וכמו אנרגיה
היא מגיעה ממקום מסוים וממשיכה הלאה.
צריך טיפה מעוף (אולי לא מהתכונות שלך?) להבין שאמך ז"ל כמו כל הורה
שמחנך או בקשר אפילו תודעתי עם ילדיו מעביר להם משהו רוחני מעצמו.
כפי שילדים נוטים לחקות את הוריהם ,לחיות את האהבות שלהם או למרוד -
שגם זו דרך המתמקדת באותה נשמה ומנסה לתקן דרכה.
יש היום נשמות במוזיאונים ביצירות, במוזיקה, בספריות, בנוף.
אפילו בשולחן עץ יש את הנשמה של הנגר..
ההשראה מאותו שולחן נטמעת הלאה לדור נוסף וממנו הלאה..
בכל הבל פה אנחנו משגרים את הנשמה /נשימה שלנו וכמו אנרגיה
היא מגיעה ממקום מסוים וממשיכה הלאה.
אתה מדבר על טביעת הרגל או היד של הנשמה בעולם הזה
אני מדברת על הנשמה כקיום נפרד בפני עצמה.
כלומר, מדבריך אני מבינה שאתה תופס נשמה כחלק ממעשי האדם בחייו, כירושה שעוברת בין הדורות.
וכאשר אדם לא הוליד ילדים או לא השאיר אחריו איזשהו זכר תרבותי, או לא יצר איזשהו כלי, או מוסיקה או ספר וכיו"ב... כאשר אדם חי חיים פשוטים ורגילים ללא יורשים למעשה לנשמה שלו אין שום משמעות והיא נעלמת.
כל חומר מתכלה בסופו של דבר מתישהו - יחד איתו מתכלה זכר נשמתו של היוצר אותו.
על כן, הנשמה משפיעה על הסביבה והקרובים לה, ונשארת קיימת כל עוד יש מי שיעריך ויזכור את מעשיה. עד שיום אחד לא יישאר לה זכר.
באסה. תמיד קיוויתי שאולי בכל זאת נשמות נפגשות מתישהו איפשהו ויכולות להשלים חסרים/חסכים/להעלות זיכרונות ולחוות שוב את המפגש ביניהם.
אני מדברת על הנשמה כקיום נפרד בפני עצמה.
כלומר, מדבריך אני מבינה שאתה תופס נשמה כחלק ממעשי האדם בחייו, כירושה שעוברת בין הדורות.
וכאשר אדם לא הוליד ילדים או לא השאיר אחריו איזשהו זכר תרבותי, או לא יצר איזשהו כלי, או מוסיקה או ספר וכיו"ב... כאשר אדם חי חיים פשוטים ורגילים ללא יורשים למעשה לנשמה שלו אין שום משמעות והיא נעלמת.
כל חומר מתכלה בסופו של דבר מתישהו - יחד איתו מתכלה זכר נשמתו של היוצר אותו.
על כן, הנשמה משפיעה על הסביבה והקרובים לה, ונשארת קיימת כל עוד יש מי שיעריך ויזכור את מעשיה. עד שיום אחד לא יישאר לה זכר.
באסה. תמיד קיוויתי שאולי בכל זאת נשמות נפגשות מתישהו איפשהו ויכולות להשלים חסרים/חסכים/להעלות זיכרונות ולחוות שוב את המפגש ביניהם.
משתתף בצערך
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.