לאן נעלמו כל הקבועות? עד שכבר רציתי לכתוב

אם זה יכול לעזור - אני פה.

אז אם בא לך לכתוב אני בהחלט אשמח לקרוא! מה שלומך, סוויטי
?
 

sweet virginia

New member
שחר מופלאה
, טוב שאת כאן

בסוף כתבתי קצת בפורום השכן, אבל התחשק לי לשמוע את הכותבות החכמות ש(היו) כאן.
&nbsp
שלומי לא להיט. ואיך אצלך?
 
חזרה!

אני מקווה שעלה הרוח שלך ישתפר...
ניסיון, התחושה הזאת של חוסר תוחלת ותכלית לא משתנה בעקבות שינוי בנסיבות החיצוניות . או שהיא משתנה זמנית וחלקית וחוזרת מהר מאוד לקדמותה.... זה משהו שצריך לבוא מבפנים. כמו התמרכזות כזאת. כמו תמונה מטושטשת שפתאום מתפקסת. (לא שהגעתי להתפקסות הזאת בעצמי, אבל אני חושבת שאני כבר יודעת איך זה צריך להרגיש ).
אני? ברוך השם... אני בטיפול מדהים. ולומדת מקצוע אחר בעזרת השם. ואפילו שזו כמה דברים הילדים עם ההורים שלי ואחי. כך שאפשר להגיד בהרבה זהירות שאני מתחילה דרך חדשה... מה שלא אומר שכל הזמן מצב הרוח שלי עוד או שתמיד קל לי... כי דרך חדשה = התמודדויות חדשות... אבל אני בהחלט מודה לקב"ה על הסיכוי שהוא נותן לי לחיים , אחרי שבעצם כבר התייאשתי, ויותר מפעם אחת...
מאחלת גם לך דרך חדשה וטובה! ושתתחיל במהירה!
אם את רוצה לשתף בעוד משהו - בהחלט אהיה כאן כדי לקרוא! וגם אופירה כאן כמו שאני רואה, ושילגי. אז בהחלט יש כמה "קבועות" שיקראו אותך!
בינתיים שיהיה רק בטוב!
 

sweet virginia

New member
אני כל כך שמחה בשבילך

ממש מגיע לך.
אם אפשר לשאול, הטיפול שלך- זה טיפול פסיכולוגימדהים עם מטפל מצויין ורגיש במיוחד או סוג אחר?
ניסיתי לפני כמה חודשים אימון אישי. פגישה אחת הספיקה לי. האשה ה"מאמנת" היתה מקסימה מאוד מאוד אבל השיטה נראתה לי מופרכת לגמרי ובעיקר הרגיזה אותי.
 
כן, פסיכותרפיה פסיכודינמית

וגם, עם מטפלת מצוינת, רגישה, וחכמה. היה ביננו קליק כבר מהפגישה הראשונה (שציפיתי שתהיה מזויעה כמו הנסיון הקודם עם מטפלת אחרת שבוע לפני. והתבדיתי בענק ). מה שלא אומר שלא היו סערות, אבל זה חלק מהתהליך... והיא ידעה יפה איך לצלוח אותן איתי.
זה לא רעיון אישי ולא דומה לזה. אין הצבת יעדים, אין שיעורי בית, שום דבר כזה

ניסית פעם טיפול פסיכולוגי רגיל?
ותודה שאת שמחה בשבילי!
 
גמני התגעגעתי! לכן קפצתי!

ספרי מה שלומך! אני ממש רוצה לשמוע! איך הלימודים?
 
הלימודים הולכים מצוין


ממש ממש נחמד לי שם, מעל ומעבר לציפיות...
הלימודים לא קשים, ולמרות הקצב המהיר והמבחנים תוך כדי, אני מסתדרת טוב ומצליחה לנהל את הזמן כפי שמעולם לא הצלחתי בעבר. בינתיים הציונים שלי טובים
עם שאר הסטודנטים אני מסתדרת טוב ואפילו יש לי חברות! לא יאמן

בקיצור עד כה הכל טוב. שרק יימשך ככה...

בבית, לעומת זאת... קשה. קשה ושוב קשה. אולי זאת אחת הסיבות שאני משקיעה כל כך בלימודים, כי צריך דרך מילוט מהקושי...

טוב לשמוע ממך דברים טובים ושאת עושה צעדים משמעותיים קדימה

את מעוררת השראה
 

sweet virginia

New member
גם אני רוצה לחזור ללמוד אבל כל כך פוחדת

מהציפיות שלי בעיקר.. ציפיות להצליח מעבר ליכולות שלי.
&nbsp
מצטערת לשמוע שקשה לך בבית
. מקווה שיסתדר במהירות.
&nbsp
* אני נורא מקנאה בכן ובאחרות שאתן מצליחות למצוא מקום נפשי כדי להכיל בעיות של אנשים אחרים. אני חושבת שאחת הסיבות שאני ממעטת להיכנס לתפוז היא היכולת המוגבלת מאוד שלי להכיל צרות אחרות
. אם אני בקושי מצליחה להתמודד עם עצמי, אז קל וחומר עם אחרים
.
כל הכבוד לכן!!
 
ואם תוותרי עליהן?

על הציפיות. אם תחליטו מראש שאת ניגשת ללימודים ממקום פתוח, לא מצפה מעצמך *לכלום*, ומה שיהיה - יהיה? אפשרי? את יכולה לדמיין את עצמך בסוג כזה של נקודת מוצא נפשית?
 

sweet virginia

New member
הלוואי. לא נראה לי שאני יכולה.

לא לאורך זמן בכל אופן, כלומר ברור לי שבשלב מסויים הכל יצוף ואז אני אחזור להרגיש טיפשה. ככה, כשאני לא לומדת, לפחות אין לי "הוכחות" שאני לא מספיק חכמה.
 
אני מאד מבינה אותך

גם אני מתמודדת עם דברים דומים. אחרי המבחן הראשון כשנאמר לנו לגשת לקבל את הציון באופן אישי כי היו הרבה נכשלים קיבלתי התקף חרדה. ומיד צפו כל הכשלונות שהיו לי בחיים)והיו לא מעט....)
אחרי המבחן השני כבר הרגשתי יותר טוב אבל כשגיליתי שקיבלתי רק 94 ושלושה אנשים קיבלו צוונים גבוהים ממני התאכזבתי ממש. כל כך קינאתי בזו שקיבלה מאה. התקשיתי לפרגן למרות שהיא חברה שלי כי ציפיתי מעצמי להיות הראשונה.
הרשיתי לעצמי יום אחד להתבאס ועברתי הלאה. קשה לי לומר לעצמי שאני בסדר גם אם אני לא מצטיינת, שמותר לי לטעות ולקבל ציון נמוך ואפילו להכשל. זה עניין להרבה עבודה עצמית כי אנשים בלי ביטחון עצמי צריכים דברים חיצוניים שיגדירו אותם. אני לא רוצה להיות כזאת. זה לא בריא לחיות ככה. זאת שקיבלה מאה אמרה שממש לא אכפת לה לקבל 80 או90. זאת גישה הרבה יותר בריאה...
מקווה שתמצאי כח להתגבר על המחסום הזה.

דרך אגב, גם לי אין סבלנות לכולם, זה מאד סלקטיבי...
 
אני לא יודעת מה להרגיש קודם

שמחה על הבשורה הטובה בקשר ללימודים או צער על הקשיים בבית... (רק בזוגיות או גם עם הילדים? מקווה שלא.. ) כנראה כמו הרבה דברים בחיים, התשובה היא גם וגם. את רוצה לשתף קצת במה שקורה? זה יקל במשהו?..

תודה על מה שכתבת לי. יום טוב אולי אכתוב לה פוסט יותר ארוך כדי לספר לאנשים שיש תקווה. אבל כרגע התקווה שלי עצמי עדיין שברירית ורכה מדי, וצריך לתת לה לסמן להתחזק ולהתמלא לפני שמציגים אותה לעולם ...
 
הילדים, חמסה חמסה, בסדר גמור

אם להתעלם מהשריטות שההורים שלהם מותירים בהם

אבל אני חיה בגיהנום עלי אדמות, וזה רק מחמיר.
לעזוב עכשיו פירושו לוותר על הלימודים ולזרוק את העתיד שלי לעזאזל.
 
למעלה