הייתי בהופעה ושרדתי לספר על כך
פעם ראשונה (ואחרונה?) שלי בהופעה של אגרול. אני בכוונה אומרת שרדתי, כי הופעות רוק מהסוג הזה מיועדות ככל הנראה רק לאנשים חולים. אנשים שבריאותם תקינה צריכים לדפוק אותה קודם, או ללכת למספיק הופעות כדי שהיא תידפק עם הזמן... אני מודה שכבר תנאי הפתיחה לא היו לטובתי: לא הכרתי אף אחד שיבוא איתי להופעה (בסופה דווקא מצאתי שם מישהי שאני מכירה... נו שויין) אז הלכתי לבד, כי מאד רציתי. כבר יצא לי בעבר לללכת לבד להופעות, וזה הרבה פחות כיף, אבל לא נורא. אם ההופעה סוחפת מתגברים, ולפעמים גם מוצאים אנשים חדשים ומתחברים איתם. זה יכול היה להיות פרקטי במקום קצת יותר שקט ואינטימי, אני מניחה. בהופעה כזו לא ממש יכולתי לפגוש אנשים. לא נורא, זו לא היתה המטרה העיקרית, לכל היותר בונוס נחמד. לצערי לא אכלתי כלום בבית, כי הגעתי לחיפה ממקום אחר, ומיהרתי להתארגן ולצאת להופעה. זו היתה טעות, כיוון שמנהלי הפיוז'ן, למודי נסיון העבר, הגיעו למסקנה שלא שווה לפתוח את המטבח עבור הקהל של אגרול... (לא מאשימה אותם) רק מה, אפילו שתיה חמה לא היתה (כי כדי להכין שוקו או תה, צריך להעסיק עוד עובד במיוחד, מה אתם יודעים). לא נורא, מזה זה רעב פיזי לעומת מוסיקה? מוסיקה טובה היא חוויה אמנותית ומזון לנשמה. הופעה טובה בתנאים לא-משהו עדיין יכולה להיות הופעה מהנה. רעבה ובודדה התמקמתי לי אי שם בקצה, רחוק ככל האפשר מהבמה ומהאנשים, בתקווה להתחמק מהמעשנים (היו הרבה) ומהרמקולים. כשהתחילה ההופעה התברר לי שזה לא ממש עוזר. כשכמות העשן מצטברת, היא מתפזרת בכל חלל האוויר, ואל עשן הסיגריות הצטרף גם עשן הבמה, ובשלב כלשהו האווירה נהייתה סמיכה למדי, והתחילה לצרוב לי בעיניים. נו, מה לעשות, אני בן אדם די בריא, ראיה תקינה למדי, לא מעשנת... קורה, פאק שלי. לפחות לסיגריות באתי מוכנה נפשית - לפעמים צריך להקריב כדי לשמוע מוסיקה שאתה אוהב (למה צריך להקריב? לא יודעת, אבל ככה זה במדינה שלנו. נדמה לי שיש איזשהו חוק בנושא, אבל הוא לא באמת מעניין מישהו. חוץ ממני ועוד 2-3 אנשים, אולי). הבעיה שמעבר לסיגריות, גם השמיעה שלי, טפו טפו טפו, עדיין תקינה (או לפחות היתה, עד ההופעה הזו). אני אוהבת מוסיקה, אני שומעת מוסיקה, גם באוזניות, ובדר"כ לא בווליום "חרישי". כבר קרה (אם כי לא הרבה) שהשותפים לדירה ביקשו שאחליש. אבל אני אוהבת להאזין למוסיקה שלי בווליום שאני באמת יכולה להאזין לו, כשהיא נשארת "מוסיקה" ולא הופכת להיות "רעש". אני יודעת שהופעות רוק אמורות להיות רועשות נורא, כי הקהל כבר חצי חירש מההופעות הקודמות, ואחרת זה לא "כיף". אבל מה לעשות שהכיף שלי מסתיים ברגע שהווליום חזק עד כדי כך שהוא כואב לי באזניים? ואני לא צוחקת - כאבו לי האוזניים באופן פיזי, ממש כאבו. גם אם הווליום בהופעה היה רק 80% ממה שהוא היה, הוא עדיין היה מאד חזק. מה שהיה שם היה מאד מאד מאד מ-א-ד חזק. אני לא בטוחה שאי פעם הייתי בהופעה כ"כ רועשת, אולי רק כשהמג'יקל מיסטרי טור ביצעו את "הלטר סקלטר" בבארבי (עוד מקום שאני משתדלת להימנע ממנו, בדיוק בגלל נושא הסאונד. בפיוז'ן זו היתה הפעם הראשונה שלי, אולי באמת גם האחרונה). כיוון שחששתי שההופעה עלולה להיות רועשת למדי (אם כי באמת שלא ציפיתי שעד כדי כך) שמתי לי צמר גפן באוזניים, שהבאתי מבעוד מועד (בפעם הבאה, אני לא מתפשרת על פחות מאטמי אזניים איכותיים). אבל זה לא ממש דגדג את מתקפת הדציבלים שנחתה עלי. בקטעים הרועשים באמת שמתי ידיים על האוזניים (עם הצמר גפן בפנים) וזה עדיין לא עזר. הרעש והעשן הפכו מאוזניים כואבות ועיניים צורבות לכאב ראש בהתהוות. בשלב כלשהו פשוט נשברתי ויצאתי החוצה. רק ליד עמדת השומר בחוץ מצאתי מזור - סוף סוף הסאונד היה נסבל. חזק, עדיין שמעו ה-כ-ל (אם השכנים שלי היו שומעים מוסיקה בווליום כמו שהשומר שמע, הייתי מזעיקה אליהם את המשטרה) אבל לא כואב. כמה דקות לאחר מכן יצא אחד העובדים לקנות אוכל (נו, המטבח סגור...) ואני תפסתי איתו טרמפ למאפיה איזורית, שם קניתי אוכל, שתיה, ויחד איתה בלעתי נורופן. כשחזרנו מצבי השתפר פלאים: נעשיתי אדם שבע וטוב לב, והעיקר: הכדור חיסל את כאב הראש, נשמתי אוויר צלול (עד כמה שאפשר להגדיר כך את האוויר במפרץ חיפה...) והאזנתי להופעה מבחוץ, בווליום שבהחלט איפשר לי סוף סוף להנות ממנה (אני חושבת שהם בדיוק ביצעו אז את Supper's ready). באשר לסוגיית החומר המקורי, כן או לא - אני תמיד מעדיפה להכיר כמה שיותר קטעים לפני שאני מגיעה להופעה, זה הרבה יותר נחמד. לצערי אני דיי חדשה בתחום, כך שאפילו לא הכרתי את כל הקאברים. נהניתי יותר מהקטעים שהכרתי, בפרט אם הם גם היו שקטים יותר... נהניתי מ-I talk to the wind לא רק כי היכרתי אותו (למען האמת, הוא לא מהפייבוריטים שלי, הוא קצת "שחוק") אלא בעיקר כי הוא סוף סוף היה בווליום סביר! כנ"ל לגבי thick as a brick - לא ממש הכרתי אותו לפני כן (אם כי הוא היה לי מאד מוכר, אז אולי יצא לי לשמוע אותו) אבל הקטעים האקוסטיים שלו היו מהנים ביותר, והצטערתי קשות שלא היה לי כפתור ווליום להמשך... השוס מבחינתי היה ה-Snow Goose. קטע מוכר ואהוב עלי, כשהוא נוגן חי על הבמה פשוט זרחתי... (למרות שלדעתי היה יותר מדי הד בסאונד של החליל, אבל לא נורא). קיוותי שהוא יבוצע, וקצת אחריו היה השלב בו הרשיתי לעצמי לצאת החוצה (בעיקר כי גיליתי שאני יותר סובלת מנהנית, וגם כבר לא פחדתי שאני אחמיץ אותו). הייתי שמחה להכיר יותר גם את הקטעים האחרים - בין אם זה חומר מקורי או פשוט קטעים ידועים שטרם יצא לי להכיר לעומק, אבל התנאים פשוט לא איפשרו לי את זה. כדי להנות מיצירה מוסיקלית אני צריכה להקשיב, וזה אומר ווליום בו האוזן שלי ממש מסוגלת להרגיש בצלילים, לשים לב לכלים, לעיבוד, לשירה... ולא פצצת דציבלים, סאונד רועש שבו הכל מתערבל, ובעיקר מכאיב לי באזניים ולא מאפשר לי להקשיב ל
מוסיקה. הייתי שמחה לכתוב כאן ביקורת סופר מפרגנת ומתלהבת כמו שאני יודעת לעשות (בפורומי מוסיקה אחרים, כאן אני יודעת שאתם לא מכירים אותי) אבל מה אני יכולה לעשות שהתנאים לא ממש איפשרו לי להקשיב למוסיקה ולהנות ממנה. רציתי לכתוב שהייתי בהופעה של אגרול הראשונה מיני רבות, אבל כרגע אני פשוט לא בטוחה שיהיו עוד כאלה. אולי אני זקנה מדי (ואולי לא, אני אפילו לא בת 30), אולי בריאה מדי, או סתם חנונית מדי (חנונים ופרוג דווקא הולך לא רע ביחד, חשבתי) - בבאסה איומה אני נאלצת לכתוב: זה כנראה לי בשבילי.
