אוראוראור1019
New member
ואילו לי מתחשק למות ביום השישי הזה
מזמן לא כתבתי כאן.
נדמה לי שמזמן.
התנתקתי בשבועות האחרונים כי ניסיתי להתנתק מהחלק הזה בנפשי שירגיש את האין את ההיעדר ואת מה שהיה שם ואני מנסה להמיס . מנסה ומנסה ומנסה. להמיס ולמוסס.
אני בפוסט פסח.
כן, פחות או יותר הצלחתי להחזיק את עצמי בפסח.
ועכשיו הבדידות מסתערת עלי וחוטפת אותי.
והכאב.
אפילו לא הצלחתי ללכת לקנות אוכל היום. יש לי כל מיני דברים בבית, אבל אין יל אוכל טעים, הבית הפוך ומלוכלך, שוב יש לי כאבים (פיזיים), ואני שוב רוצה למות.
הבטחות שלא קויימו.
שקרים על שקרים על שקרים - כמו ערימות על ערימות של זבל שהיו מראים פעם בסרטים בחיריה.
פלש על עוד פלש על עוד פלש על עוד פלש.
אבא שלי מסתובב אלי. ומה הוא אומר לי? מה הוא אומר כשהוא מזייף את החתימה של אמא שלי ביום השביעי לשבעה?.... (ובבדרך אגב ועל הדרך שולל ממני זכויות שלי - של כסף ורכוש)
איך מתי תדעי יותר מתי אומרים לך אמת ומתי שקר?
דווקא מהכול מהכול מהכול חוזרות לי המילים שלו שאם לא יהיה לך כסף או אוכל תמיד את יכולה לאכול לחם עם קצת שמן זית ובצל. אח, כמה טעים.
כן, מנייאק, אם זה כל כך טעים אז למה אתה לא אוכל את זה בעצמך.
המילים עומדות על קצות שפתיי, אבל לא נשלחות החוצה.
עכשיו את נזכרת.
למה לא דיברת אז. לפני עשרות שנים.
ואולי איכשהו בגלל זה לא קניתי לי אוכל השבת הביתה. קשור לפלשים האלה.
אז שישבתי לבד בדירת החדר שגרתי בה. עוד לא הייתי בת עשרים. הייתי אחרי תאונת דרכים. שיחררו אותי מבית החולים. ולא יכולתי ללכת (פיזית). ולא היה לי אוכל. והוא לא היה מוכן לבוא. ואחותי לא הייתה מוכנה לבוא. והייתי לגמרי לבד.
והתביישתי לצלצל לחברים שלי.
התביישתי שיידעו שבני המשפחה הגרעיניים שלי משאירים אותי אחרי תאונת דרכים בלי אוכל.
היה לי נס קפה ואבקת מרק.
וזה מה שנכנס אלי לפה במשך כמה ימים. רק זה. עד ש... אני כבר לא זוכרת בדיוק.
אני לא יודעת למה כל זה חוזר אלי עכשיו. וכל כך חזק.
איכשהו המשפחתיות הזאת עלק. הפסח הזה. והכאבים (הפיזיים) שחזרו. והנטישה.
אני עדיין מנסה להבין.
כאילו קפאתי שם מגיל 19 בתמיהה הזאת עם הפה הפעור.
עדיין אני מנסה להבין איך אבא יכול לעשות דבר כזה לבת שלו.
ועד היום זה כאילו סוד.
אנשים יודעים שהוא פגע בי בכל מיני צורות.
אבל איכשהו דווקא בזה אני הכי מתביישת.
כאילו זה מעיד במשהו עלי.
כאילו אני כל כך זבל ולא ראוייה לחיות!
המקום המורעב הזה!
המורעב פיזית!
ועכשיו אני לא יכולה להפסיק לבכות
ולא יכולה להפסיק לחשוב על אוכל.
אם הייתי יכולה מבחינה פיזית הייתי פותחת עכשיו את הפה שלי כדי לאכול ומה מפסיקה לתחוב לתוכו דברי אוכל לעולם. עם הפסקות קצרות בלבד להתנמנמות וצרכים חיוניים אחרים.
נדמה לי שאני במקום כל כך רע עכשיו.
אני מצטערת שלא שמרתי לי אף איזה כדור הרגעה.
אבל אני שמחה כי הם עושים לי רק יותר רע.
מקווה שלא מכבידה מדי עם התשפוכת הרדיו-אקטיבית הזאת לערב שבת.
כל מה שחטפתי אני אולי איכשהו יכולה להבין: את המכות והחגורה והשנאה והזעם והצעקות והקללות - הכול הכול.
אני יכולה להבין.
אפילו כאדם בוגר, בדיעבד. להבין שהוא הוציא עלי.
הוציא עלי מה שהיה בתוכו.
לא יודעת מאיפה הוא קיבל.
אבל את זה אני לא יכולה להבין.
לא מסגלת עד היום עשרות שנים אחרי, גם מזווית של אדם מבוגר. אולי מישהו יכול להסביר לי פעם אחת סופסוף:
איך אדם מבוגר, הורה, משאיר את בתו בלי אוכל.
"אני עסוק".
אני רוצה למחוק את המילים האלה מהזיכרון שלי.
אני רוצה למחוק את הזיכרון הזה.
אני רוצה למחוק את הזיכרון של הצליל של הקול שלו.
אני רוצה למחוק את הזיכרון של נמיכות הקומה שבה סגרתי את מכשיר הטלפון.
כי כבר הייתי מאולפת אז, בגיל 19.
ידעתי כבר את מה שאף אחד לא אמר לי. שזה הכול גחמות אצלו. פעם הוא יכול להביא המון ובלרג'יות. ופעם אחרת כשאני פצועה אחרי ניתוח ועם שברים ברגל ובאגן ולא יכולה לזוז פשוט להשאיר אותי ככה בלי אוכל.
"אני עסוק,?
מישהו מוכן למען השם להסביר לי את זה פעם אחת ולתמיד.
אני רצינית.
אני רוצה להבין.
מה, אבא שלי היה פסיכוטי?.. שלא אבחנו אותו?.. מה ?. הוא לא היה מסוגל להרגיש אמפטיה?... אני פשוט לא מצליחה להבין את זה. מה זה
"אני עסוק".
איך יכול להיות דבר כזה?!!!
מזמן לא כתבתי כאן.
נדמה לי שמזמן.
התנתקתי בשבועות האחרונים כי ניסיתי להתנתק מהחלק הזה בנפשי שירגיש את האין את ההיעדר ואת מה שהיה שם ואני מנסה להמיס . מנסה ומנסה ומנסה. להמיס ולמוסס.
אני בפוסט פסח.
כן, פחות או יותר הצלחתי להחזיק את עצמי בפסח.
ועכשיו הבדידות מסתערת עלי וחוטפת אותי.
והכאב.
אפילו לא הצלחתי ללכת לקנות אוכל היום. יש לי כל מיני דברים בבית, אבל אין יל אוכל טעים, הבית הפוך ומלוכלך, שוב יש לי כאבים (פיזיים), ואני שוב רוצה למות.
הבטחות שלא קויימו.
שקרים על שקרים על שקרים - כמו ערימות על ערימות של זבל שהיו מראים פעם בסרטים בחיריה.
פלש על עוד פלש על עוד פלש על עוד פלש.
אבא שלי מסתובב אלי. ומה הוא אומר לי? מה הוא אומר כשהוא מזייף את החתימה של אמא שלי ביום השביעי לשבעה?.... (ובבדרך אגב ועל הדרך שולל ממני זכויות שלי - של כסף ורכוש)
איך מתי תדעי יותר מתי אומרים לך אמת ומתי שקר?
דווקא מהכול מהכול מהכול חוזרות לי המילים שלו שאם לא יהיה לך כסף או אוכל תמיד את יכולה לאכול לחם עם קצת שמן זית ובצל. אח, כמה טעים.
כן, מנייאק, אם זה כל כך טעים אז למה אתה לא אוכל את זה בעצמך.
המילים עומדות על קצות שפתיי, אבל לא נשלחות החוצה.
עכשיו את נזכרת.
למה לא דיברת אז. לפני עשרות שנים.
ואולי איכשהו בגלל זה לא קניתי לי אוכל השבת הביתה. קשור לפלשים האלה.
אז שישבתי לבד בדירת החדר שגרתי בה. עוד לא הייתי בת עשרים. הייתי אחרי תאונת דרכים. שיחררו אותי מבית החולים. ולא יכולתי ללכת (פיזית). ולא היה לי אוכל. והוא לא היה מוכן לבוא. ואחותי לא הייתה מוכנה לבוא. והייתי לגמרי לבד.
והתביישתי לצלצל לחברים שלי.
התביישתי שיידעו שבני המשפחה הגרעיניים שלי משאירים אותי אחרי תאונת דרכים בלי אוכל.
היה לי נס קפה ואבקת מרק.
וזה מה שנכנס אלי לפה במשך כמה ימים. רק זה. עד ש... אני כבר לא זוכרת בדיוק.
אני לא יודעת למה כל זה חוזר אלי עכשיו. וכל כך חזק.
איכשהו המשפחתיות הזאת עלק. הפסח הזה. והכאבים (הפיזיים) שחזרו. והנטישה.
אני עדיין מנסה להבין.
כאילו קפאתי שם מגיל 19 בתמיהה הזאת עם הפה הפעור.
עדיין אני מנסה להבין איך אבא יכול לעשות דבר כזה לבת שלו.
ועד היום זה כאילו סוד.
אנשים יודעים שהוא פגע בי בכל מיני צורות.
אבל איכשהו דווקא בזה אני הכי מתביישת.
כאילו זה מעיד במשהו עלי.
כאילו אני כל כך זבל ולא ראוייה לחיות!
המקום המורעב הזה!
המורעב פיזית!
ועכשיו אני לא יכולה להפסיק לבכות
ולא יכולה להפסיק לחשוב על אוכל.
אם הייתי יכולה מבחינה פיזית הייתי פותחת עכשיו את הפה שלי כדי לאכול ומה מפסיקה לתחוב לתוכו דברי אוכל לעולם. עם הפסקות קצרות בלבד להתנמנמות וצרכים חיוניים אחרים.
נדמה לי שאני במקום כל כך רע עכשיו.
אני מצטערת שלא שמרתי לי אף איזה כדור הרגעה.
אבל אני שמחה כי הם עושים לי רק יותר רע.
מקווה שלא מכבידה מדי עם התשפוכת הרדיו-אקטיבית הזאת לערב שבת.
כל מה שחטפתי אני אולי איכשהו יכולה להבין: את המכות והחגורה והשנאה והזעם והצעקות והקללות - הכול הכול.
אני יכולה להבין.
אפילו כאדם בוגר, בדיעבד. להבין שהוא הוציא עלי.
הוציא עלי מה שהיה בתוכו.
לא יודעת מאיפה הוא קיבל.
אבל את זה אני לא יכולה להבין.
לא מסגלת עד היום עשרות שנים אחרי, גם מזווית של אדם מבוגר. אולי מישהו יכול להסביר לי פעם אחת סופסוף:
איך אדם מבוגר, הורה, משאיר את בתו בלי אוכל.
"אני עסוק".
אני רוצה למחוק את המילים האלה מהזיכרון שלי.
אני רוצה למחוק את הזיכרון הזה.
אני רוצה למחוק את הזיכרון של הצליל של הקול שלו.
אני רוצה למחוק את הזיכרון של נמיכות הקומה שבה סגרתי את מכשיר הטלפון.
כי כבר הייתי מאולפת אז, בגיל 19.
ידעתי כבר את מה שאף אחד לא אמר לי. שזה הכול גחמות אצלו. פעם הוא יכול להביא המון ובלרג'יות. ופעם אחרת כשאני פצועה אחרי ניתוח ועם שברים ברגל ובאגן ולא יכולה לזוז פשוט להשאיר אותי ככה בלי אוכל.
"אני עסוק,?
מישהו מוכן למען השם להסביר לי את זה פעם אחת ולתמיד.
אני רצינית.
אני רוצה להבין.
מה, אבא שלי היה פסיכוטי?.. שלא אבחנו אותו?.. מה ?. הוא לא היה מסוגל להרגיש אמפטיה?... אני פשוט לא מצליחה להבין את זה. מה זה
"אני עסוק".
איך יכול להיות דבר כזה?!!!
