האם קיימת התמכרות לסבל? ומה יכולה להיות הסיבה?

[נהורית1]

סליחה, אבל התגובה לא במקום.

מה הקשר עם פולנייות. דכאון והגשות לא טובות הן בהחלט נחלת הכלל, ללא יוצא מהכלל. צריך לבדוק לעומק, מה הסיבות להרגשות ולפחדים בלי שום קשר לעדתיות.

 

[אופירA]

מאוד נעים ומשמח את שפלי הלב והרוח לחבר בדיחות מסבלם של אנשים

הבדיחות על הפולניה שנהנית להיות חולה כל ימי חייה בהחלט גורמות לעליצות לאנשים בריאים בגופם אך נבזים ברוחם.

אבל שפל במיוחד לעשות זאת במקום בו אנשים צועקים מזוועת הכאב.
ליהנות מהגברת כאבם של הסובלים זה תכונה של חיה טורפת, שמחפשת את החלש כי יותר קל להקיז את דמו.

אנושות, מעצם הגדרתה, היא חיי חברה שמטרתם להושיט יד לחלש ולסמוך אותו, ובמקרה שאי אפשר - להזדעזע מהרעיון של לשפוך מלח על פצעיו השותתים.
אפילו בצעדת המוות הנוראה, לצד הטורפים צמאי הדם שהקיפו את האנושות הצועדת בסבל נורא, האנושות דאגה להושיט יד בכוח הרוח כדי לסמוך את הרע הכושל.
אנושיות (תכונת האנוש) זה מה שמלמדים בשיעור הראשון בסיירות בצה"ל - המצטיין שעובר את הגיבוש הוא לא זה שרץ הכי מהר, אלא זה שסמך את הנופלים ועודדם. מי שלא עשה כך (גם אם לא רקד בשמחה לאידו של הפצוע באלונקה) - מועף מהסיירת כי הוא אינו האנוש המובחר ביותר.

בקיצור - אם אתה נהנה מללעוג לסובלים לך מצא מקומך במקום אחר. פה זה יותר מידי שפל ואנטי אנושי, עם כל עוצמת העונג.

ולהשכלה כללית: התמכרות לסבל היא לא מה שמסופר בבדיחות של הפולניה, אלא מנגנון הגנה נפשי, שמאפשר לנפש לשאת סבל מתמשך ולשרוד אותו. היא דומה להזדהות של השבוי עם השובה המתעלל, במטרה לשרוד.

 

[צלליתי]

לשם שינוי, אני מאוד מסכימה איתך

הקישור לעדתיות היא השטחה מטורפת של הסבל, או הכחשת הסבל/נסיבותיו.

לא ברור אם האדם הזה מתענג על סבל של אחרים, או מנסה לשעשע בדרכו הנחותה.

אותי מעניין מהיכן הוא צץ.

 

[צלליתי]

האם קיימת התמכרות לסבל? ומה יכולה להיות הסיבה?

האם קיימת תופעה כזו של התמכרות לסבל?
ולא מדובר במלנכוליה, או מצב שבו יש איזה יתרון שולי, אלא סבל מוחלט.

האם עשרות שנים של סבל מעצבות את המוח כך שיתכן וכבר לא ניתן להכיר לו דבר מלבד סבל?


מה יכולה לשרת ההתמכרות לסבל ? הרי על פניו, רק רע מכל כיוון אפשרי.

לא נראה לי שכך נולדתי, כיוון שכל פעילות, ולו הפשוטה ביותר, נראית לי כמו האושר העילאי ביותר שניתן לדמיין (אילו מוחי לא היה מוטרד, סובל, מודע לכל השלילי שקיים בכל דבר ומחפש דרכים מטורפות לעינוי עצמי)...


כל הזמן מרגישה קנאה עזה כלפי כל אדם שנראה לי כי אינו מוטרד באופן מיוחד (אין משהו שממש-ממש מפריע לו להינות מהרגע הפשוט).

אנשים שהקשיבו לסיפור חיי עד הסוף (כולל כל הפרטים, הטראומות והדקויות), אמרו לי כי באמת, אילו אחי לא היה קיים/היה מת - חיי היו משתפרים פלאים. הם היו מאוד כנים והבינו שכל דבר אחר הוא זוועתי, עם כמה שזה נשמע רע.


אבל בכל זאת, אולי יש דרך לברר אם זה משהו אינהרנטי יותר...
ולמרות שזה לא נראה לי הגיוני בשום צורה, אולי נולדתי עם מוח שנורא רוצה להינות ומתעקש לסבול מאוד בוזמנית...?

 

[תמר דגן 1]

התמכרות לסבל

שלום לך צלליתי

בהחלט קיימת התמכרות לסבל, כמו כל התמכרות כפייתית אחרת.
אני מאמינה שכל הפרעה נפשית, גם הקשה ביותר, אם אינה מולדת, אלא נלמדה במהלך החיים עקב אירועים טראומטיים כאלה ואחרים, כולל התקשרות ראשונית לא בטוחה, ניתנת לטיפול ולשיפור משמעותי.
אני מאמינה, שכמו מרבית האנשים, גם ההתמכרות שלך איננה מולדת, אולם רק הערכה פסיכיאטרית תוכל לתת לך מענה על כך.
בנוסף - טיפול תרופתי יכול לסייע להצלחת הטיפול הפסיכולוגי במקרים של התמכרות, גם כאשר הבעייה איננה מולדת אלא נלמדת.

ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!

 

[ga26]

הערכה לא מלומדת שלי לגבי "התמכרות לסבל"

אני יודע על עצמי שאני מאוד אוהב דברים מוכרים גם אם הם לא מושלמים ומאוד חושש משינויים (גם אם יש להם פוטנציאל חיובי - הם עדיין מפחידים). נראה לי שהתמכרות לסבל זה מצב קיצוני של תופעה זו.
אדם שחשוף לסבל שנים רבות או לפחות בתקופות משמעותיות של ההתפתחות שלו מגיע למצב שזה מה שהוא מכיר. לא טוב לו שם אבל החשש מהלא נודע בסביבה ללא סבל מוטבע בו. נפשית האדם למד על עצמו את ההתמודדויות שלו עם מצבי סבל והנפש שלו חוששת מהתמודדות עם מצב לא מוכר - חוסר סבל.
&nbsp
שוב זו דעה לא מלומדת שלי על הנושא.

 

[צלליתי]

הסבר מאוד הגיוני, אבל

אבל אני לא מרגישה פחד מהנאה. כלומר, זה מאוד לא נראה לי הגיוני במקרה שלי.

איפשהו עמוק בפנים, דווקא נראה לי שהיתה בי איזו אמונה בכך שכביכול "מגיע לי" גן עדן.
אולי בשל הסבל הרב, האמנתי שמגיע לי פיצוי ואולי זה שגעון גדלות, אבל עמוק בפנים האמנתי בזה.

הפער בין הפנטזיה למציאות/אכזבות אינסופיות - גורם לסבל להיות הרבה יותר קשה.


עדיין, אני כנראה מחפשת הסבר מהתחום הנוירולוגי (?) יותר


הרי בהתמכרויות אחרות - יש לפחות איזו הנאה מסויימת.

בסבל יש רק צד אחד - סבל. כיצד הורמוני סטרסט ומועקה יכולים לגרום להתמכרות?


מה שבטוח - מאז ומעולם, לא הבנתי איך אחרים מצליחים לתפקד כשמישהו אחר (בעיקר אם מדובר בקרוב) נורא סובל. זה באמת לא מסתדר לי יחד.
המוח שלי כאילו אומר לי: "כל עוד הוא סובל, את חייבת לסבול לנצח - תסבלי!!!!"
ובאמת שאין לי שום יכולת להגיד למוח הזה "לך חפש".

 

[נהורית1]

יש לך כמה פוסטים שמדברים על סבל.

נראה לי שלכולם יש קשר לתופעה הזו. אמא לא מתפקדת, אח חולה. אין שום דבר לא נורמלי או התמכרותי לסבל, כשחיים בתוך סבל. כדי לצאת מזה, קודם כל צריכים תנאים נאותים לכך. אי אפשר להיות שמח כשמסביב כולם סובלים, בעיקר אם זה מהמשפחה הקרובה שתלויה בך. לי היו כמה מקרים של סבל , אבא שנפטר בגיל צעיר, אמא תלותית ואחים קטנים. לא הייתי מאושרת בלשון המעטה. לאחר זמן רב כאשר התנאים איפשרו, הרגשתי קצת הקלה. בין השאר גם היתה לי משפחה משלי שהייתי צריכה לדאוג.

מתוך כל הסבל, תצטרכי למצוא דרכים לשפיות. אולי לא לאושר, רק לשפיות כדי שכשיהיו התנאים לכך, תוכלי גם להיות מאושרת.

ליבי איתך.