רוצה לשאול לדעתכם, ויש להניח שכבר התקיימו

shkedud

New member
פינוקיוווווו, חמודה, אני לוקחת את כל העולם

ואחותו הצולעת אישית. זו המחלה שלי, ומה התרופה???? האאאאא???
אבל כתבתי שזה היה בקטנה, ודילגתי מהר על המהמורה, והאיש מיד הגיב, וחיבקתי אותו ומאז אנו חיים באושר עד היום הזה
את לא הולכת לחרופ את שנת השבת??? אני כבר כותבת מתוך שינה
 

pynokyo

New member
../images/Emo13.gif גם אני לוקה לפעמים במחלת רגישות היתר

אצלי הסיבה אני חושבת שחינכו אותי תמיד להרגיש אשמה וזה נטמע ונטבע בי עד עצם היום הזה גם כשבכלל לא הייתי במקום ואין לי שמץ מושג במה מדובר מיד אני בטוחה שכולם מצביעים אצבע מאשימה נגדי ומיד אני יוצאת למגננה ואם מישהו מעיר לי הערה קלה - אני מיד נפגעת ולוקחת ללב נורא. היום אני טיפה יותר מודעת לבעיה אבל היא עדיין קיימת ושרירה. מה שנכון לעשות - זה תרגילי סדר עצמיים ללמוד להתעלם, לחייך ולהמשיך. שתהיה לך מנוחה נעימה. בשבילי קצת מאוחר ללכת לנוח עכשיו כי זה ישבש לי את השינה בלילה. ואני כבר מחכה לערב לראות את התוצאות של כוכב נולד ומי הודח.
 

pynokyo

New member
שקדייה יקרה - במיוחד בשבילך "עונש חינוכי"

אמא נמצאת במטבח . בסלון, משחק נחום בן השמונה ברכבת החשמלית החדשה שלו . היא שומעת את הרכבת עוצרת ואת נחום קורא בקול : "יאללה, כל הנוסעים המזורגגים מתבקשים להזדיין קיבינימט מהרכבת, כי זאת התחנה האחרונה , אז תזיזו את התחת, בני זונות !". האמא המזועזעת , ממהרת לסלון ואומרת: "נחום ! איך אתה מדבר ? אני לא מוכנה לשמוע את השפה הזאת כאן בבית . עכשיו , תיכנס לחדר שלך לשעתיים ותחשוב על מה שעשית . זאת הפעם האחרונה שאתה מנבל את הפה " . לאחר שעתיים , נחום חוזר לשחק ברכבת בסלון . האמא, שומעת שוב את הרכבת עוצרת ואת נחום מכריז: "תחנה אחרונה! כל הנוסעים מתבקשים לא לשכוח לקחת את החפצים השייכים להם . הנהלת הרכבת, מודה לכם על שבחרתם לנסוע איתנו , ואנו מקווים לראותכם שוב בקו שלנו ומאחלים לכולכם יום נעים . אלה מכם שחטפו עצבים בגלל האיחור בן השעתיים, יכולים לפנות לשרמוטה שבמטבח".
 

shkedud

New member
../images/Emo6.gif פיוקיו, זה מזכיר לי את הבדיחה עם גדי

שתמיד היה מנבל את הפה בכיתה, ופעם כשהמפקח בא המורה לא רצתה שידבר מהבושה, ואז המפקח שאל מלים בכל אות. גדי החכם הצביע, באות א' הוא אמר אמא, באות ב' הוא אמר בית. המורה נרגעה, וקיוותה שהוא אכן הפנים את בקשתה ולא ינבל את פיו. המפקח אמר: "ומי יכול לומר לי מילה באות ג'?" רק גדי הצביע, וכשנשאל ענה: "גמד". המורה חייכה ושמחה, או אז הוסיף גדי תנועה מגונה עם ידו כלפי מעלה ואמר: "אבל עם כזה... גדול"
 

pynokyo

New member
../images/Emo13.gif חחחחחחחחחחחחחחח ../images/Emo45.gif

אני מכירה את אותה מורה כל בוקר כשנכנסה לכיתה היתה מקריאה את שמות התלמידים לבדוק נוכחות כל התלמידים היו עונים לה: "כן המורה" אבל כשהיתה מגיעה לגיל נתן היה עונה לה תמיד: "שבי לי על הקטן" בוקר אחד נמאס למורה מ"הבדיחה" והחליטה לעבוד עליו ולשנות קצת מהרגלה כשהגיעה לשמו החליטה הבוקר לסדר אותו ובמקום לקרוא לו גיל נתן וקראה לו: "נתן גיל" והוא ענה לה: "שבי לי כרגיל"
(בדיחות של ילדים)
 
הנה לך התייחסותי

על המילה מה היא בעצם מילה כתובה או זו הוראבאלית? היא בליל של סימנים מוכרים שמשמשים ל"מוען" להעביר אינפורמציה אל ה"נמען". תהליך הזרימה שמתחיל אצל מי שכתב את המילה ומסתיים אצל מי שקרא את המילה, ארוך מאוד, דווקא משום אורכו ראוי להיות זהירים בקריאת המילה, ובהפנמת המשמעות שמבקש "האומר" להעביר באמירתו. בעיקרון – אין שום אפשרות "לדעת" את כוונת "האומר", אלא לכל היותר "לנחש". וגם כאן – תהליך הניחוש הוא נעשה רק ובהדגשה על המילה "רק", על פי סולם הערכים של....."השומע" ולא של "האומר". על כן – חשוב להפנים כי ---- משמעותה של מילה איננה אלא פרי דמיונו של הקורא/שומע. זוהי מהותה של המילה. ומכאן צריכים רק להנביע את המסקנה הבאה: מאחר שאי אפשר לדעת כוונת זולתי כל שעלי לעשות זה לברר עוד ועוד כוונתו לפני שאני מפנים את מה ש"ניחשתי" שזו כוונתו. אפשר שבעזרת שיח נוסף תתבהרנה התבהרויות אשר תמחקנה את הרושם הראשוני. והנה- כאשר לוקחים בחשבון את מאפייניו של הפורום, ומחברים למשמעותה של "המילה", מוצאים שיש בטיפוס זה של פלטפורמת מפגש עוד אלף ואחת מהמורות שמקשות על ההבנה, ועל כן?- התבונה אומרת לבחון שבעתיים דברי הזולת. אין בפורום את האינטונציה, אשר צובעת את המילה באופן שגם מן הצבע אפשר להבין את כוונת "האומר", אפשר לומר את המילה "לא" בכמה וכמה ווריאציות המייצרות טעמים שונים לשתי האותיות הללו. אין בפורום את היכולת לבחון שפת גוף, אשר גם היא חשובה מאין כמוה להבין, גם מילה שהוראתה קשה, כשנאמרת עם שפת גוף –"חיוך" , מתקבלת באופן שניתן להבינה טוב יותר. בפורום לא תמיד מכירים, ואז נוצר מפגש בין שתי מערכות קודים אשר לא תמיד ישנה הלימות ביניהם, בהתחככות, ובהיחשפות ככל שתיעשה, אפשר שתהליכי הלמידה של אותם הקודים ינביע "הבנת כוונת האומר/כותב" ומעל הכל – יש בפורום יש בפורום את היכולת לומר דבר ולהתחבא!!!! גם זו סיבה שבה לעיתים אנשים עושים שימוש ואינם שמים סייגים במילותיהם. כלומר העכבות התרבותיות שבאות לידי ביטוי ברחוב, במכולת, ובאוטובוס לא קיימות. נתון נוסף וחשוב מאוד- את צבעי המוסר של הפורום, את "המותר" וה"אסור" של הפורום קובע אך ורק מי שמנהל אותו, ואיני מדבר כאן על קודים מסויימים אלא על "עיקרון מהותי", גם אם סולם הערכים של מנהל הפורום אינו צודק לטעמך- אלו הם כללי המשחק במגרש המשחקים הזה. בכל מכונית יש רק נהג אחד, שני נהגים כבר מורידים אותה שאולה. ועתה אסכם – תמיד תמיד בשעה של תחושה לא נעימה מן הכתוב, עדיף להביע ולהביא תחושה זו לידי בהירות, אפשר במסר פרטי, אפשר גם באותה רמת חשיפה קרי - בשורות הפורום. אבל אבל בשום אופן לא למהר ולהפנים את התחושה הזו שהיא לכל היותר "ניחוש", כ---"עובדה מוחשית שיש להגיב עליה מידית". תמיד לנגד עיני הקורא או השומע צריכה להיות קביעת המפתח בכל אינטראקציה האומרת – אפשר שטעיתי בהבנת דבריו. ובמקרים שכאלו תמיד תמיד עדיף לקיים את "מותר האדם מן הבהמה"..... קרי לעשות שימוש בתבונה. ולבסוף גם בזאת – ואם מי מבין הכותבים מדבריי נעלב, אני מתנצל התנצלות עמוקה, אין בכוונתי לעשות זאת כלל וכלל, על כל פנים ממש לא "ביודעין". שתהיה לנו שבת קסומה והמשך שיח נעים ומנומס
 
תיקון קטנצ'יק

גם ברכב לפעמים נוהגים שניים..למשל..מורה הנהיגה והתלמיד. בפורום הזה ישנן שתי מנהלות,לדעתי ..שתינו ביחד זה כמו ..שני חצאים שביחד הם השלם.
 
על שני הנהגות

השלום והברכה לך "שני-ווים".... אכן בפורום ישנן שתי נהגות - זו דמתקראת -"שני-ווים", והאחרת דמתקראת " המזמרת באותיותיה" .... אך תמיד רק האחת "לוחצת" על דוושת הבנזין. כך זה בדוגמא שהבאת - רק אל אחד מן השנים נענית המכונית, המורה "מתיר" או "אוסר" על התלמיד לנהוג במכונית אך לא "נוהג בה כמותו". המטאפורה הזו נכונה בכל תחום מתחומי החיים- אין דבר הרסני יותר באירגון מאשר שני מנהלים בעלי אותן הסמכויות על אותו נושא. שתהייה לנו שבת קסומה אני עדיין אוחז במאכלת וגלימת הכוהנים על גופי הצנום, ואת ממאנת להאיר לי בעששיתך את השביל אל המעסיקים שלך.....
 

שרונהה

New member
חחחחחחחח "המזמרת באותיותיה"?../images/Emo6.gif

עלית עלי בעברי חלמתי להיות זמרת
 

shkedud

New member
פורפורית, זה היה כל כך מאלף, שהחזקתי

מעמד לקרוא עד הסוף למרות האורך. זה היה סדור, ברור, מבון לחלוטין כמו שאני אוהבת (כשמסבירים לאט אני מבינה מהר...)
 
YYY שקדודה איזה נושא הבאת לדיון../images/Emo190.gif

אני לא אשכח איך בפעם הראשונה נעלבתי באינטרנט...כולם היו וירטואלים - ובכל זאת הרגשתי עלבון צורב כמו בחיים האמיתיים. אני לא מאמינה בעניין ה "בחירה להעלב" , כשפוגעים לי בנקודה רגישה - אני נעלבת- ומחזירה אש כפל כפליים. זה נכון שבגלל שהתקשורת היא רק באמצעות המילה הכתובה- המסר לא תמיד ברור - ובכל זאת למדתי לזהות בין רוע אמיתי לבין סתם "התפלקות" הנובעת מחוסר רגישות או מחשבה. ו.....גם אני לא צדיקה גדולה ובעידא דריתחא גם אני יורה חיצים מושחזים - אבל לפי יום כיפור אני נוהגת "לנקות שולחן" ולבקש סליחה ומחילה מכל מי שנפגע ממני בכוונה או בלי כוונה.
 
על מושג "הבחירה"

מושג "הבחירה" נעשה לטעמי קלישאה כתוצאה משימוש תדיר בו ולא תמיד באופן ההולם את הוראתו . כל רגש בא בתוכינו מעצמו ושאין לנו שליטה על כך. על כן אי אפשר להחיל עליו את המושג "בחירה". לומר "בחרנו להיעלב" או "בחרנו לא להיעלב" זה פרדוכס לוגי משווע. משל למה הדבר דומה? העומד פאתי תהום, ורגליו כמעט ניתקות מן האדמה ------- "בוחר לפחד" או "בוחר לא לפחד".. האם "פחד" נמצא באמתחתו והוא רק "בוחר" אותו? אפשר לשלוט במאפיינים החיצוניים של הרגש, אני יכול למנוע מכך שהפחד יביא אותי לעשות א' ב' ובמקום זאת תבונתי תובילני ל-ג' ד'. ולבסוף העלבון הוא ראקציה טבעית של האדם התבוני. עם יודעים לאצור את ביטוייו החיצוניים יודעים גם איך להעלימו מן ההוויה הפנימית. גוטה סאבס
 

shkedud

New member
צלם, העלבון יושב על תחושת מאויימות של

הנעלב. גם פחד, הרגשת אפסיות וכיו"ב. אלה רגשות שקופצים ללא שליטה, ועליהם מתיישב העלבון. ברגע שמבינים זאת, ניתן לבחור לא להעלב. עניין של מודעות ויכולת לשוחח עם עצמך, או אם תרצה - הרגש ינהל דו-שיח הרמוני עם ההגיון. הדוגמה עם שפת התהום לא ממש דומה, כי שם אין הרבה אפשרויות... ותוצאת הנפילה היא חד משמעית וברורה. כך נראה לי
 
לטעמי את מבלבלת במשמעות המונח....

אני לא מדבר על "מקורות" העלבון, אלא על התהוותו - לצורך הדיון לא מעניין מהיכן בא לו העלבון ושוכן בהווייתנו. מה שמעניין הוא זה - זיהינו את תחושת העלבון? מה אנו עושים. על מנת שנהיה יותר נהירים אני ואת בדיון הנה לך המשפט שלך - "ברגע שמבינים זאת, ניתן לבחור לא להעלב". אני אנסח אחרת את המשפט ומתוך כך תבוא הבנת דבריי " ברגע שמבינים זאת, ניתן לבחור את המאפיינים החיצוניים" נסי להבין - ברגע שאמרת "מבינים" משמעו ש-יש כבר את העלבון-פחד-שמחה-תוגה וכן הלאה. גוטה סאבס
 
אחת לכמה זמן מופיע כאן איזה גרפומן/ית חדש/ה

אבל אני חייב לומר לך שאתה לוקח את כולם בכיס הקטן. עד עכשו חשבתי שהקורע הוא האלוף לידיעתך, בצפורן זרתך יש גרפומניות יותר מאשר בכל רמ"ח ושס"ה ד'קורע. אבל אל תקח ללב. אני מאמין ששתי המנהלות ממש מתמוגגות מאז הגעת. ואולי זה שהצלחת להוריד את המינון של הקורע אז משהו טוב יש בך בכל זאת.
 
על תוכנה של "הזרת"

ולפי שכבר אמרתי הבנת הדברים היא בעייתית, על כן חככתי וחככתי במילותיך, ומשבאה בי תחושה נחרצת כי הבינותי הנה לך: "בציפורן זרתך יש דברי לעז רבים יותר מכל אלו שהלעיזו אך תמול שלשום את "צלם בבואתי", וכשאתה מביא את "קורע", אתה מביא גם משקעים שממלאים את "הזרת" האחרת בגופך בדברי לעז נושנים" אתה כמו "משפריץ" בוסם על רצועות המגלב, ומבקש להנעים את "ריחה של שריקת רצועותיו", כמו מבקש אתה להמתיק, להחביא או אף לטשטש את מילמולי הלעז. אנא אנא הנח למגמה הזו, שאצלך היא עוד יותר מסתם "מרובה". ממש מיותר. השתתף עם חיוך, או הימנע עם רצינות, ככל שתבחר, אך בכל אשר תבחר - שמור על תרבות השיח. ברכות גוטה סאבס
 
לצלם בבואתי, מדהים, אני פשוט המום

בחיים שלי עוד לא קראתי כתיבה כזו, והיא אכן כתיבה מאוד מתוחכמת וקשה להבנה, ואכן יש קווי דמיון בינך לבין המקרוע בברך החביב והיקר שלנו. הכתיבה שלך מזכירה לי כתיבה של אחת שקראו לה טשטושה, אבל היא היתה הרבה פחות ממך, ברמת הפילפול והסילסול של הכתיבה ולא היה לה את המטאפורות ה DEVINE שיש לך. אנשים כעסו על הכתיבה שלה בגלל שאלה היו משפטים מאוד מתוחכמים, משפט נכנס לתוך משפט, והעלילה התקדמה באופן מאוד איטי והמסקנה נגררה, אבל אם ישבתי וקראתי לאט לאט והתמודדתי בסבלנות מרובה עם כל מכשול אינטלקטואלי שנקלע בדרכי, סיימתי את הסיפור עם הנאה מרובה, והיא הבינה את הנושא הזה, הבינה שלעקוב אחרי הסיפור שלה זה מעייף לאנשים, והביאה לנו סיפור מדי פעם, לא בכמויות אדירות, לא בפורום הזה אלא במקום אחר. אני רוצה להציע לך, למען ההנאה האישית שלי, הפינוק שלי קודם כל, אני רוצה להציע לך שתפתח שירשור עם סיפור משלך, לא קצר אבל לא ארוך, והקורא יצטרך להבין שהוא נכנס לקריאה איטית מסולסלת ומפולפלת, כל אחד מאיתנו יצטרך לאט לאט ללעוס את המכשולים שנקראים לדרכו. מאוד אבהתי שכינית את שרונהה "הרוקדת באותיותיה", אזה יופי, קטונתי.
 
למעלה