היא חסרה לי כמו יד, כמו רגל

לשלול אותה, לכעוס עליה

אבל לא לשלול את הטוב שקיבלת ממנה. כי הוא שלך. הוא לא שלה. היכולת לקבל אותו היתה יכולת *שלך*, כי יש בך טוב, ורק באמצעות הטוב שבך את יוצרת קשר עם הטוב שבאחר ומקבלת אותו אליך. אז אל תשפכי את התינוק עם המים, ואל תראי תראי בו גוף זר. את גוחה את הנתמכרות - כן. את החולשה - כן. את ההתכחשות לכוחותייך והחלפתם בכוחות מבחוץ - כן. אבל אל תדחי את הטוב שקיבלת - תשתמשי בו כאבני בניין לנפש.
 
שחרית, זה בדיוק הרגע שהגעתי אליו

אחרי שכתבתי כאן את האני מאשימה הגדול שלי (לפני כשבועיים) וקיבלתי מכן ככ הרבה תגובות - אמפטיות, ושואלות, ומזדעזעות..... מאז יש לי רגעים שאני יכולה שוב לשמוע דברים שהיא אמרה לי בתוכי כקול מיטיב.
אבל עדיין זה לא תהליכים אחידים.
יש רגעי זעם.
ויש רגעי כאב.
ויש רגעים, הולכים ומתרבים, שאני מרוחקת מזה יותר רגשית.
עכשיו לדוגמא, ממה שהיה, שהייתי חולה פיזית כל השבוע.
וביטלתי עבודות.
וגיליתי שאני לא יכולה לבטל עבודות.
שאני מתקשרת לחברים ומנסה לתמרן אותם להגיד לי מה לעשות - אם להישאר בבית או לבטל את העבודה.
ופתאום קלטתי שלראשונה בחיי אני עושה החלטות כאלה לבדי!!!!!!!!!!!
וזה משחרר.
אבל גם מבהיל.
את מבינה?.....
תודה שאת שם. אני מרגישה את מאוד מבינה אותי.
(היא הייתה מדברת על זה שאני אהיה האימא של עצמי, אבל בפועל היא הייתה האימא שלי ולא השאירה לי מקום להיות האימא של עצמי.)
 
אולי לא הייתי ברורה:

במשך 22 שנה אם הייתי חולה היא הייתה מחליטה בשבילי אם אלך לעבודה או לא!!!!
 
וואו!!!

קשה לי להאמין.. איך היא לא הבינה מה קורה? אישה עם תארים, עם נסיון, עם ידע מקצועי. איך היא מסוגלת לתרץ התנהלות כזאת?? סיפרתי חלק מזה לפסיכולוגית שלי (כי מה שכתבת העסיק אותי וגרם לי לחשוב גם על עצמי, כמו שכתבתי כאן), וגם היא היתה בהלם והתקשתה להאמין. תאמיני לי, הייתי שמחה לדבר עם הםסיכולוגית הזאת, ללחוץ אותה לפינה ולשמוע מה יש לה לומר להגנתה על כל זה...
אני שמחה שלפחות עכשיו נחלצת ממנה, וקיבלת חזרה את עצמך, את חירותך. אף על פי שזה לא קל בכלל...
 
שחרית, ואופירה,

אני אגיב לשתיכן מאוחר יותר.
זה כל כך משמעותי השיח הזה.
ודורש.
אני מאוד מודה לשתיכן
 
מבינה אותך... וזה קשה.

וכנראה הפתרון היחיד הוא באמת, ולמרות ההתנגדות הפנימית שזה עלול לעורר, "להיות אמהות של עצמנו". ללמוד להיות העוגן הזה עבור עצמך. לתת לעצמך הכרה במה שאת מרגישה. לתת לעצמך אמפתיה. עידוד. אולי את יכולה להשתמש בה לשם כך. להשתמש בטוב שהפנמת מהתקופה הארוכה איתה, אם הוא לא הזדהם יותר מדי ברע ובכאב. לשאול את עצמך "איך היא היתה מגיבה?", "מה היא היתה אומרת?", ולנסות לתת את זה לעצמך. לחוות את האיכות של זה. זה מאוד קשה, כי זה מעורר את כאב החסר, אבל אפשר לנסות כל פעם קצת, כל פעם עד סף הכאב...
 
למעלה