אגרת אישית חשובה ביותר לכל אברך ובחור ישיבה [א]
בס"ד
הקו הדק שבין קידוש ד' לחילול ד' של עובד ד'
מדם לבי הרגשתי צורך אמיתי לכתוב לכל בני התורה היקרים והאהובים שלומדים בישיבות ובכוללים בכמה נושאים חשובים וביניהם שעת ההגעה והיציאה מבית המדרש והנוכחות בו.
כידוע השבת היא אחת המצוות החשובות ביותר בהן נצטוינו בתורה, וכשכולנו נוהגים לקבל אותה כמה דקות לפני כניסתה ולהיפרד ממנה כמה דקות לאחר יציאתה אף לשיטות המקילות ביותר המתוקנות בלוחות השונים, אנו מוכיחים בכך עד כמה חביבה ואהובה היא עבורנו, ומכאן ניתן ללמוד ע"י קל וחומר שעלינו לנהוג לא פחות מכך גם כלפי התורה הקדושה שמהוה את הדבר החשוב והיקר ביותר עבור ד' יתברך יחד עם עמו הנבחר בכל העולמות, שהרי העוה"ז נברא בעיקר כדי שעם ישראל ילמדו את התורה ויחיו על פיה, וחשיבותה ומעלתה גדולים אף מהשבת, שהרי היא שקולה לכל תרי"ג המצוות שבתורה, כדאיתא במשנה: "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא... וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם" (פאה א, א).
אין דבר ראוי יותר שנוכל לגלות את חביבותנו ואהבתנו כלפיו יותר מהקב"ה שברא ומחיה אותנו, משגיח עלינו בכל זמן, מקום ומצב, ואהבתו כלפינו היא טהורה ואינסופית, והתורה הקדושה שהיר חכמתו עליה הסתכל אלוקים כשברא את העולם והיא הנכס היקר ביותר שכל אדם יכול לזכות בו בעוה"ז, ואחת הדרכים העיקריות להביע זאת היא דרך מסירות נפש מצדנו בשלושת השלבים העיקריים של הלימוד בבית המדרש: בזמן ובאופן הכניסה אליו, היציאה ממנו והלימוד עצמו.
כולנו מכירים אנשים שלצערי הרב מתאמצים להתחנף ולהביע את חביבותם בצורה מוגזמת לבשר ודם במטרה למצוא חן בעיניהם ולזכות לתועלת עתידית מהם, כשהם לא מבינים שהם למעשה כופרים ב-ד' בכך, מאחר והם מגלים דעתם שהכל תלוי בבשר ודם ולא בו יתברך, ולכן אחת מארבע הכיתות שלא מקבלות פני שכינה היא זו של החנפנים [יחד עם דוברי לשון הרע, השקרנים והליצנים], שחושבים שהמאמץ שלהם למצוא חן בעיני הצד השני הוא זה שיביא להם את הישועה בזמן שהם שוכחים את עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות ומשאירים אותו מחוץ לתמונה, שהרי הקב"ה יכול לגרום לברואיו לשנות את דעתם ע"פ רצונו, שנאמר: "בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ" (משנה אבות ב, ד). משל למה הדבר דומה? לשני אנשים שהאחד משקה את שורשי העץ שברשותו והשני לעומתו מפזר מים רק על ענפי העץ ופירותיו. גם בעולם הרפואה החכמה היא לטפל בשורש הבעיה ולא בתסמינים שלה, אחרת גם אם התרופה הצליחה להעלים את התסמינים אין ביכולתה למנוע מאחרים להופיע במקומם. וגם אם יש גשר שבור שגורם לאנשים רבים להינזק, איזה בר דעת יעלה על דעתו לבנות בית חולים מתחתיו במקום לעשות את הצעד החכם והמתבקש ולטפל בשורש הבעיה היינו לתקן את הגשר עצמו במקום להשקיע זמן ומרץ מיותרים לצורך טיפול בנפגעים שלא יהיו אם ההתיחסות לבעיה תהיה נכונה.
לומד התורה לא יכול להעלות על דעתו לאיזו מעלה גבוהה הוא זוכה כשהוא מהוה דוגמא חיובית שגורמת לכל חבריו לבית המדרש ללמוד ממנו ולרצות להידמות לו, וזה מתחיל מזה שהוא מקפיד להגיע לפחות כמה דקות לפני סדרי הלימוד כדי להרויח זמן יקר שיאפשר לו להתמלא בעוד חכמה, תורה, קדושה ולהתקרב עוד כמה צעדים לבוראו, וכך כאשר כל חבריו נכנסים הם רואים לא רק שהוא הקדים אותם אלא שהוא שקוע עמוק בלימודו ומתענג מכל מילה ומילה שבתורה הקדושה בצורה שגורמת לכולם להבין עד כמה הוא אוהב את ד' יתברך ותורתו הקדושה וגורמת להם להבין שאולי הם מפספסים משהו ושגם להם מגיע ואף כדאי להרויח את הדקות היקרות האלה.
לא רק לשעת ההגעה יש משמעות גבוהה אלא גם לאופן ההגעה, שהרי לא דומה אדם שנכנס לבית המדרש באיטיות ובכבדות כשלוקח זמן רב עד שהוא מתישב במקומו ומתחיל ללמוד בחוסר חשק כאילו מישהו הכריח אותו ולא הותיר לו כל ברירה, וגם זאת לאחר שדיבר עם כמה מחבריו, אכל, שתה ועשה עוד כמה פעולות שאינן מחויבות המציאות, לאדם שמרגע כניסתו דרך הדלת עד שצלילי התורה התחילו לבקוע מגרונו לא עברו יותר מכמה שניות בודדות, כשהוא מקרין בכך כלפי כל הסובבים אותו כיצד ראוי ונאה להתיחס לתורה הקדושה שהיא המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שהאנושות קיבלה מאז ומעולם מהקב"ה.
אם ישנם עובדים ובעלי עסקים שמזדרזים ורצים למקום עבודתם מתוך תאות ממון פסולה במטרה להרויח עוד כמה שקלים ולקוחות, לא יתכן שללומדי התורה יהיו פחות חשק, זריזות, מסירות ורצון כדי להגיע מוקדם ככל האפשר לעסק שלהם שהוא הטוב ביותר בכל העולם כולו - עבודת ד' בכלל ועסק התורה בפרט, ואם נאמר ששגרת חייהם נובעת מתוך הרגל כל שכן, שככל שהדבר טוב, חשוב וקדוש יותר כך קל יותר להתרגל אליו, כשכל מה שעושה את ההבדל בין כולנו הוא הבנת המשמעות והחשיבות של כל דבר וענין במציאות האלוקית בצורה שמשפיעה באופן ישיר על תפיסת העולם והיחס הנפשי שלנו כלפיהם.
תוך כדי סדר הלימוד ניכר מבן התורה המסור שהוא מנסה להימנע מאיבוד זמן יקר על דברים שלא קשורים באופן ישיר ללימוד התורה, ולכן גם כשהוא נצרך לבית הכסא הוא ניגש לשם וחוזר למקומו במהירות. הוא לא מרבה בהכנת כוסות שתיה בצורה מוגזמת יותר ממה שהיה שותה לו היה בביתו, וגם משתדל לשתות כמה שיותר מים כדי לא לבזבז זמן יקר בהכנת אותם משקאות שדורשים זמן רב בהכנתם. לא תמצאו אותו לעולם מדבר דברים בטלים בבית המדרש ואף לא בפינת הקפה, שהרי הוא ממוקד במטרתו ודבק בקונו ורק הוא יתברך ותורתו הקדושה בראש מעיניו במשך כל היום, שנאמר: "שִׁוִּיתִי ד' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח) וגם: "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (שם קיט, עב).
ניתן למצוא אינספור אנשי מקצוע בכל תחום אפשרי שמכורים לעבודתם ושואפים לשלמות ברמות הגבוהות ביותר, ומרוב אהבתם לתחום העיסוק או התחביב שלהם הם מוכנים לעשות ימים כלילות כשלפעמים הם שוכחים לאכול ולישון עד שמזכירים להם שוב ושוב. ואין שום סיבה שהיחס הנפשי של כל עובדי ד' ולומדי התורה ללא יוצא מן הכלל שזכו לעבודה שאין טובה ממנה בכל העולם יפחת מכך ולו במעט והדעת נותנת שהם צריכים להשקיע, להתמסר, ליהנות ולשמוח בעבודתם הרבה יותר מהם. ואמנם בזמן שהיצר הרע עוזר לאלו השקועים בעניני העוה"ז לבזבז את כל חייהם להבל וריק, לכם לומדי התורה הצדיקים הוא מנסה להפריע בכל דרך אפשרית כדי למנוע מכם את האוצר הגדול ביותר בו אתם יכולים לזכות בעוה"ז, אך צריך לזכור שהקב"ה צייד כל אחד מכם בחכמה הדרושה ובכלים המתאימים ביותר כדי להתגבר עליו, ומה שנדרש מכם בענין הזה הוא לעשות כל מאמץ אפשרי להתגבר על היצר הרע תוך שימוש בתורה שלמדתם ובכלים שקיבלתם כדי לצלוח את כל הנסיונות, הסחות הדעת, הפיתויים, הקשיים והמבחנים הרוחניים בעה"י, וכשתצליחו בכך בעה"י זה יוכיח עד כמה עבודת ד', לימוד התורה וקיום המצוות חשובים ויקרים לכם ועד כמה יש להם מקום מרכזי וראשי בחייכם, ומתוך כך העצמה הפנימית והמדרגה הרוחנית שלכם תגדלנה והחיבור, האהבה והדבקות שלכם הן לבורא עולם והן לתורה הקדושה יתעצמו. היש לכם מתנה גדולה מזו שהייתם יכולים לייחל לה?
בשלב מסוים כל אדם צריך להגיע למסקנה המתבקשת שהוא מפסיק להתפשר על הבינוניות שאפיינה את חייו ומחליט לעלות קומה ולקחת את כל חייו ובתוכם את עבודת ד' שלו לתכלית הגבוהה ביותר שרק ניתן, תוך שהוא מחליט להתמסר לקב"ה ולתורה הקדושה באופן מוחלט, ממקם אותם בראש מעיניו ומכניס אותם לכל תחום, זמן, מקום ומצב בחייו. דוקא אז הוא יגיע לרמות הגבוהות ביותר של אושר, כאישור מצד נשמתו על צדקת דרכו מאחר שלשם כך היא נשלחה לעוה"ז וכשהיא מרגישה שהיא בדרך הנכונה זה גורם לה לשמחה רבה ומתוך כך גם לאדם, כי האדם הרי הוא לא הגוף הזמני שלו אלא הנשמה האינסופית שבקרבו.
בס"ד
הקו הדק שבין קידוש ד' לחילול ד' של עובד ד'
כידוע השבת היא אחת המצוות החשובות ביותר בהן נצטוינו בתורה, וכשכולנו נוהגים לקבל אותה כמה דקות לפני כניסתה ולהיפרד ממנה כמה דקות לאחר יציאתה אף לשיטות המקילות ביותר המתוקנות בלוחות השונים, אנו מוכיחים בכך עד כמה חביבה ואהובה היא עבורנו, ומכאן ניתן ללמוד ע"י קל וחומר שעלינו לנהוג לא פחות מכך גם כלפי התורה הקדושה שמהוה את הדבר החשוב והיקר ביותר עבור ד' יתברך יחד עם עמו הנבחר בכל העולמות, שהרי העוה"ז נברא בעיקר כדי שעם ישראל ילמדו את התורה ויחיו על פיה, וחשיבותה ומעלתה גדולים אף מהשבת, שהרי היא שקולה לכל תרי"ג המצוות שבתורה, כדאיתא במשנה: "אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא... וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם" (פאה א, א).
אין דבר ראוי יותר שנוכל לגלות את חביבותנו ואהבתנו כלפיו יותר מהקב"ה שברא ומחיה אותנו, משגיח עלינו בכל זמן, מקום ומצב, ואהבתו כלפינו היא טהורה ואינסופית, והתורה הקדושה שהיר חכמתו עליה הסתכל אלוקים כשברא את העולם והיא הנכס היקר ביותר שכל אדם יכול לזכות בו בעוה"ז, ואחת הדרכים העיקריות להביע זאת היא דרך מסירות נפש מצדנו בשלושת השלבים העיקריים של הלימוד בבית המדרש: בזמן ובאופן הכניסה אליו, היציאה ממנו והלימוד עצמו.
כולנו מכירים אנשים שלצערי הרב מתאמצים להתחנף ולהביע את חביבותם בצורה מוגזמת לבשר ודם במטרה למצוא חן בעיניהם ולזכות לתועלת עתידית מהם, כשהם לא מבינים שהם למעשה כופרים ב-ד' בכך, מאחר והם מגלים דעתם שהכל תלוי בבשר ודם ולא בו יתברך, ולכן אחת מארבע הכיתות שלא מקבלות פני שכינה היא זו של החנפנים [יחד עם דוברי לשון הרע, השקרנים והליצנים], שחושבים שהמאמץ שלהם למצוא חן בעיני הצד השני הוא זה שיביא להם את הישועה בזמן שהם שוכחים את עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות ומשאירים אותו מחוץ לתמונה, שהרי הקב"ה יכול לגרום לברואיו לשנות את דעתם ע"פ רצונו, שנאמר: "בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ" (משנה אבות ב, ד). משל למה הדבר דומה? לשני אנשים שהאחד משקה את שורשי העץ שברשותו והשני לעומתו מפזר מים רק על ענפי העץ ופירותיו. גם בעולם הרפואה החכמה היא לטפל בשורש הבעיה ולא בתסמינים שלה, אחרת גם אם התרופה הצליחה להעלים את התסמינים אין ביכולתה למנוע מאחרים להופיע במקומם. וגם אם יש גשר שבור שגורם לאנשים רבים להינזק, איזה בר דעת יעלה על דעתו לבנות בית חולים מתחתיו במקום לעשות את הצעד החכם והמתבקש ולטפל בשורש הבעיה היינו לתקן את הגשר עצמו במקום להשקיע זמן ומרץ מיותרים לצורך טיפול בנפגעים שלא יהיו אם ההתיחסות לבעיה תהיה נכונה.
לומד התורה לא יכול להעלות על דעתו לאיזו מעלה גבוהה הוא זוכה כשהוא מהוה דוגמא חיובית שגורמת לכל חבריו לבית המדרש ללמוד ממנו ולרצות להידמות לו, וזה מתחיל מזה שהוא מקפיד להגיע לפחות כמה דקות לפני סדרי הלימוד כדי להרויח זמן יקר שיאפשר לו להתמלא בעוד חכמה, תורה, קדושה ולהתקרב עוד כמה צעדים לבוראו, וכך כאשר כל חבריו נכנסים הם רואים לא רק שהוא הקדים אותם אלא שהוא שקוע עמוק בלימודו ומתענג מכל מילה ומילה שבתורה הקדושה בצורה שגורמת לכולם להבין עד כמה הוא אוהב את ד' יתברך ותורתו הקדושה וגורמת להם להבין שאולי הם מפספסים משהו ושגם להם מגיע ואף כדאי להרויח את הדקות היקרות האלה.
לא רק לשעת ההגעה יש משמעות גבוהה אלא גם לאופן ההגעה, שהרי לא דומה אדם שנכנס לבית המדרש באיטיות ובכבדות כשלוקח זמן רב עד שהוא מתישב במקומו ומתחיל ללמוד בחוסר חשק כאילו מישהו הכריח אותו ולא הותיר לו כל ברירה, וגם זאת לאחר שדיבר עם כמה מחבריו, אכל, שתה ועשה עוד כמה פעולות שאינן מחויבות המציאות, לאדם שמרגע כניסתו דרך הדלת עד שצלילי התורה התחילו לבקוע מגרונו לא עברו יותר מכמה שניות בודדות, כשהוא מקרין בכך כלפי כל הסובבים אותו כיצד ראוי ונאה להתיחס לתורה הקדושה שהיא המתנה הגדולה והמשמעותית ביותר שהאנושות קיבלה מאז ומעולם מהקב"ה.
אם ישנם עובדים ובעלי עסקים שמזדרזים ורצים למקום עבודתם מתוך תאות ממון פסולה במטרה להרויח עוד כמה שקלים ולקוחות, לא יתכן שללומדי התורה יהיו פחות חשק, זריזות, מסירות ורצון כדי להגיע מוקדם ככל האפשר לעסק שלהם שהוא הטוב ביותר בכל העולם כולו - עבודת ד' בכלל ועסק התורה בפרט, ואם נאמר ששגרת חייהם נובעת מתוך הרגל כל שכן, שככל שהדבר טוב, חשוב וקדוש יותר כך קל יותר להתרגל אליו, כשכל מה שעושה את ההבדל בין כולנו הוא הבנת המשמעות והחשיבות של כל דבר וענין במציאות האלוקית בצורה שמשפיעה באופן ישיר על תפיסת העולם והיחס הנפשי שלנו כלפיהם.
תוך כדי סדר הלימוד ניכר מבן התורה המסור שהוא מנסה להימנע מאיבוד זמן יקר על דברים שלא קשורים באופן ישיר ללימוד התורה, ולכן גם כשהוא נצרך לבית הכסא הוא ניגש לשם וחוזר למקומו במהירות. הוא לא מרבה בהכנת כוסות שתיה בצורה מוגזמת יותר ממה שהיה שותה לו היה בביתו, וגם משתדל לשתות כמה שיותר מים כדי לא לבזבז זמן יקר בהכנת אותם משקאות שדורשים זמן רב בהכנתם. לא תמצאו אותו לעולם מדבר דברים בטלים בבית המדרש ואף לא בפינת הקפה, שהרי הוא ממוקד במטרתו ודבק בקונו ורק הוא יתברך ותורתו הקדושה בראש מעיניו במשך כל היום, שנאמר: "שִׁוִּיתִי ד' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח) וגם: "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (שם קיט, עב).
ניתן למצוא אינספור אנשי מקצוע בכל תחום אפשרי שמכורים לעבודתם ושואפים לשלמות ברמות הגבוהות ביותר, ומרוב אהבתם לתחום העיסוק או התחביב שלהם הם מוכנים לעשות ימים כלילות כשלפעמים הם שוכחים לאכול ולישון עד שמזכירים להם שוב ושוב. ואין שום סיבה שהיחס הנפשי של כל עובדי ד' ולומדי התורה ללא יוצא מן הכלל שזכו לעבודה שאין טובה ממנה בכל העולם יפחת מכך ולו במעט והדעת נותנת שהם צריכים להשקיע, להתמסר, ליהנות ולשמוח בעבודתם הרבה יותר מהם. ואמנם בזמן שהיצר הרע עוזר לאלו השקועים בעניני העוה"ז לבזבז את כל חייהם להבל וריק, לכם לומדי התורה הצדיקים הוא מנסה להפריע בכל דרך אפשרית כדי למנוע מכם את האוצר הגדול ביותר בו אתם יכולים לזכות בעוה"ז, אך צריך לזכור שהקב"ה צייד כל אחד מכם בחכמה הדרושה ובכלים המתאימים ביותר כדי להתגבר עליו, ומה שנדרש מכם בענין הזה הוא לעשות כל מאמץ אפשרי להתגבר על היצר הרע תוך שימוש בתורה שלמדתם ובכלים שקיבלתם כדי לצלוח את כל הנסיונות, הסחות הדעת, הפיתויים, הקשיים והמבחנים הרוחניים בעה"י, וכשתצליחו בכך בעה"י זה יוכיח עד כמה עבודת ד', לימוד התורה וקיום המצוות חשובים ויקרים לכם ועד כמה יש להם מקום מרכזי וראשי בחייכם, ומתוך כך העצמה הפנימית והמדרגה הרוחנית שלכם תגדלנה והחיבור, האהבה והדבקות שלכם הן לבורא עולם והן לתורה הקדושה יתעצמו. היש לכם מתנה גדולה מזו שהייתם יכולים לייחל לה?
בשלב מסוים כל אדם צריך להגיע למסקנה המתבקשת שהוא מפסיק להתפשר על הבינוניות שאפיינה את חייו ומחליט לעלות קומה ולקחת את כל חייו ובתוכם את עבודת ד' שלו לתכלית הגבוהה ביותר שרק ניתן, תוך שהוא מחליט להתמסר לקב"ה ולתורה הקדושה באופן מוחלט, ממקם אותם בראש מעיניו ומכניס אותם לכל תחום, זמן, מקום ומצב בחייו. דוקא אז הוא יגיע לרמות הגבוהות ביותר של אושר, כאישור מצד נשמתו על צדקת דרכו מאחר שלשם כך היא נשלחה לעוה"ז וכשהיא מרגישה שהיא בדרך הנכונה זה גורם לה לשמחה רבה ומתוך כך גם לאדם, כי האדם הרי הוא לא הגוף הזמני שלו אלא הנשמה האינסופית שבקרבו.