אילמות סלקטיבית ומה שביניהם...
היי,
בחרתי בכותרת הנושא דווקא באילמות סלקטיבית, כיוון שלאחרונה יצא לי לכתוב עבודה קטנה על ההפרעה, ונכחתי לגלות שמזדהה באופן משמעותי עם חוויות שונות מסיפורי המיקרה שקראתי.
אך לא דווקא על זה הייתי רוצה לשאול, ואילו כן מעוניינת לשתף את הסיפור לפחות במישור האילמות שנחווית בתוכו. בכל אופן הסיפור הזה הוא פחות יושב לי בראש עכשיו, ושאלה אחרת מטרידה אותי....
לעניין זה אציין שאני בת 29, ובמהלך חיי יצא לי לא פעם לשאול את עצמי שאלות מהותיות לגבי מי אני בעצם? מי אני באמת באמת, אני מודאגת מכך שאינני יודעת לענות על השאלה. הגעתי לתובנות רבות כמו כאלה שאומרות, מה זה בכלל משנה מי אני העיקר שאני, או אחרות שמספקות תשובות כאלה שמולידות איתן עוד ועוד שאלות. אך בין היתר ובתוך הנטייה האובססיבית שלי לנתח כל חלק קטן שמרכיב את המכלול שהוא "אני", הגעתי למוקד, נקודת מוצא, ונכון שזה אולי לא כל כך משנה, אבל עדיין, בסופו של דבר לי זה משנה, וככה אני, כזו שחייבת לדעת ולהבין ולהגדיר על מנת למצוא ניצוץ הגיוני בעולם הזה שבו אנו חיים כבני אדם. אני לומדת (מסיימת) תואר ראשון בקרימינולוגיה, ולא פעם פגשתי בהפרעה שנקראית - הפרעת אישיות גבולית.
חשבתי לעצמי, על סמך מחקר חופר, וקריאה בלתי פוסקת בנושא, ככל הנראה שזה משהו שקיים בי, איזו אישיות כזו, עם נטייה לראות את העולם או שחור או לבן, טוב או רע, הכל או כלום. תמיד הייתי כזו, ואפילו תקופה שהייתי מתגאה בכך שאני כזו, חשבתי שזו עקשנות, או עקרונות, או חוזק פנימי כזה, אבל תמיד כל אלו באו לצד רגישות בלתי אפשרית שלוקח חלק, צועד יד ביד עם כאב שלפעמים לא נותן לי לנשום.
הכאב הזה הוא סוג של ישות נפרדת ממני אך חלק מהותי ממי שאני. אני לא יודעת מה לשאול, או איך לשאול, ולמעשה אני דיי אבודה בתוך עצמי. מחפשת מוצא, דרך, אדם אחד לפחות בעולם הזה שיוכל להבין ממש ממש את הכל, לא מפחדת מעימותים, וכבר אינני מפחדת מהאמת, אני רק רוצה ניצוץ קטן של הבנה, היגיון, משהו שיוכל לתת לי מושג מאיפה להתחיל לצעוד ובאיזה שביל כדי להגיע בסוף למי שאני ומה שאני באמת.
הייתי וחוויתי את עצמי במגוון דרכים, מפלצת/מלאך, אמפתית או אכזרית, בוכה וצוחקת, רגישה ואוהבת או קרה ושונאת, שפויה מחושבת או כמו סערה הרסנית. וכולם הם אני, כל חלק כזה הוא אני וכל חלק ההפוך לו, גם הוא אני לא פחות. אז הגבולי הזה אצלי לפחות כך הוא מרגיש, שכל גבול הוא עולם ומלואו וכל גבול הוא לגמרי לגמרי שייך לי, אבל למה? איך זה קרה? ואיך אני יכולה לדעת בכלל אם משהו קרה בדרך למי שאני עכשיו...?
אני מתנצלת על אורך ההודעה מעומק ליבי, אבל נדמה לי שלראשונה אני מרשה לעצמי לשאול את השאלה, וגם לא במלואה, אחרת אכתוב ספר....
תודה מראש על ההתייחסות,
לבנתיים בוחרת להשאיר את שמי כמו בכינוי -
בברכה, תומיש.
היי,
בחרתי בכותרת הנושא דווקא באילמות סלקטיבית, כיוון שלאחרונה יצא לי לכתוב עבודה קטנה על ההפרעה, ונכחתי לגלות שמזדהה באופן משמעותי עם חוויות שונות מסיפורי המיקרה שקראתי.
אך לא דווקא על זה הייתי רוצה לשאול, ואילו כן מעוניינת לשתף את הסיפור לפחות במישור האילמות שנחווית בתוכו. בכל אופן הסיפור הזה הוא פחות יושב לי בראש עכשיו, ושאלה אחרת מטרידה אותי....
לעניין זה אציין שאני בת 29, ובמהלך חיי יצא לי לא פעם לשאול את עצמי שאלות מהותיות לגבי מי אני בעצם? מי אני באמת באמת, אני מודאגת מכך שאינני יודעת לענות על השאלה. הגעתי לתובנות רבות כמו כאלה שאומרות, מה זה בכלל משנה מי אני העיקר שאני, או אחרות שמספקות תשובות כאלה שמולידות איתן עוד ועוד שאלות. אך בין היתר ובתוך הנטייה האובססיבית שלי לנתח כל חלק קטן שמרכיב את המכלול שהוא "אני", הגעתי למוקד, נקודת מוצא, ונכון שזה אולי לא כל כך משנה, אבל עדיין, בסופו של דבר לי זה משנה, וככה אני, כזו שחייבת לדעת ולהבין ולהגדיר על מנת למצוא ניצוץ הגיוני בעולם הזה שבו אנו חיים כבני אדם. אני לומדת (מסיימת) תואר ראשון בקרימינולוגיה, ולא פעם פגשתי בהפרעה שנקראית - הפרעת אישיות גבולית.
חשבתי לעצמי, על סמך מחקר חופר, וקריאה בלתי פוסקת בנושא, ככל הנראה שזה משהו שקיים בי, איזו אישיות כזו, עם נטייה לראות את העולם או שחור או לבן, טוב או רע, הכל או כלום. תמיד הייתי כזו, ואפילו תקופה שהייתי מתגאה בכך שאני כזו, חשבתי שזו עקשנות, או עקרונות, או חוזק פנימי כזה, אבל תמיד כל אלו באו לצד רגישות בלתי אפשרית שלוקח חלק, צועד יד ביד עם כאב שלפעמים לא נותן לי לנשום.
הכאב הזה הוא סוג של ישות נפרדת ממני אך חלק מהותי ממי שאני. אני לא יודעת מה לשאול, או איך לשאול, ולמעשה אני דיי אבודה בתוך עצמי. מחפשת מוצא, דרך, אדם אחד לפחות בעולם הזה שיוכל להבין ממש ממש את הכל, לא מפחדת מעימותים, וכבר אינני מפחדת מהאמת, אני רק רוצה ניצוץ קטן של הבנה, היגיון, משהו שיוכל לתת לי מושג מאיפה להתחיל לצעוד ובאיזה שביל כדי להגיע בסוף למי שאני ומה שאני באמת.
הייתי וחוויתי את עצמי במגוון דרכים, מפלצת/מלאך, אמפתית או אכזרית, בוכה וצוחקת, רגישה ואוהבת או קרה ושונאת, שפויה מחושבת או כמו סערה הרסנית. וכולם הם אני, כל חלק כזה הוא אני וכל חלק ההפוך לו, גם הוא אני לא פחות. אז הגבולי הזה אצלי לפחות כך הוא מרגיש, שכל גבול הוא עולם ומלואו וכל גבול הוא לגמרי לגמרי שייך לי, אבל למה? איך זה קרה? ואיך אני יכולה לדעת בכלל אם משהו קרה בדרך למי שאני עכשיו...?
אני מתנצלת על אורך ההודעה מעומק ליבי, אבל נדמה לי שלראשונה אני מרשה לעצמי לשאול את השאלה, וגם לא במלואה, אחרת אכתוב ספר....
תודה מראש על ההתייחסות,
לבנתיים בוחרת להשאיר את שמי כמו בכינוי -
בברכה, תומיש.