אני סבלתי משחר צעירותי מפרסומות ומההבלים ברדיו.
סרטים בטלוויזיה ובקולנוע הפסקתי לראות בגיל הנעורים, אחרי שנגעלתי מספיק. צפיתי רק במתי מעט נבחרים.
אני יכולה להבין מאוד את ההרגשה החמוצה. זה ממש העיק על צעירותי.
אז כיביתי את זה (והייתי חילונית), זה הפיתרון שלי לבעיה.
אמנם נחמד היה אם הרדיו/טלוויזיה היה מספק לי הנאה. תמיד היה לי חלום שמדיית התקשורת תתגייס כל כולה להעברת מסרים מוסריים ומוארים לחברה. שאך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי.
אבל המדיה לא חייבת לי כלום, אז אני מסתדרת עם המציאות הזו ע"י שאני מוציאה אותה מחיי.
אפשר גם לפתוח רק לחדשות או לתוכנית אהובה, ואח"כ לסגור.
גם באינטרנט, חוסם מודעות וידאו החזיר לי שקט נפשי. בלעדיו הייתי נמנעת מלהיכנס לכל אתר שיש בו וידאו. לאתר שדורש ממני להסיר את החוסם כדי להיכנס אליו, אני פשוט לא נכנסת.
המציאות אינה נגדך, היא בעד אלו שאוהבים אותה. למשל, החברות המפרסמות מעוניינות בפרסומות הללו.
סביר שבגלל ההרגשה שהמציאות אינה מתנהלת לפי רצונך, קשה לך יותר לשאת אותה. אני מאוד מבינה את ההרגשה הקשה הזו. גם לי זה סבל כשדברים לא מתנהלים לפי איך שאני רוצה.
אבל לפרש את המציאות הלא נוחה כרוע, רק מגביר את הסבל.
לעומת זאת, לפרש זאת כמשהו שלא שייך לי, לא שלי, לא אני, לא חלק ממני - מקל על ההתמודדות.
למשל, אפשר לחשוב על כל הפרסומות (כולל בדרכים, שאנו לא יכולים לכבות) כהבל הבלים שאינו נוגע בי, ואז לשמוח שזה לא שלי, שאני מחוץ לזה, מעבר לזה.
לי קשה לשאת רעש, אני סובלת. אבל אני מבינה שילדים אוהבים להרעיש ושלצעירים לא מפריע הרעש, אז ההבנה מקלה עלי לחיות עם הרעש. אני מבינה שעליי להפחית את סבלי ע"י הגנה על עצמי מהרעש ולא ע"י כעס על הסביבה המרעישה. כמובן שיש גבול מסוים שממנו אני מבקשת גם התחשבות, כשמגזימים.
