היא חסרה לי כמו יד, כמו רגל

היא חסרה לי כמו יד, כמו רגל

כשטוב במיוחד או כשרע במיוחד
אז חסרונה הכי מורגש.
22 שנה בכל פעם שהייתי חולה או בדיכאון הייתי מדברת איתה בטלפון.
בואי אימא בואי אימא
תכווני היטב את המוצץ
אל פי שלעולם כבר לא יגדל!
אני חושבת שאני פשוט בקריז ברגעים אלה!!!!!!!!!!!
גם בקריז שלא נגעתי במתוקים כמה ימים (כי הגוף כבר לא מוכן)
וגם בקריז כי עכשיו קשה לי והיא לא כאן.
 
אילה, אני מספיק בדאון.

השיפוטיות שלך לא מוסיפה לי!
וכן, לצאת מקשר כזה של 22 שנה זה לא יום ולא יומיים ויש רגעי אבל.
אם הייתי יכולה הייתי יוצאת מזה כמו מבריכה, מנערת את השיער וממשיעה הלאה.
אבל זה קורה רק בסרטים.
!!!!!
 

ayalabaor

New member
תראי...

אי אפשר רק להכיל. לפי מה שסיפרת אף אחד לא העיר לך כמה משונה מערכת היחסים שלך עם הפסיכולוגית במשך כל כך הרבה שנים. ואולי העירו ולא שמעת.?
לי נראה משונה שאת לא משתפת יותר בתחושות ההקלה
 
ולי נראה משונה שאת ממשיכה לכתוב לי באופן שיפוטי,

למרות שביקשתי ממך להפסיק.
או אולי לא שמעת?!
 

ayalabaor

New member
שיפוטי?

ההתיחסות של ג. היא למה שהיא רואה כשיפוטי ולא ענייני לשאלות שהעליתי
יש לי תחושה שאם לא מסכימים אתה לחלוטין אז זה מתקבל כשיפוטיות
ואני חושבת שאני מציעה דרך התבוננות אחרת על הסיטואציה
 
לא הצעת דרך התבוננות אחרת

השאלה כפולת הסימן "את מאמינה לעצמך??" מבטאת לעג, שלילה, אפילו מיאוס. איך *זה* מהווה "הצעה" של "דרך התבוננות" כלשהי - נשגב מבינתי.
 

ayalabaor

New member
אמונה ודרך התבוננות

כי במקום להגיד כמה היא חסרה אולי צריך לשאול למה היא מתגעגעת שם ומדוע
את מכירה את התיאוריה על ״הפסיכולוגיה של העבד״ - בגדול זה מדבר על הקושי להשתחרר מעבדות , נפשית, פיזית וכולי
בגלל זה אני שואלת אם היא מאמינה לעצמה - האם היא אומרת שהיא מתגעגעת לסוג קשר הזה ומאמינה לזה. אם כן, אז חבל
 
אה, אוקי, תסמונת סטוקהולם

או התסמונת של הנשים המוכות.
אוקי, תודה על ההפניה. ועכשיו לדבר היותר חשוב:
נניח שרצתי להפנות את תשמת ליבה של גקי לכך שרגשותיה עשויים להיות מושפעים מהמנגנון הפסיכולוגי שתואר במאמר - מה את אומרת, היא יכלה להבין את זה מההערה "את מאמינה לעצמך??" ? היא יכולה לקבל משהו מההערה הזאת, שיוכל לעזור לה בהתמודדות עם רגשות הגעגועים והכמיהה והחסר שהיא מתארת?
ואת, כשכתבת את התגובה הזאת (וגם את השניה בשרשור הזה) - מתוך איזה רגש כתבת אותה? איזו כוונה הכנסת מאחורי המילים האלה?
 

ayalabaor

New member
רגשות ותגובות

כמי שרואה דברים מהצד ובהחלט לא מכירה את הסיפור לעומק ושומעת רק פן אחד שלו ולכן יכולה להתייחס רק למה שמסופר מוזר בעיני הגעגועים האלה ל״סיר הבשר״ המטפורי.
לכן אני תוהה האם יש מוכנות מצד ג. להכיר בחלק שלה בתהליך ולו רק כדי שלא יקרה שוב .
ולכן אני שואלת אם היא מאמינה לעצמה .
 

ayalabaor

New member
אמפתיה

יכול להיות שהאמפתיה היא להציע נקודת התייחסות אחרת שתשנה את התגובה של ג. לכאב
הרי יש לנו שליטה על איך אנו מגיבים למצבים, ולא תמיד למצבים עצמם
הרי כולם אמפתים פה בצורה מסויימת, וג. ממשיכה לחוש את הכאב... אז מה זה עוזר?
 

אופירA

New member
מנהל
גמילה

אני לא אומרת לך מה לעשות ברגע של הקריז.
כשיש קריז, צועקים, בוכים, כואבים.
וזה מה שעשית, התגעגעת אליה, היית בתאווה לסם.
זה בסדר, תמיד יהיו רגשות אמביוולנטיים.

אני יודעת מה עושים כשלא נמצאים בקריז, אחרי שהוא עובר - מתמקדים ועובדים כל הזמן על לכעוס עליה, על לשלול אותה, על להרגיש דחייה למצב של ההתמכרות, על לשאוף לחופש ולשחרור.
זה לא קל, זו עבודת חיים. אבל עם משמעות ותכלית של אדם, של חירות נפש האדם.
 
אופירה, תודה רבה על ההבנה

ותודה גם על החלק השני.
אני רוב הזמן במקום של לשלול.
רוב הזמן גם לא מתגעגעת, ומרגישה אפילו דחייה מהזיכרון שלה.
אני מודעת היטב כמה הקשר פגע בי.
אני מאוד מאוד לא מעוניינת בו.
לו הייתה ניתנת לי כיום הזדמנות בחיים לחדש איתה את הקשר, בוודאות לא הייתי עושה את זה. אולךי לשיחה או שתיים.
אני גם לא יוצרת יותר קשרים עם אנשים שמזכירים אותה, נמנעת מאימהות טובות לב שרוצות לשאוב אותי אל חיקן החלבי, יודעת היטב מה המחיר שאשלם.
אבל באמת יש רגעים קשים.
וגם, אין לשכוח, ואני משתדלת לומר את זה כעת ממקום נקי ונטול רחמים עצמיים, שהקשר התובעני והשואבני הזה הותיר אותי - אדם עם קשיים חברתיים מלכתחילה וללא משפחה - מאוד בודדה ונטולת משאבים. אמנם בינתיים יש קצת קשרים וטיפה אםשרות להיתמך - כמו גם המקום המבורך הזה, ובכל זאת.
כאן אני משמיעה מעת לעת את זעקות הכאב שלי, כשהן עולות על גדותיהן ואין לי היכן להשמיע אותן.
כעת אני מרגישה טיפה יותר טוב.
החלל והכאב קיים.
נזכרתי קצת מי אני.
בכוחות הפנימיים שלי.
תודה רבה רבה ושבת שלום
 
למעלה