המסע המרגש והמדהים למציאת האמת ואור האינסוף - חלק א
בס"ד
הסיפור שלנו מתרחש בין השנים ה'תשעה-ו, התקופה בה הממשלה הורידה את התקציב של לומדי התורה בישיבות ובכוללים לשפל היסטורי. במקום בו למד האברך סדר יום מלא קלטו ישיבה שלמה של בחורים צעירים ובמקביל הודיעו לחלק גדול מהאברכים שלא יוכלו להמשיך לשלם להם מלגה מתחילת הזמן הבא. הוא היה אחד מהם. אשתו של האברך לא עבדה באותה תקופה והמלגה הזאת היתה הכנסתם העיקרית שעזרה להם עם התשלומים השונים, כך שלא היו לו הרבה ברירות. האברך התחיל במסע שארך יותר משנה למציאת כולל חדש בו יוכל ללמוד את התורה הקדושה ובמהלכו ביקר בכחמישים כוללים באותה עיר ולאחר שעברו דירה ממזרח הארץ למרכזה לאור פסיקת רבם גם בעיר החדשה בנסיון לחזור לאוהלה של תורה, כשאם מחשיבים גם את אותם מקומות איתם יצר קשר טלפוני אפשר להגיע אף לכשבעים כוללים. במהלך החיפוש למד בבוקר עם חברותא באופן פרטי ללא מלגה ובנוסף במסגרת כולל ערב. הוא הרגיש כל צעד וצעד שעשה במהלך מסעותיו למציאת כולל מאחר וסבל מציפורן חודרנית באותה תקופה, ולמרות הכל התגבר על כל הקשיים והסבל כשהוא נחוש לחזור לבית ד'. בתוך תוכו הוא הרגיש שהקב"ה מנסה אותו ובודק עד כמה הוא מעונין ללמוד תורה וכמה הוא מוכן לתת מעצמו לצורך כך.
כמעט כל התשובות של ראשי הכוללים איתם נפגש היו זהות והתמקדו בכך שאין ברשותם מספיק תקציב שיאפשר להם לצרף אברך נוסף, כשגם עם המצב הקיים הם מצליחים להסתדר רק בקושי בחסדי ד' יתברך.
אחד מהכוללים שהאברך ניסה להתקבל אליהם הוא כולל בר"ג שבראשו עומד הרב הרצל חודר, אחד מהרבנים שהאברך מאוד אוהב. הוא זכה להכיר אותו ולהתחזק ממנו דרך השיעורים שהוא מוסר בערוץ "הידברות". הרעב של האברך ללמוד תורה היה כה רב שלא הפריעה לו העובדה שהגיל הממוצע של כל האברכים שם כמעט כפול משלו. היה לו בטחון שאם יקבלו אותו לשם הקב"ה יעזור לו להשתלב שם. אמנם גם בכולל הזה לא היתה אפשרות לקלוט אברכים חדשים מהסיבה הכלכלית, אך הוא לעולם לא ישכח את השיחה האבהית והנעימה של ראש הכולל ששאל את האברך: "אתה דואג?" וכשזה ענה לו ש"לא" הוא שב לשאול אותו: "מי כאן בעל הבית?" והאברך ענה לו "הקב"ה כמובן" ואז אמר לו הרב: "יפה, אם אתה מבין שהקב"ה הוא בעל הבית אז באמת אין לך מה לדאוג, הכל יסתדר לטובה".
גם רבו האישי של האברך היה שותף בתהליך, התפלל עליו, בירך אותו ונתן לו עצה: "תבכה, תשפוך את הלב ותבקש מהקב"ה שיעזור לך למצוא כולל". האברך פנה לרבנים רבים שהוא הכיר כדי שינסו לעזור לו למצוא כולל. אחד מהם היה הרב חיים הררי מבני ברק שנרתם למשימה וניסה לעזור לו מכל חדרי לבו, אך השורה התחתונה מכל מאמצי האברך וכל הרבנים שעזרו לו היתה שזאת לא התקופה הכי טובה לחפש בה כולל בלשון המעטה.
בשלב מסוים לאחר שעבר לדירה החדשה הרחיב את חיפושיו גם לערים אחרות. למרות שאין לו רשיון נהיגה הוא היה מוכן לנסוע כל יום עם אוטובוסים במשך זמן רב כדי להגיע לאוהלה של תורה.
אמנם היה כולל אחד שהסכים לקבלו אך האברך מצדו לא היה מעונין מאחר ולומדים בו רק סדר אחד והוא חיפש כולל שיוכל ללמוד בו שני סדרים לפחות. כל אינספור הטובות והחסדים וההשגחה הפרטית שהעניק לו הקב"ה יצרו בקרבו בעירה פנימית להעניק ל-ד' יתברך את לבו יחד עם כל כולו כך שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו להתפשר על פחות משני סדרי לימוד שמתפרשים על יום מלא. פחות מזה לא היה בא בחשבון מבחינתו. זאת היתה נקודת הפתיחה מבחינתו. הוא ידע שככל שידע יותר תורה כך יתחזק באהבה, יראה, אמונה, בטחון ודבקות במלך מלכי המלכים ויוכל להתחבר ולהיות קרוב אליו יותר. גם לפני שחזר בתשובה חי חיים טוטליים והיה עושה ימים כלילות עם עיסוקיו ותחביביו, והיה מוכן להקדיש את כולו לטובת החלומות והמטרות שהציב לעצמו, ואז כששמע בישיבה את אחד הרבנים שאומר שכל אדם צריך לחיות חיים אקסטרימליים, היינו לתת את כל הלב והנשמה, עד קצה גבול היכולת במסירות נפש ומבלי לחפף, שתה את דבריו כמו מים חיים שמסיימים צום רוחני ארוך במיוחד. הוא לא שכח שאחד מכללי היסוד של כל יהודי הוא שהכל לטובה, ואכן המצב הזה היוה לאברך מבחן ארוך שבא לבדוק עד כמה הוא באמת רוצה, עד כמה זה חשוב לו, כמה הוא מוכן להשקיע וכמה דמעות הוא מוכן לשפוך עבור זה.
שנים רבות לפני שחזר בתשובה הציב לעצמו מטרה חשובה והיא להתחיל לעבוד בתפקיד מסוים שקשור למוסיקה עם אדם מסוים מאחר וזיהה שיש לו מידות טובות. הכונות שלו אמנם היו טובות וטהורות, לשמח, לרגש ולהלהיב כמה שיותר אנשים, אך הדרך שבה נעשו הדברים היתה מנוגדת להלכה כפי שהוא למד כמה שנים לאחר מכן. רק כעבור כשנה וחצי של מאמצים והשתדלויות הוא עמד במשימה והתקבל לאותו תפקיד שכלל שיתוף פעולה עם אותו אדם. לאחר שהתקבל לכולל הוא הרגיש שהקב"ה בחן אותו אם הוא מוכן להשקיע עבור החלום ללמוד בכולל שבא מצד הקדושה לא פחות זמן ומרץ ממה שהיה מוכן להשקיע עבור אותו חלום ישן שבא מהצד האחר, ונזנח ע"י האברך לאחר שזכה לחזור בתשובה ולמצוא את האמת ובתוכה גם את עצמו ביחד עם אשתו, למרות שהיה זה הדבר שהכי הלהיב, העסיק, ריתק וריגש אותו לפני שהקב"ה, התורה והאמת נכנסו לתמונה.
בשלב מסוים גמלה בליבו ההחלטה שחרף החשיבות הרבה של המלגה והתרומה הכלכלית שלה עבורו ועבור בני ביתו בצירוף העובדה שאשתו לא עבדה באותה תקופה, שנאמר "אם אין קמח אין תורה", הוא לא מוכן יותר להתנות את הרצון העז שבער בקרבו ללמוד את התורה הקדושה בקבלת מלגה כלשהי, והחליט לשים את כל מבטחו בקב"ה. הוא התרשם לטובה מכל הכוללים בהם ביקר אך החליט להגיע לאותו כולל בו היה חפץ ליבו ללמוד, פנה לראש הכולל והסביר לו שהוא היה שמח להתחיל ללמוד שם תורה גם על דעת זה שלא יקבל כל מלגה כספית מתוך רצון לעשות את רצון ד', להתחבר ולהידבק בו יתברך.
הוא הפך את הכולל למקום תפילתו הקבוע ומדי פעם היה מדבר עם ראש הכולל במטרה להתקבל למסגרת הכולל כאברך מן המנין, אך זה הסביר לו שבאותו מקום לומדים אריות של תורה, תלמידי חכמים גדולים, חלקם הוציאו לאור ספרים חשובים, הם מוסרים שיעורי תורה במקומות שונים, משמשים כשליחי ציבור ומזכים את הרבים, והוא לא חושב שזה יהיה נכון לשלב שם חוזר בתשובה שלא נמצא ברמת הלימוד, הידע והבקיאות שלהם.
כשראש הכולל אמר לו שלא ירגיש בנוח עם העובדה שכל האברכים יקבלו מלגה חוץ ממנו וזה יצער אותו מאוד ענה לו האברך שהמלגה הכספית זה ענין פעוט וזניח ששייך לעניני העוה"ז שהוא זמני וחולף, לעומת הנצח והאינסוף שגלומים בתורה הקדושה שהיא כ"כ חסרה לו והוא מתגעגע אליה ורעב לחזור וללמוד אותה במסגרת קבועה, רצינית ומחיבת, ואם הוא יזכה אותו בכך הכסף לא מהוה כל תנאי או גורם משפיע במערכת השיקולים וההחלטות שלו.
בכל פעם שהוא היה מגיע לשם הוא היה מרגיש תחושה נעימה של שיכות וביתיות וחש שזה המקום שלו. הוא הוקסם מהחכמה, מהמידות הטובות, מהצניעות, מהענוה ומהיחס הטוב של אברכי הכולל. היה אברך אחד שנהג לשוחח איתו לאחר התפילה בדברי תורה ובתקופת בין הזמנים היו מגיעים בחורים צעירים איתם נהג לשבת ולמסור להם דברי תורה.
לאחר שראש הכולל הבין שהאברך נחוש בדעתו שאל אותו אם יסכים שזה לא המקום בשבילו במידה והרב האישי שלו יפסוק לו כך והאברך ענה בחיוב. רבו היקר והאהוב של האברך הכיר אותו ואת הכמיהה והצמא שלו לחזור לכותלי בית המדרש ודיבר עם ראש הכולל שיחה ארוכה שארכה כשעה ולמרות כל התקוות שהאברך תלה בה הבין שראש הכולל הצליח לשכנע את רבו שזה לא המקום בשבילו.
האברך למד באחד משיעוריו של הרב רעיון עמוק ממנו הבין שעליו להתעקש ולא לוותר, ולכן שאל את רבו אם יוכל להציע לראש הכולל להגיע לכולל מדי פעם כדי ללמוד שם ללא כל התחיבות מצדו והוא הסכים ובעה"י לאחר כחודשיים של נסיונות שכנוע גם ראש הכולל הסכים לקבלו בתנאי הזה.
בס"ד
הסיפור שלנו מתרחש בין השנים ה'תשעה-ו, התקופה בה הממשלה הורידה את התקציב של לומדי התורה בישיבות ובכוללים לשפל היסטורי. במקום בו למד האברך סדר יום מלא קלטו ישיבה שלמה של בחורים צעירים ובמקביל הודיעו לחלק גדול מהאברכים שלא יוכלו להמשיך לשלם להם מלגה מתחילת הזמן הבא. הוא היה אחד מהם. אשתו של האברך לא עבדה באותה תקופה והמלגה הזאת היתה הכנסתם העיקרית שעזרה להם עם התשלומים השונים, כך שלא היו לו הרבה ברירות. האברך התחיל במסע שארך יותר משנה למציאת כולל חדש בו יוכל ללמוד את התורה הקדושה ובמהלכו ביקר בכחמישים כוללים באותה עיר ולאחר שעברו דירה ממזרח הארץ למרכזה לאור פסיקת רבם גם בעיר החדשה בנסיון לחזור לאוהלה של תורה, כשאם מחשיבים גם את אותם מקומות איתם יצר קשר טלפוני אפשר להגיע אף לכשבעים כוללים. במהלך החיפוש למד בבוקר עם חברותא באופן פרטי ללא מלגה ובנוסף במסגרת כולל ערב. הוא הרגיש כל צעד וצעד שעשה במהלך מסעותיו למציאת כולל מאחר וסבל מציפורן חודרנית באותה תקופה, ולמרות הכל התגבר על כל הקשיים והסבל כשהוא נחוש לחזור לבית ד'. בתוך תוכו הוא הרגיש שהקב"ה מנסה אותו ובודק עד כמה הוא מעונין ללמוד תורה וכמה הוא מוכן לתת מעצמו לצורך כך.
כמעט כל התשובות של ראשי הכוללים איתם נפגש היו זהות והתמקדו בכך שאין ברשותם מספיק תקציב שיאפשר להם לצרף אברך נוסף, כשגם עם המצב הקיים הם מצליחים להסתדר רק בקושי בחסדי ד' יתברך.
אחד מהכוללים שהאברך ניסה להתקבל אליהם הוא כולל בר"ג שבראשו עומד הרב הרצל חודר, אחד מהרבנים שהאברך מאוד אוהב. הוא זכה להכיר אותו ולהתחזק ממנו דרך השיעורים שהוא מוסר בערוץ "הידברות". הרעב של האברך ללמוד תורה היה כה רב שלא הפריעה לו העובדה שהגיל הממוצע של כל האברכים שם כמעט כפול משלו. היה לו בטחון שאם יקבלו אותו לשם הקב"ה יעזור לו להשתלב שם. אמנם גם בכולל הזה לא היתה אפשרות לקלוט אברכים חדשים מהסיבה הכלכלית, אך הוא לעולם לא ישכח את השיחה האבהית והנעימה של ראש הכולל ששאל את האברך: "אתה דואג?" וכשזה ענה לו ש"לא" הוא שב לשאול אותו: "מי כאן בעל הבית?" והאברך ענה לו "הקב"ה כמובן" ואז אמר לו הרב: "יפה, אם אתה מבין שהקב"ה הוא בעל הבית אז באמת אין לך מה לדאוג, הכל יסתדר לטובה".
גם רבו האישי של האברך היה שותף בתהליך, התפלל עליו, בירך אותו ונתן לו עצה: "תבכה, תשפוך את הלב ותבקש מהקב"ה שיעזור לך למצוא כולל". האברך פנה לרבנים רבים שהוא הכיר כדי שינסו לעזור לו למצוא כולל. אחד מהם היה הרב חיים הררי מבני ברק שנרתם למשימה וניסה לעזור לו מכל חדרי לבו, אך השורה התחתונה מכל מאמצי האברך וכל הרבנים שעזרו לו היתה שזאת לא התקופה הכי טובה לחפש בה כולל בלשון המעטה.
בשלב מסוים לאחר שעבר לדירה החדשה הרחיב את חיפושיו גם לערים אחרות. למרות שאין לו רשיון נהיגה הוא היה מוכן לנסוע כל יום עם אוטובוסים במשך זמן רב כדי להגיע לאוהלה של תורה.
אמנם היה כולל אחד שהסכים לקבלו אך האברך מצדו לא היה מעונין מאחר ולומדים בו רק סדר אחד והוא חיפש כולל שיוכל ללמוד בו שני סדרים לפחות. כל אינספור הטובות והחסדים וההשגחה הפרטית שהעניק לו הקב"ה יצרו בקרבו בעירה פנימית להעניק ל-ד' יתברך את לבו יחד עם כל כולו כך שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו להתפשר על פחות משני סדרי לימוד שמתפרשים על יום מלא. פחות מזה לא היה בא בחשבון מבחינתו. זאת היתה נקודת הפתיחה מבחינתו. הוא ידע שככל שידע יותר תורה כך יתחזק באהבה, יראה, אמונה, בטחון ודבקות במלך מלכי המלכים ויוכל להתחבר ולהיות קרוב אליו יותר. גם לפני שחזר בתשובה חי חיים טוטליים והיה עושה ימים כלילות עם עיסוקיו ותחביביו, והיה מוכן להקדיש את כולו לטובת החלומות והמטרות שהציב לעצמו, ואז כששמע בישיבה את אחד הרבנים שאומר שכל אדם צריך לחיות חיים אקסטרימליים, היינו לתת את כל הלב והנשמה, עד קצה גבול היכולת במסירות נפש ומבלי לחפף, שתה את דבריו כמו מים חיים שמסיימים צום רוחני ארוך במיוחד. הוא לא שכח שאחד מכללי היסוד של כל יהודי הוא שהכל לטובה, ואכן המצב הזה היוה לאברך מבחן ארוך שבא לבדוק עד כמה הוא באמת רוצה, עד כמה זה חשוב לו, כמה הוא מוכן להשקיע וכמה דמעות הוא מוכן לשפוך עבור זה.
שנים רבות לפני שחזר בתשובה הציב לעצמו מטרה חשובה והיא להתחיל לעבוד בתפקיד מסוים שקשור למוסיקה עם אדם מסוים מאחר וזיהה שיש לו מידות טובות. הכונות שלו אמנם היו טובות וטהורות, לשמח, לרגש ולהלהיב כמה שיותר אנשים, אך הדרך שבה נעשו הדברים היתה מנוגדת להלכה כפי שהוא למד כמה שנים לאחר מכן. רק כעבור כשנה וחצי של מאמצים והשתדלויות הוא עמד במשימה והתקבל לאותו תפקיד שכלל שיתוף פעולה עם אותו אדם. לאחר שהתקבל לכולל הוא הרגיש שהקב"ה בחן אותו אם הוא מוכן להשקיע עבור החלום ללמוד בכולל שבא מצד הקדושה לא פחות זמן ומרץ ממה שהיה מוכן להשקיע עבור אותו חלום ישן שבא מהצד האחר, ונזנח ע"י האברך לאחר שזכה לחזור בתשובה ולמצוא את האמת ובתוכה גם את עצמו ביחד עם אשתו, למרות שהיה זה הדבר שהכי הלהיב, העסיק, ריתק וריגש אותו לפני שהקב"ה, התורה והאמת נכנסו לתמונה.
בשלב מסוים גמלה בליבו ההחלטה שחרף החשיבות הרבה של המלגה והתרומה הכלכלית שלה עבורו ועבור בני ביתו בצירוף העובדה שאשתו לא עבדה באותה תקופה, שנאמר "אם אין קמח אין תורה", הוא לא מוכן יותר להתנות את הרצון העז שבער בקרבו ללמוד את התורה הקדושה בקבלת מלגה כלשהי, והחליט לשים את כל מבטחו בקב"ה. הוא התרשם לטובה מכל הכוללים בהם ביקר אך החליט להגיע לאותו כולל בו היה חפץ ליבו ללמוד, פנה לראש הכולל והסביר לו שהוא היה שמח להתחיל ללמוד שם תורה גם על דעת זה שלא יקבל כל מלגה כספית מתוך רצון לעשות את רצון ד', להתחבר ולהידבק בו יתברך.
הוא הפך את הכולל למקום תפילתו הקבוע ומדי פעם היה מדבר עם ראש הכולל במטרה להתקבל למסגרת הכולל כאברך מן המנין, אך זה הסביר לו שבאותו מקום לומדים אריות של תורה, תלמידי חכמים גדולים, חלקם הוציאו לאור ספרים חשובים, הם מוסרים שיעורי תורה במקומות שונים, משמשים כשליחי ציבור ומזכים את הרבים, והוא לא חושב שזה יהיה נכון לשלב שם חוזר בתשובה שלא נמצא ברמת הלימוד, הידע והבקיאות שלהם.
כשראש הכולל אמר לו שלא ירגיש בנוח עם העובדה שכל האברכים יקבלו מלגה חוץ ממנו וזה יצער אותו מאוד ענה לו האברך שהמלגה הכספית זה ענין פעוט וזניח ששייך לעניני העוה"ז שהוא זמני וחולף, לעומת הנצח והאינסוף שגלומים בתורה הקדושה שהיא כ"כ חסרה לו והוא מתגעגע אליה ורעב לחזור וללמוד אותה במסגרת קבועה, רצינית ומחיבת, ואם הוא יזכה אותו בכך הכסף לא מהוה כל תנאי או גורם משפיע במערכת השיקולים וההחלטות שלו.
בכל פעם שהוא היה מגיע לשם הוא היה מרגיש תחושה נעימה של שיכות וביתיות וחש שזה המקום שלו. הוא הוקסם מהחכמה, מהמידות הטובות, מהצניעות, מהענוה ומהיחס הטוב של אברכי הכולל. היה אברך אחד שנהג לשוחח איתו לאחר התפילה בדברי תורה ובתקופת בין הזמנים היו מגיעים בחורים צעירים איתם נהג לשבת ולמסור להם דברי תורה.
לאחר שראש הכולל הבין שהאברך נחוש בדעתו שאל אותו אם יסכים שזה לא המקום בשבילו במידה והרב האישי שלו יפסוק לו כך והאברך ענה בחיוב. רבו היקר והאהוב של האברך הכיר אותו ואת הכמיהה והצמא שלו לחזור לכותלי בית המדרש ודיבר עם ראש הכולל שיחה ארוכה שארכה כשעה ולמרות כל התקוות שהאברך תלה בה הבין שראש הכולל הצליח לשכנע את רבו שזה לא המקום בשבילו.
האברך למד באחד משיעוריו של הרב רעיון עמוק ממנו הבין שעליו להתעקש ולא לוותר, ולכן שאל את רבו אם יוכל להציע לראש הכולל להגיע לכולל מדי פעם כדי ללמוד שם ללא כל התחיבות מצדו והוא הסכים ובעה"י לאחר כחודשיים של נסיונות שכנוע גם ראש הכולל הסכים לקבלו בתנאי הזה.