גם אני באתי להיפרד. וגם להתנצל! – לחלי, למירי ולכולכן/ם

גם אני באתי להיפרד. וגם להתנצל! – לחלי, למירי ולכולכן/ם

הייתי צריכה לנהוג אחרת:
היה עלי להרפות, כשלא נענו השאלות שלי,
היה עלי לדאוג לעצמי ולחפש מקום אחר שבו אובן ואנוחם, כשלא הובנתי ולא נוחמתי כאן,
היה עלי להבין ש-חלי ומירי, אתן חדשות, עוד לא יודעות בדיוק איך לנהוג, לא מבינות עוד מי נגד מי ומרגישות מותקפות,
היה עלי לשלוט בכאבי ובזעמי.
הכתיבה הזועמת, הכאובה, המתפרצת וגם התוקפנית לפעמים שלי כאן כלפיכן הלהיטה אווירה קשה בפורום בכלל וחוסר אמון בכן.
ועל כך אני (בחלקי הבוגר) מצירה.
למדתי.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה בחיי שגורשתי.
והפעם הבנתי שאני מביאה את זה על עצמי.
ושלא תמיד הדעתנות והביקורתיות שלי חייבות להגיע בלוויית תוקפנות.
[להודות על האמת, אני לא בטוחה אם היה בכוחי לנהוג אחרת גם היום, כי עוצמת הטריגר עבורי הייתה ענקית. אבל אני מאוד רוצה לקוות ולהאמין שכן. לפחות במעט.]
למדתי.
שאם אני דורשת מהמטפל/ת שיתייחס אלי בגובה העיניים –
עלי לדרוש גם מעצמי לעשות כל מאמץ לנהוג כלפיו באופן בוגר, ולהשתדל בכל מאודי לא להרשות לעצמי התפרצויות ילדותיות. גם אם אני מרגישה באותו רגע שהן מוצדקות לגמרי.
עלי לזכור שגם המטפל/ת היה פעם ילד/ה, ושגם הוא אינו חסין/ה מפני היפגעות ועלבון.
************************************************
עם זאת, להגיד שלא נשאר בי כאב על הכול, ובמיוחד על הגירוש... - נשאר. נשאר בהחלט.
הייתי שמחה גם אני לקבל מכן, מירי וחלי, מילים שמבינות כמה גם אתן הכאבתן לי. ובמיוחד בגירוש.
אולי נצליח להביא קצת רכות אל הפרידה.
אם תוכלו.
אם תרצו.
בטוב ובשלום,
גקימופיגסי
(לשעבר – אוראור)
 

אופירA

New member
מנהל
את גדולה ובוגרת, וכיף להיות כך

טוב להיות גדולה, בוגרת. כדאי להיות גדולה ובוגרת.
להגיע ליכולת להסתכל על הצד השני באופן מלא, להבין ולהכיל ולקבל. ובעת ובעונה אחת גם לבטא את הצד שלך על כל חלקיו - על החלק שהתנהג באופן שפגע, ועל החלק שכואב ונפגע, ולא התכוון ולא ידע, וצריך הבנה והכרה. ועל כולם - החלק המבורך שיודע להפריד מה החלק שלי ומה החלק של הזולת בעימות ובתקלה.

טוב וכדאי גם לקבל מקום אחר. מקום שמבין שאין בכוחי לנהוג אחרת כשעוצמת הטריגר עבורי ענקית. שמבין שעלי לבקש מעצמי להתאמץ לנהוג כלפי הזולת באופן בוגר, אבל לא לדרוש מעצמי. שמבין שאין לי לתקוף את עצמי.
מקום שיודע להשתדל לא להתפרץ בילדותיות, אבל גם יודע להרשות לעצמי התפרצויות כשאני מרגישה צורך, ויודע לשלם את המחיר, לכאוב מפגיעה, להסכים ללמוד ולהתבגר, ולחייך לעצמי על הדרך, בלי להתענות כל חיי מצלקות של הפגיעה, כי הצלחתי לחבוש אותה בחיוך ובאהבה.
מקום שמסוגל להתנצל בפני מי שנפגע, ולשכך את כאביו. ולהרגיש נעים עם זה. ולהרגיש מקסים עם עצמו.
מקום שנהנה לשמוע שגם אני חושבת שאי הבנה גדולה גרמה לתגובה קיצונית במיוחד ולא מידתית.

טוב כל כך וכדאי כל כך לקבל את כל המקומות שלך, ולהיות בהם על הסתירות שבהם, בשלום ובאחווה!
 
אופירה, תודה רבה על הפרגון, ועל השיקוף היפה.

אבל יש דברים שאינני מקבלת במכתבך.
לא חושבת שזאת הייתה אי הבנה. אבל אני לא רוצה עכשיו להיכנס לאיפה הן היו "לא בסדר", כי כרגע באתי לעסוק בחלקי.ולעשותאת חשבון הנפש שלי ולא של זולתי.
ואני לא חושבת שהתגובה שלי הייתה כן "מידתית" או "לא מידתית". אני לא יכולה למדוד תגובות, רגשות וכולי.
 

אופירA

New member
מנהל
המשפט הלפני אחרון שלי הוא במובן אחר ממה שהבנת


 

בילי79

New member
מעניין מה שאת כותבת גקי

הייתי מוסיפה לדברייך: גם אם לא נהגת אחרת, נהגת כמיטב יכולתך, וגם אם עשית טעויות זה איננו סוף העולם.
כל מי שחי, לעיתים טועה, אם לא היית עושה טעויות אלו- היו אחרות
אני מניחה שגם כשגורשת, לא הפסקת לחשוב על הנושאים שהטרידו אותך, אולי פסק הזמן שעבר גרם לך לראות חלק מהנושאים באור אחר, ואני יכולה לומר לך שלקרוא הודעה כזו עם כל כך הרבה תובנות העשירה גם אותי, והיתה מנוסחת בצורה כזו שיכולתי לההתבונן גם בחלקים פחות נעימים שבי, ואני מודה לך שכתבת אותה.
כל אחד עושה כמיטב יכולתו, אני לא חושבת שיש אנשים שבכוונה טועים, או פוגעים באחרים, וודאי שלא המנהלות של הפורום. ואנחנו לא בהכרח יכולים "לדרוש" התייחסות בגובה העיניים:
אבל אנחנו יכולים לבקש. וגם אם לא נקבל מה שאנחנו רוצים, או אפילו לא את מה שמגיע לנו בעינינו, נוכל לבחור את דרך ההתמודדות שלנו עם מה שיש.
ובעיקר, כשנקבל את מה שיש בהבנה שהוא איננו מושלם (כמונו), נוכל להכיר גם בכך שמי שמולנו- גם אם הוא מטפל הוא לפני הכל בן אדם, וגם לו יש רגשות
(גם אם הוא לא מעלה אותן על הכתב בדרך שאנחנו היינו עושים או בכלל).

עם הנקודה הזו אני מסכימה איתך: לפעמים אנחנו כל כך מתרשמים מהרזומה של מישהו, ושתי המטפלות כאן מאוד ותיקות ועם רקע מרשים, ואני חושבת שיתכן וזו היתה אחת הסיבות לציפיות הגדולות - גם שלי מהן.

ובאופן כללי, אם הייתי קוראת כאן על יותר רגש מצד המטפלות (לאו דווקא הזדהות או הבנה עם רגשותינו אלא רגש שלהן שמתייחס להודעות שלנו ולחוויות הרגשיות שלהן כתוצאה מכך), זה אולי היה עוזר לי לשמור במודעות את העובדה, שהן לא אך ורק אנשי מקצוע, שתיהן מעל לכל ותמיד בני אדם - מעל לכל תפקיד רשמי שניתן להן ע"י התפוז.
מעניין שכתבת, "אולי נצליח להביא קצת רכות אל הפרידה"-
ואני חשבתי להיפך מדברייך שהייתה כאן רכות רבה מידי מצידן..
אולי הייתי מחלקת את המסקנה הזו, שאפשר היה לנהל בדרך אסרטיבית יותר ולהיות חסרי סובלנות כלפי ביטויים שמנוסחים בצורה בלתי מכובדת, וכאשר הנוסח מכבד להתייחס לרגשות של הכותבים בצורה ישירה. בוודאי שדרך התקפות בלתי פוסקות הן לא יכלו להיות - וגם לא היו צריכות להיות במקום אמפטי! בזמן התקפה רגשית עליהן ראשית לדאוג לעצמן. לדעתי הן השתדלו יותר מידי לא לפגוע בחלק מהקוראים, ובחלק מהמקרים לקחו אחריות על רגשות שאינן בשליטתן ואחריותן ובכך אולי עודדו ההאשמות נוספות כלפיהן.

נהניתי לקרוא את ההודעה שלך שבעיני אחת המאוזנות ביותר כאן וכתובה ברגישות שבה את גם לוקחת אחריות על החלק שלך, והתובנה הזו מאפשרת לך להגיע לחשבון נפש וכפי שכתבת- ללמוד ואולי להימנע לפחות מחלק מהטעויות שהזכרת מול מנהלים עתידיים או בסיטואציות אחרות בחיים.
אני תוהה לאיזו רכות גקי את מכוונת. אולי מילים מצד המנהלות שמוכיחות לך שהן מבינות עד כמה נפגעת היו מקילות עליך להרגיש פחות נוקשה, ויותר 'רכה'.
אולי את אומרת שחסרה לך איזו הסקת מסקנות של המנהלות לא רק ביניהן, שתהיה מובעת גם בפורום בכתב, מפורשת, ותאפשר לאלו שנפגעו - גם אם שלא בזדון, להרגיש מצד המנהלות לגיטימציה כלפי התלונות שלהן על ידי הדהוד מצידן..
אני חושבת שהמנהלות לא בהכרח מודעות להרגשת הכאב של חלק מהמשתתפות
ולכן אולי אין התייחסות מפורשת מצידן לרגשות אלו.
בנוסף אני מניחה שלא קל להגיב בהזדהות רגשית ואמפטיה כשמרגישים שמתקיפים אותן כל הזמן.
למרות שכפי שאני ציינתי באחת מההודעות, התלונות לא בהכרח מעידות על כך שהן לא בסדר, להיפך לדעתי התלונות מוכיחות שלמרות שיש פגיעה
חלק מהכותבות מרגישות כאן "מקום בטוח" להעלות רגשות וטענות קשים
ואפשר להביע הבנה ואולי גם צער עליהם, גם אם הרגש הוא לא ב"אשמתן".
ואולי זה כל מה שהמתלוננות מבקשות.
 
בילי היי,

אני מאוד שמחה שהתגובה שלי העצימה אותך.
אני לא רוצה להיכנס לשום מה היה או מה היה יכול להיות או צריך להיות.
היה לי חשוב לקחת אחריות על החלק שלי, וזה מה שניסיתי לעשות כאן.
לא רוצה לסטות מזה.
תודה שכתבת.
 

בילי79

New member
היי גקי

אני מקווה שלא נפגעת מהרחבת ההודעה שלי, להודעה המקורית שלך (שפנתה לא רק למנהלות ונראתה לי כמזמינה לדיאלוגים שונים, בניגוד לתגובה המצומצמת והסגורה שלך).
העליתי שאלות - על מנת שגם המנהלות של הפורום יוכלו לקרוא אותן ולהתרשם מהן, כמו גם שאר הקוראים בפורום. ואולי למישהו יהיה מה להגיד ולהעיר - בדיוק כפי שאת עשית כעת.

אני מקווה שלא נפגעת מדבריי.
שבת שלום

נ.ב.
- במחשבה נוספת ההודעה שלי לגקי באמת לא קשורה ישירות רק להודעתה, ונראית לי ראויה לפתיחת שרשור נפרד מצדי, וכך אעשה.
 
לקוצים (המאתגרים בטוב) שלך חיכיתי, שחר

זה יהיה רגע מבחן עבורי, לא?....
האם החלק הילדי שבי שככ רוצה הכרה בפגיעה שפגעו בו ישתלט עלי,
או שאצליח להשאיר את החלק הבוגר עדיין בשליטה.
________________
מבחינת החלק הבוגר שלי האמת היא שאני לא חושבת שאכפת להן.
ואולי זה יישמע מתנשא - אני חושבת שחשוב גם עבורן שיהיה להן אכפת.
ואני מנסה לעורר את זה אצלן.
גם עבורן.
_______________
הציפיות שלי, לפחות ברמה המודעת, מעטות מאוד.
____________________
אבל מה יהיה, נראה ברגע האמת.
 
שחר, אני מרגישה שאני חייבת לך במיוחד עוד כמה מילים -

את תמכת בי כשהתרסקתי.
אני ביקשתי את תמיכתך.
ועכשיו את אולי מרגישה תוהה, תמהה, אולי גם קצת נבגדת?....
שפתאום כל הגישה שלי כאילו השתנתה?....
אנסה להסביר:
נכון שחלק מהעניין זה ניסיון להיות בוגרת ולקחת אחריות על מעשיי בלי קשר למעשי זולתי.
ונכון שחלק מהעניין הוא הניסיון שלי להיות אדם טוב יותר, מוסרי יותר.
אבל מה שבאמת מניע אותי זה לא צדיקות גדולה, אלא סבל נוראי.
אני לא רוצה יותר להתרסק כמו שהתרסקתי אז.
לא רוצה לשים על מישהו את הכוח כן להכיל אותי או לא (אלא לאחר היכרות, ולראות מה הוא כן יכול, מה הוא רוצה, מה אני רוצה וכולי).
קשור גם לתלות שלי בכלל, ובפסיכולוגים בפרט, שאני ככ עובדת עליה ומנסה להשתחרר ממנה:
אוטומטית הרגשתי, למרות המון אכזבות קשות שנחלתי בחיי מפסיכולוגים, שכאן יכילו אותי, וכאן אני יכולה בביטחון לשפוך את ה"חרה" שלי (סליחה).
ולא היא!!!
ואם אני רוצה לא להיות מרוסקת וכתושה ולחטוף מכות קשות מכל עבר, אני חייבת להסתכל איםה אני נמצאת, מי נמצא לידי, למה אני יכולה לצפות ממנו ולמה לו.
וזה שאני לא יכולה לצפות ממנו למה שאני רוצה לקבל לא אומר בהכרח שהוא רע.
זה אומר כנראה שעלי ללכת לחפש במקום אחר.
אבל לא למעוך אותו.
כמובן - לנסות.
הכול רק בכיוון של השתדלות והתפתחות.
עד כמה שאני יכולה.
 
גקימופיגסי,

אני מודה שהופתעתי מהגישה שהצגת, אבל אני בכלל לא מרגישה נבגדת. זה לא קשור אלי אלא אליך, ולמסע שאת עוברת עם עצמך. ואם את מרגישה שלקיחת האחריות על עצמך מעצימה אותך - אדרבה, תעשי את זה. בקשר אלי, אני כנראה צריכה לשאול את עצמי מה בדיוק מפעיל אותי שם. מה במנהלות הנוכחיות כל כך מקפיץ אותי. למה כשאני קוראת תגובות כמו "ההבנה שאת מביאה את הגירוש על עצמך היא תחילתה של דרך אחרת ונוספת" משהו בי מתפלץ, ומגיב בזעם הרבה יותר כנראה ממקבלת התגובה עצמה...
לא יודעת. כרגע זה נשאר ב"צריך עיון"...
 
שחר....

אני שמחה שאת לא מרגישה נבגדת.
אני מרגישה בדיוק כמוך,
רק שאם תקראי מה שעניתי למישהי - אני מתחילה להסתכל במציאות ולראות עם מי אני יכולה לדבר ועם מי לא.
מי
ברור לי שפגעתי.
ברור לי שגם נפגעתי קשות וההתנהגות כלפי הייתה גרועה וגם לא אתית.
אז ברור שכשאני מנסה לקחת אחריות על מעשיי והצד השני מתנער מכל אחריות לפגיעה שפגע, זה מעורר בנו רגשות קשים.
 
הבנתי. ואת צודקת.

דברים הם מה שהם, ואנשים הם מה שהם, וצריך לדעת לקבל את זה. כי לא יעזור להיאבק בזה: כמה שלא תיאבק הם לא ישתנו. טרקטור חורש לא יהפוך פתאום לאדם מרגיש ורגיש, ואת רק תאבדי נקודות על עצם המאבק.
אולי אופירה צדקה במה שכתבה לי, בשרשור אחר כאן, שאני לא יכולה לשנות אנשים. או לא זכאית לנסות. העניין הוא שתמיד כשאני נתקלת בקיר אטום- משהו בי אינו חדל מלקוות שעם אהלום עליו גי באגרופיי - משהו בו יתרכך, ינוע, יתגמש, ייפתח. וכמובן, מה שבאמת קורה הוא שאני נשארת עם ידיים פצועות. והקיר - קיר.
ואנשים אחרים מסתכלים מרחוק ואומרים: "מה זאתי עושה כל כך הרבה רעש עם הנסיונות המגוחכים שלה לנפץ טת הקיר? שתשתוק כבר ותיתן קצת שלווה. לנו לא אכפת שיש קיר, למה היא לא יכ6לה להניח לזה?!"
 
נכון, יקירה, וזה כואב

לי זה כואב כי זה תמיד עולה לי על המקומות הראשוניים של אימא אבא.
תמיד התקווה הבלתי נדלית שהם יתרצו ויפתחו בפניי את הדלת.
וכך, כשאני נלפתת בתקווה נותנת החיים (לכאורה) הזאת, אני תמיד נשארת מאחורי דלתות סגורות או דלתות שנטרקו בפני ומייללת אל הירח או שורטת את הדלתות או נובחת או נושכת עוברי אורח אקראיים.
אני חייבת ללמוד ללכת משם.
אני חייבת ללמוד - ואני לומדת טיפין טיפין, אני מאמינה - שיש דלתות שרוצות להיפתח לפניי, ובפנים - יכול להיות טוב. ואפלו יכולה להיות חגיגה.
 
כן, זה בדיוק אותו מנגנון גם אצלי.

ומאותה סיבה. וזה הוביל אותי להחלטות שעשו לי רק רע. כולל בחירת בן זוג לחיים, לדוגמה...
 
שחר, ציטוט של הלן קלר...

ההתחלה מוכרת:
"כשאלוהים סוגר דלת, הוא תמיד פותח גם חלון...."
ההמשך שלו פחות מוכר:
"אבל הרבה פעמים אנחנו כל כך עסוקים בלבהות בדלת שנטרקה, שאנחנו לא מבחינים בחלון שנפתח".
(מהזיכרון, אז אולי לא מדוייק לחלוטין)
 
למעלה