מאד זקוקה לעזרה שלכן, מתנצלת מראש על האורך
ברך כלל הכתיבה זורמת לי בחופשיות.
הפעם לא. הפעם רועדות לי הידיים, יש לי דפיקות לב וסחרחורות ואני מרגישה חולשה וכאב הראש שמלווה אותי בימים האחרונים מתגבר. זה קורה לי בימים האחרונים, בכל פעם שאני חושבת על הנושא, ואז אני מיד מסיחה את הדעת וזה עובר.
התופעות הגופניות נחלשות אבל זה שם, מתחת לפני השטח, ואני צריכה לעבד את זה, עם כל הקושי. מקווה מאד לעזרתכן.
אני בקשר עם המטפלת שלי כמעט שלוש שנים. בהתחלה היינו, בעלי ואני, בטיפול זוגי ואחרי שנה וחצי בערך הפסקנו ואני עברתי לטיפול פרטני. הפסקנו לא כי הכל דבש ותותים אלא כי מיצינו, הושגה איזושהי יציבות מסוימת אבל היתה תחושה של מיצוי ומבחינתי היה רצון להקדיש זמן לעצמי, לנסות לתקן את המקולקל והשבור והיה לי טבעי לעשות זאת עם המטפלת אליה נקשרתי כבר במהלך הטיפול הזוגי, הרגשתי מסוגלת להפתח אליה ולעשות עבודה.
המטפלת שלי היא אדם חם ואותנטי, מדברת בגובה העיניים, דוגלת בחשיפה עצמית מדודה, לא חוששת להודות בחולשות וחסרונות שלה. לי זה מאד עזר להתחבר אליה ולשתף אותה כמעט בכל. בתוך סערת משבר גיל 40 שעברתי ועדיין עוברת, משבר שמקיף את כל תחומי החיים החשובים - זוגיות, הורות וקריירה - בתוך כל זה לעצם הנוכחות שלה היה אפקט מרגיע. גם כשהרגשתי שהיא לא מצליחה להבין אותי, להתכוונן אלי או לעזור לי - גם שהשתמשה ב"כלים חזקים" שהיו עבורי חזקים מדי - היו אלה משברים נקודתיים בלבד מהם התאוששנו.
כי סך הכל - זה מה שקובע, ובסך בכל הרגשתי שיש לנו קשר טוב ומיטיב.
רק בדבר אחד לא הצלחתי לשתף אותה במשך תקופה ארוכה מאד. לא הצלחתי לשתף אותה בשום דבר שקשור לקשר בינינו. לא בתחושות שלי כלפיה, לא בחששות שיש לי לגבי התחושות שלה כלפי. מה היא חושבת עלי? היא מחבבת אותי בכלל? חושבת שאני אדם חיובי? אולי אני בכלל משעממת אותה? האם היא חושבת עלי מדי פעם, גם מחוץ לזמן הפגישות? או מכניסה את הדפים למגירה ונזכרת בי שוב רק כשאני נכנסת לחדר בשבוע שאחרי?
השאלות האלו הציקו לי אבל לא העזתי להעלות אותן. גדלתי עם אמא מסרסת, כל ניסיון מצידי להרים את הראש ולבטא צורך דוכא מיד בתוקפנות רבה. לכן למדתי בגיל צעיר לא לבטא צרכים ולא לבקש מאנשים יותר ממה שאני מרגישה שהם מוכנים לתת.
בקונטקס הטיפולי, הביטוי בשטח היה מטופלת שמגיעה תמיד בזמן, מדברת, משתפת פעולה, מביעה הערכה וכבוד אבל נזהרת מחופשיות רבה מדי, מאד מקפידה על גבולות, יוצאת מהחדר מיד עם השמע המשפט "אנחנו צריכות לסיים", לעולם לא יוצרת קשר מעבר לחמישים הדקות השבועיות בעניינים שאינם טכניים כמו ביטול או הזזת פגישה, לא שואלת שאלות חודרניות, לא מביעה כעס או ביקורת ובאופן כללי "פשוט נחמדה". מצאתי שזו הדרך הנוחה לי ביותר להתנהל בעולם הזה. ככה רוב האנשים לא כועסים עלי ולרוב מאירים לי פנים ואת המחיר -השקיפות - אני מוכנה לשלם.
כי הוא פחות נורא עבורי מהאופציה השניה.
המשכנו לעבוד והכל היה בסדר. פיתחתי מודעות, למדתי כלים להתנהלות נכונה יותר מול אנשים עמם קשה לי להתנהל, אני מכירה את עצמי טוב יותר ולמדתי גם לחבב את עצמי, בדרך כלל. להיות יותר טובה אלי ופחות ביקורתית ולחשוב עלי מחשבות טובות. למדתי לא להשליך על אחרים קשיים שלי ולהפריד בין החלק שלי בעימות או אינטראקציה קשה לחלקים של אחרים. הכלים האלו מאד עוזרים לי בחיים שמחוץ לחדר ואני מניחה שיעזרו לי גם בעתיד.
ואז, המטפלת שלי נפצעה בתאונת דרכים ונעדרה מהעבודה במשך חודש וחצי בערך.
זה היה בדיוק בתקופה מאד חשופה שלי, במהלכה העזתי לשתף אותה בתוכן של חלום שחלמתי עליה ואפילו לספר לה על חלום קודם שחלמתי עליה שמונה חודשים לפני כן ולא העזתי לעשות זאת קודם.
שתינו שמחנו בהתקדמות הזאת שעשיתי, הרגשתי אופטימיות ביחס לעתיד ואז, בום.
ואקום.
התערערתי. מגעגועים, מהחסר, מהקטיעה החדה של תהליך בדיוק בחלק קריטי וחשוף שלו.
אבל יותר מכל, התערערתי מחוסר הסימטריה בינינו שצף פתאום למעלה אחרי שהדחקתי אותו כל כך הרבה זמן והסגנון הישיר, החם והבלתי אמצעי שלה סייע בהדחקה הזאת.
התחרפנתי לחלוטין מזה שהיא שם ואני פה, מתגעגעת, חושבת עליה רבות, והיא שם, בעיסוקיה. זיכתה אותי במשפט התיחסות קצר כשסמסתי לשאול מה קורה איתה וזהו.
נכנסתי לחוסר שקט מטורף, שגלש לתיעוב עצמי. סלידה מהחולשה והתלותיות שלי באשה שאני בסך הכל עבודה בשבילה.
וכמו שאומרים, מה שלא הורג, מחשל - החלקים החזקים באישיות שלי, אלו שמתנגדים לחולשה ולתלות מצאו פתרון. חלקי, אבל טוב. נדחקתי לפינה ונאלצתי לקבל החלטה חשובה ביותר מבחינה מקצועית, כזו שהתקשיתי לקבל במשך שנתיים וחצי בהם ישבתי על הגדר, לא פה ולא שם, ושלמתי על כך מחיר כבד.
בשניה חתכתי והכרעתי, בלי להסתכל אחורה.
(אפרט על כך פעם בפוסט נפרד, אולי יעזור קצת גם לאחרים)
בכל אופן אחרי חודש וחצי המטפלת שלי החלימה וחזרה לעבודה, אני חזרתי לטיפול עם הבשורות הטובות שלי ובמשך שתי פגישות שמחנו בהן, בעודי שומרת את תחושות הערעור והפגיעות הקשות עמוק בפנים, מונעת ממנה ומעצמי גישה אליהן.
אבל תהליכים המתרחשים מתחת לפני השטח סופם לעלות למעלה ובפגישה השלישית משהו צף ועלה, העזתי לשתף ולהעלות שאלות כמו - מה את חושבת עלי, את מחבבת אותי בכלל? האם את מרגישה אלי תחושות כמו חמימות, קרבה, חיבה? היו עוד הרבה שאלות שרחשו מתחת אבל העזתי לתת ביטוי רק לחלק מהן, לחלק ה"נסבל" יותר. ומבחינתי, גם זו היתה התקדמות עצומה.
התגובה שלה הכאיבה לי ברמות שאין לתאר. היא אמרה משהו כללי על כך שקשר הוא תמיד דו צדדי, שלגבי היא לפעמים מתפעלת ממני, לפעמים מתוסכלת,
ואחר כך בקשה להפסיק לעסוק בקשר שלנו ולעבור לנושאים אחרים.
חשובים יותר.
צודקת, הנושאים האלו חשובים. הקריירה, יחסיי עם הסביבה. חשובים מאד. הם ישארו איתי, בשאיפה, הרבה אחרי שתפקידה כמטפלת שלי יסתיים והיא תצא מחיי.
אבל ההתחמקות שלה פגעה בי במקום הכי עמוק. במקום שגדל בלי המבט ההורי המתפעל, המגדל. במקום הזה שמנסה בכל כוחו להלחם בתחושה שמורגשת כמעט כידיעה מוחלטת ואבסולוטית שאני לא ראויה לאהבה.
שאף אדם שמכיר אותי באמת לא יכול לאהוב אותי.
יצאתי ממנה שבר כלי (כלפי חוץ כמובן התנהגתי כרגיל, מה גם שממנה אני נוסעת ישר לאסוף מהגן ויש לי 20 דקות בדיוק ללבוש את חליפת המבוגר האחראי...)
אבל תוך כמה ימים ארגנתי את עצמי מחדש. זה המצב, אמרתי. את לא יכולה לבקש מאף אחד יותר ממה שהוא רוצה ויכול לתת. אלה הגבולות שלה, כנראה, ועלי לכבד אותם ולהחליט על המשך דרכי.
מכיוון שאני מתחילה ללמוד בנובמבר, ומכיוון שאני בכל זאת קשורה אליה ומתקשה להפרד, החלטתי להמשיך לעבוד איתה במסגרת הגבולות שלה, על מה שאפשר. לקבל ממנה את מה שהיא יכולה לתת ולעשות בזה שימוש - לעבוד עם מה שיש ולא עם מה שאין.
בנובמבר נפרד באופן מסודר, כמו שצריך, אקנה לה משהו נחמד ואכתוב ברכה שמסכמת את הטוב.
הטוב שבו צריך להתמקד.
וכך היה. המשכנו לעבוד על דברים חשובים עד שלפני שלושה שבועות כששוחחנו על משהו שקשור לבן שלי והיא העלתה את האפשרות של טיפול עבורו, ציינתי שזה יאלץ אותי להפסיק את הטיפול שלי כי אין באפשרותי לממן שניים. היא ענתה שהיא לא חווה את הצורך של הילד כדחוף ומיידי ומכיוון שבנובמבר אתחיל ללמוד וגם כך יקשה עלינו למצוא זמן לפגישות נוכל להפרד בנובמבר ואז אחפש טיפול לבני.
הגיוני.
הסכמתי איתה שמה שהיא אומרת נשמע הגיוני ואז הסתיימה הפגישה ולפני שנפרדנו ציינה שהיא יוצאת לחופשה קצרה.
שבועיים העדרות, לא יותר.
במהלך השבועיים אילפתי את המוח לחשוב פרקטי, כולל שימוש בטכניקות כמו דמיון מודרך שסייע לי להתכונן ליום שאחרי בו אצא לדרך חדשה, בה רק אני אטפל ואדאג לי, כמו שאשה בת 40 צריכה לעשות.
הילדה תצטרך לשבת בצד, כי היא שייכת לזמן אחר. אין לה מקום פה, בעולם הקשוח הזה, עולם של מבוגרים.
אסופה ומעודדת התייצבתי לפגישה בתום החופשה שלה מקשקשת על כל מיני נושאים ואז, אין לי מושג איך, השתררה שתיקה בחדר. אף אחת משתינו לא אדם ששותק אבל אני נאלמתי והיא סירבה לעזור לי, אז השתיקה התמשכה ומילאה אותי מועקה גדולה. ומתוך המועקה הזאת צמחו רסיסי מילים, שברי רגשות, שלא ממש הצליחו להתגבש לכדי משהו קוהרנטי אבל היא חשבה שהם משמעותיים ואני רק הרגשתי את הבטן מכווצת ואת הכאב פועם ברקות ולא הצלחתי לשתף יותר מזה ולא ידעתי אם אני בכלל צריכה לפתוח את ליבי ולשפוך את הקרביים, לתת ביטוי לילדה הקטנה הזאת, שאף אחד לא אהב אותה, לא ליווה במבט מעריך את ייסורי הגדילה שלה, זו שחוותה אינספור נטישות במהלך החיים ועומדת לחוות אחת נוספת ולא נותר לה אלא להסכים לכך בשתיקה ולהמשיך הלאה.
ואז הילד, שפעמים רבות כבר סב לנכדים, ובשאיפה הצליח לבנות לעצמו מערכות תמיכה - זוגיות חברים וכו', הילד שהפנים דמות הורית מיטיבה לתוכו אבל עדיין זקוק, אוהב ומתגעגע להורה הממשי שלו, נשאר עם הגעגוע והכאב אך מוצא הרבה משמעות באנשים ופעילויות אחרות בחייו ואלו מקלים על הפרידה הבלתי נמנעת. .
ואילו אנחנו אמורים להיות חזקים מספיק כדי לשרוד את הגעגוע ולמצוא משמעות במקומות אחרים. טרם יצא לי לבדוק זאת בעצמי אבל מבטיחה לחזור כדי לספר...
