מי יקח ממני את העצב שלי?

water5

New member
מי יקח ממני את העצב שלי?

מי יקח ממני את העצב והתסכול שבשנים היפות שלי של שנות ה-20 העברתי בתסכול, עצב ומשברים?
למה אף אחד לא מצליח לתת לי חיזוק לגבי הכאב והעצב של תחושת החמצה ובזבוז שהגיעה מהפחדים שלי וחוסר הביטחון?
למה אנשים פחות נותנים לי תשובות לעצב למקומות שחסמו אותי מלהגשים את עצמי?

הכאב גדול והתחושה היא של החמצה
ואני עדיין במקום שאני תלוי בהורים שלי - הורים שעושים לי המון נאחס וחרא בחיים, ואני עדיין במקום ששואף להגיע לעצמאות, לביטחון עצמי ולהגשמת מטרות גם בגילי המתקדם אני עדיין במקום של מלחמה כדי להגשים את עצמי וכבר פספסתי המון שנים מאוד יפות ואפשר להינות מהחיים בגילאים מתקדמים אך השנים היפות הם קריטיות להרבה דברים וזה כאב עצום.
כשעובדת מדברת איתי על חתונה וילדים וממלמלת לה 'זקן גדול' אני לא לוקח את דבריה לגמרי לליבי כי היא לא מכירה אותי, לא יודעת את ההיסטוריה שלי ולא יודע מה זה תחושת חסכים שיש לי שלולא הם, במידה והיה לי הגשמות וחוויות אולי הייתי בשל לחתונה וילדים וזאת לא מישהי שמעוניין לשתף אותה כי היא במסגרת עבודה ולא אדם קרוב ויכולה רק לעשות נזק. היא לא מבינה ולכן לוקח את דבריה בערבון מוגבל. אם לא אחווה חוויות ולא אהנה אמשיך לחיות בתחושת חסך גדול מה שימנע ממני להתחתן בגיל מוקדם (ואני כל כך לא רוצה כרגע חתונה וילדים כי יש לי תחושת חסכים גדולים ויהיה קשה בגיל בוגר להשלים את הפער. אני עצוב)
המציאות בבית הוריי מקשה לי על החיים והאמא והאבא המעצבנים שמוציאים ממני שלוות נפש ומרוקנים לי את האנרגיות מקשים לי על החיים ואני כרגע בטיפול שבין היתר הטיפול אמור לעזור לי בבעיות תפקוד ובהגשמה וברגע שזה יסתדר יהיה לי קל לברוח מפה ולהשכיר דירה. שינויים לוקחים אצלי שנים: הירידה במשקל, התזונה הבריאה ומעבר לעבודה אחרת כל דבר לקח לי שנים עד ששינתי - אני תוהה מתי כבר אתקדם ומתי אברח מבית הוריי ומתי אגשים חוויות וארגיש טוב? אני בסוף שנות העשרים קרוב לגיל 30 ואפילו לא הייתה לי אהבה\זוגיות אחת שהחזיקה יותר מ-3 חודשים.
גם סטוצים ותשוקה מנעתי מעצמי הרבה.
אוף.
 

בומט

New member
אני חושבת

שזה מעניין שאתה רואה את עצמך כזקן, כאחד שפספס את החיים שלו. זה מעניין, כי בסוף הפוסט אתה אומר שאתה אפילו לא בן שלושים. גיל שלושים זה עדיין גיל צעיר והחיים עוד לפניך. לא מעט אנשים "נורמליים" מתחתנים ומביאים ילדים לעולם בסביבות הגיל הזה ואפילו יותר מאוחר, כך שאתה בחברה טובה.
נכון, זה עצוב מה שעברת עד עכשיו ועצוב שפיספסת הרבה בחיים, אבל מעכשיו אתה יכול לקחת אחריות על החיים שלך ולהתחיל לשנות לאט לאט ולהתחיל לצבור חוויות חיוביות.
 

Shamy

New member
כבר עניתי לך הרבה פעמים

וכבר אני מתחילה להרגיש שהסבלנות שלי עומדת למבחן. אז אני אענה פעם אחת אחרונה ודי .. אני מאוד הייתי רוצה שתרגיש טוב ותגשים את עצמך ושתצא מהדכאון ותתחיל לחיות חיים טובים ומספקים כפי שמגיע לך. אני לא יודעת מה הרקע שלך, אתה גם לא חושף אז קשה לנו להעריך ולעזור בצורה טובה. כל מה שאני יכולה לייעץ לך זה שבלית ברירה כשנמצאים בסביבה רעילה, זה מחלחל..תאלץ לצאת להשכיר חדר (גם אם שותפים אם צריך..) ואני מאמינה שככל שיהיה ריחוק פיזי בינך להורים יווצר ריחוק נפשי שזה נורמטיבי ורצוי אף שיהיה..בטח בגיל 30. ועם הזמן תתחיל להחלים נפשית והכוחות לטפל בעצמך יגיעו מעצמם כי הריקון הנפשי והבוז יפסיקו להדהד בראש (כי הקסטה בראש לא תופעל כי הטריגר המיידי לא יהיה נוכח). בנוגע לדיאטה ומראה והעניין של השינה כשתרצה ובאמת תרצה באמת ובתמים תאלץ על אף הפחד לגשת לפסיכיאטר ולהתחיל טיפול תרופתי (אולי רק מלטונין, אולי משהו נגד חרדה ודכאון לאורך זמן שיאזן אותך וייתן לך חופש נפשי לטפל בנושאים הקריטיים שמונעים ממך להגשים דברים). חוץ מזה תאלץ להבין שאפילו שאתה בן 30 אתה מאוד מאוד צעיר, ואם יש לך קמט או שניים זה סימן לבגרות ואף אחד לא רוצה להשאר צעיר לנצח וצריך לקבל את ההתבגרות בחן ואהבה..כי אין לנו ברירה. והכי חשוב תאלץ ללכת לטיפול קצת יותר רציני שנותן תוצאות מידייות כמו cbt כדי להתמודד עם המציאות, להתפכח ולהתחיל לחיות שוב ולהרווח את השפיות שלך. ואם קשה לעשות הרבה תהליכים במקביל אז תעשה אותם טוריים..תתחיל מלעבור לגור לבד ואחר כך אחרי שתגור לבד תקופה תעבוד על דיאטה ...לאט לאט. זהו ידידי אין לי מה לייעץ מעבר ומאחלת לך רק טוב כמובן!
 
הי אני יודעת שכוונתך טובה אבל לדעתי...

כשאת כותבת למישהו " אני מתחילה לאבדאת הסבלנות שלי" זה קצת נקרא כמו התקפה.כלומר זכותך שלא יהיה לך מה להגיד וזכותך לבחור לא להגיב אבל אם כבר עוזרים אז נראה לי לכתוב את זה גורם לרתיעה אפילו אם זה נכון. לגבי הקמטים שמעתי על מוצר instantly ageless שמעלים קמטים לכמה שעות ושמעתי שלחברה יש עוד מוצרים לא ניסיתי בהזדמנות אתנסה אז אין לי חוות דעת זה מותח את העור בלי ניתוח רק ממריחה של החומר.
 
רק אדם אחד יכול לקחת ממך את העצב שלך

וזה אתה: ברגע שתחליט להפסיק לבכות על חלב שנשפך ולהתחיל לחיות את חייך מרגע זה והלאה:
מה שהיה היה ולא יחזור, אפשר רק לחשוב מה אני רוצה מעכשיו: להתאבל על מה שלא עשיתי - או לעשות.
 
אף אחד... זה עצב שהוא חלק מהחיים...

וואטר, לצערי זאת האמת: אף אחד לא יחזיר לא לך, לא לי ולא חאף אחד אחר את השנים האבודות. את כל רגעי החיים היפים שעברו עליך או עלי ברגשות קשים, בסבל, בדכאון...
את ההזדמנויות שהוחמצו. את "השנים היפות" שלא יחזרו. אבל בזמן שאתה חושב על זה, מחוגי השעון הרי ממשיכים לנוע... והזמן שעובר *עכשיו* עלול להפוך לזמן נוסף שתתחרט ותתאבל עליו בעתיד!! אז לצד הכאב על העבר - למצות את החיים מתחילים מ-ע-כ-ש-י-ו!!

הנה משל יפה של ה"חפץ חיים":
אשה אלמנה הייתה מוכרת יחד עם בתה הקטנה תפוחים במרכז העיר, פעם אחת הייתה צריכה האמא לקנות דבר מה בחנות סמוכה וביקשה מבתה הקטנה שתשמור על התפוחים עד שהיא תחזור, אך לרוע מזלה הגיעו כמה ילדים מנוערים מתורה יראה ודרך ארץ, הפילו את ארגז התפוחים והכניסו תפוחים רבים לכיסם.

הילדה שראתה זאת התחילה לבכות ולצעוק “אוי התפוחים, אוי התפוחים“, באותו זמן עמד שם מישהו וכשראה כל זאת ניגש לילדה הקטנה ואמר לה “עד שאת עומדת ובוכה על התפוחים שנפלו, תצילי את התפוחים שנשארו! נכון חטפו לך, אבל כל עוד יש לך אפשרות תחטפי גם את, תאספי את התפוחים שנשארו ותשימי אותם בארגז!”

והנמשל מובן.
 
וואטרס

חברות בפורום משקיעות זמן ומחשבה בנ יסיון לעזור לך אך אתה מרגיש אותו דבר כלומר למרות כל הכתוב דבר לא הופנם או נספג באמת. הדברים שנכתבו כאן מאוד משמעותיים למרות שאולי נתפסים כאמירות קלישאיות. אני חושבת שעד שלא תעבור תהליך יקשה עליך להבין ולספוג לעומק ובאמת.
 

water5

New member
לשחר המדהימה והיקרה,

אני מבין שהשעון לא עוצר וזאת הסיבה שזה מלחיץ.
אך כעת עדיין אני נותר עם פחדים. בחורים רוצים להפגש איתי מאתרי הכרויות ואני מפחד להפגש, מפחד שאולי המציאות שונה מהתמונה היפה, מפחד להשיב בחיוב להצעה של ידיד לטוס איתו לחו"ל כי האנגלית שלי לא מספיק טובה ואף פעם לא הייתי בחו"ל ומפחיד אותי שיקרה לי משהו. מפחד לקחת יום חופש ביולי כדי לנסוע לסנדה של יזמים כי לקחתי כבר יום חופש ליולי למשהו אחר ומפחד שהבוסית שלי לא תראה בעין טובה ובפרט שאם כן אטוס לחו"ל זה גם יהיה ביולי ויותר מידי ימי חופשה ויש לי עוד פחדים.. אני בן אדם פחדן וחסר ביטחון. מה אפשר לעשות עם זה?
 
כח רצון

הי וואטר יקר, אני עונה לך מתוך העולם הפנימי שלי וממה שאני אמרתי/אומרת לעצמי בהתמודדויות דומות.
אני חושבת שהשאלה המרכזית שאתה צריך לענות עליה - בנוגע לכל ההתמודדויות שכתבת עליהן, היא - עד כמה זה חשוב לך. ועד כמה אתה מוכן להתגייס כדי להביא לשינוי.
הפחד הזה מדברים חדשים, מ"מה יקרה אם" (החל מ"אם אעזוב את בית ההורים" וכלה ב"אם אקח יום חופש נוסף") הוא מובן ולגיטימי לגמרי. השאלה היא עד כמה חשוב לך לגייס כוחות כדי להתגבר על הפחד ולפעול בניגוד ל"עצתו". תראה את זה ככה : בכל מקרה של פחד משינוי/דבר חדש, אתה יכול להגיד לעצמך: את זה - אני כבר מכיר. כבר ניסיתי את זה. פה אין לי יותר מה ללמוד ולגלות. את המצב החדש אני עוד לא מכיר, ולא לגמרי יודע מה אני אגלה שם. איך החיים יהיו, איך אמי עצמי אשתנה. האם אני מוכן שהחיים ימשיכו במצב הקודם עוד... שנה? חמש שנים? עשר שנים? אם כן - מצוין, אולי לא צריך לשנות כלום. אם לא, ואם אתה מכיר בכך ששינוי יהיה הכרחי מתישהו - למה לא לעשות את השינוי כבר עכשיו? מה ההבדל בין עכשיו לבין איזשהו "אחר כך" משוער, שכל ההבדל בינו לבין "עכשיו", הוא שבינתיים החיים יחלפו על פניך בחוסר מיצוי?
נכון, דרושה העזה כדי ליצור שינוי. דרוש אומץ כדי לחיות. באסה אולי, אבל זו המציאות. ואומץ מגייסים בעזרת כח רצון. אם אתה לא מספיק רוצה - יישאר לך רק להתלונן ולקטר... אם אתה מספיק רוצה אתה תאזור כוחות ותתחיל לשנות דברים. איך? כמו ששיימי כתבה לך - דבר דבר. צעד אחר צעד.
 
תודה


 
למעלה