גפרורים
כאשר חברי האספנים שואלים אותי מה אכתוב השבוע בפוסט החדש אני עונה: אני לא יודע. והסיבה היא כי אני לא יודע. שלשום חבר אספן (לאמיתו שניים) הגיעו אלי ל-"בן גוריון עשר - היסטוריה ישראלית על המדף", ועשינו יום כייף שם. לקראת סוף הביקור הראתי לאחד מהם את ה"לא אוסף" קופסאות גפרורים. ברור שלא הראתי את כל קופסאות הגפרורים כי חלק בבית וחלק לא ב"לא אוסף" קופסאות גפרורים כי הם נמצאים באוספים היעודים לו. קופסאות גפרורים של חברת אל על באוסף אל על. קופסאות גפרורים של חברת צים באוסף צים. מלונות במלונות וכו.
מפגש זה דחף אותי לכתוב פוסט זה. על גפרורים. הנה פוסט קצר בנושא גפרורים וברור, כרגיל, שכל התמונות הם מפריטים שבאוספים שלי ולא על כל החברות כתבתי.
גפרור באופן עקרוני עשוי מעץ או קרטון אשר בקצהו מצופה בזרחן ועל ידי חיכוך נדלק. (גפרור בטוח לא מכיל זרחן ונדלק שמשפשפים אותו במשטח המכיל זרחן. הגפרור הבטוח הומצא בשנת 1855 על ידי השוודי קרל לינדסטרום). בזמן מלחמת העולם השניה בגלל מחסור בעצים יוצרו בארץ גפרורים העשוים מדונג. המילה גפרור הומצאה על ידי מנדלי מוכר ספרים. בשנות החמישים והשישים קופסאות גפרורים בישראל שימשו כאמצעי פירסום חשוב מפאת שמרבית תושבי המדינה עישנו ורובם הדליקו את הסיגריות בעזרת גפרורים ולא מציתים. (וכיום משמשים כנושא איסוף מענג).
המפורסם והידוע הוא בית חרושת "נור" בעכו וחיפה הוקם ונוסד בשנת 1923/4 בידי בעלי הון יהודים, משפחת ויצמן ומנהלו ואחד היזמים יצחק וייצמן. המפעל נבנה כמו המפעל שהיה בקובנה בידי המשפחה. הסברה שנבנה בעכו היתה כי רצה לשלב יהודים וערבים בעבודה משותפת לא בהכרח נכונה ואילו הסברה כי האדמה שם היתה זולה יותר כנראה היא היא הנכונה וגם כי כח העבודה הערבי זול יותר. נראה כי המנהל ויצמן היה איש שדגל בניהול קשוח ובריחוק וכן בתשלום שכר נמוך ועבודה בתנאים קשים. לעובדים היו טענות רבות כנגד תנאי העבודה והעיקרית בהם במיוחד היתה במחלקת הגפרייה, אשר בה הטבילו את ראשי הגפרורים בגפרית וחומרי הצתה. החברה לא סיפקה ציוד בטיחות לעובדים ,כולל מסכות למניעת פגיעה בריאותיהם, חומרים אלו מהגפרייה שהתפזרו בחלל המפעל ,גרמו לעובדי המפעל לנשום אויר מזוהם.
בשנת 1927 נערכה שביתה קשה ולאחר מכן בשנת 1928 הבעלים הם החליטו למכור את הבעלות לחברה שוודית העולמית לגפרורים חברת "טרסט", המנהל ויצמן יצחק נשאר לנהל את החברה בעכו. בעקבות פעולות של חברת טרסט אשר פגעו והיפלו את היהודים, הצבור היהודי בארץ ישראל, החל להחרים את תוצרת מפעל נור, בגלל שהפועל היהודי נושל ממקום עבודתו בבית החרושת נור ומן הסיבה שהציבור היהודי, משלם מחיר גבוה יותר בעבור הגפרורים של נור, לעומת הצרכנים הערביים בארץ ישראל, סיבות אלו גרמו להופעת בתי חרושת עבריים חדשים ונוספים בארץ ישראל. בתקופת מלחמת השיחרור המפעל נור עבר לעבוד בחדרה כי לא ניתן להפועלים היהודים לעבוד בעכו הערבית. לאחר מכן עבר לחיפה.
בשנת 1929 נפתח בית חרושת קטן בשם "אור" (אין לי קשר משפחתי למפעל זה) ליצור גפרורים בתל אביב בשכונת סלמה. את בית החרושת הקים מנהל העבודה של בית החרושת "גבורה" לגפרורים בשותפות עם שני בעלי הון בארץ ישראל, בית החרושת אור החדש נפתח על מנת להתחרות בבית החרושת נור החיפאי. זמן קצר לאחר מכן חברת טרסט, מהרצון לסלק מתחרים מהשוק, רכשה גם את הבעלות על מפעל אור, מיד בתחילת דרכו, ושילמה משכורת למנהליה ובעליה הישנים. במפעל הועסקו בהתחלה 4 ערבים והוא צמח במהרה לכ30 עובדים יהודים וערבים. החברה השוודית טרסט, רכשה בנוסף את מפעל "גבורה", ליצור גפרורים של קבלין שפעל בנווה שאנן תל אביב. בחוזה נכתב כי בעל המפעל קבלין, לא יפתח בית חרושת מתחרה ליצור גפרורים ובנוסף יקבל משכורת חודשית קבועה.
בית חרושת לגפרורים "מברוק" בחיפה. בשנת 1926 ,היזמים הערביים החיפנים קרמן (קארמן), מכרו את בית החרושת שלהם לסיגריות מברוק ובשם השני אותומן בחיפה לסוחרים האחים מספרו שהיה מהראשונים שעסקו בענף הסיגריות בארץ ישראל, תחילתו בעיר יפו, בשנים 1921-1924 , אז עבר למקום חדש בעיר ובשנת 1926 רכשו גם את מפעל הסיגריות מברוק החיפאי, ובשנת 1935 עבר המפעל למיקומו בגני התערוכה בתל אביב. לאחר המכירה השותף לשעבר קרמן פתח בית חרושת לגפרורים בחיפה, בשנת 1929 החל קרמן לחפש שותפים ערביים בירושלים לפתיחת בית חרושת נוסף לגפרורים בירושלים .
מפעל הגפרורים "גבורה" של שותפות אוקסהורן – דיסקין. אברהם אוקסהורן הקים ביחד עם יצחק דיסקין בית מסחר בפתח תקווה לסיטונאות מזון ועוד. הם הקימו את מפעל הגפרורים בשנת 1922 ופעל עד שנת 1928 עד שנמכר לקבלין ולאחר מכן לחברה השוודית טרסט. (בשנת 1930 השותפים אוקסהורן – דיסקין נפרדו ואברהם הקים את חברת אוקסהורן).
בית חרושת לגפרורים של האחים דונגית נקרא דונג אור בע"מ ובשמם השני גפרורי ירושלים. נחום חשבי ושותף נוסף הקימו בשנת 1932 את המפעל בשכונת בית וגן בירושלים. נחום חשבי שיכלל את מכונות יצור הגפרורים ויצר גפרורים באיכויות טובות ובכמויות גדולות והתחרה בסחורה מאירופה. בשנת 1938 נמכר המפעל למשפחת מאיר (בוני כל-בו שלום). בשנים 1942-45 מפרסמת חברת דונג אור (דונגית ) את גפרוריה שגפרור דונגית מוצתים בכל חפץ, החברה מפרסמת ומדווחת על כניסת גפרורים מסוג חדש שאינם מעץ אלא משעווה דבר שחוסך בשימוש בעץ והגפרורים פועלים היטב. על קופסאות הגפרורים מצויירים נופי הארץ וסמליהם של 12 השבטים.
מפעל הגפרורים "נמר" בראשון לציון של האחים ליפשיץ התחיל כנראה בשנת 1941. במפעל עבדו כשלושים עובדים. גם במפעל זה הבעיה שכר העובדים. בעלי ומנהלי המפעל האחים ליפשיץ טענו כי התחרות עם נור השייכת לחברה השוודית טרסט לא מאפשרת להם לעלות את שכר העובדים. הגפרורים בנמר יוצרו מעצי ברוש וצפצפה ומנהל העבודה והמדריך הראשי הגיע מרוסיה. בשנת 1944 הוכרזה שביתה וההנהלה בסופו של דבר הכניסה פועלים מפירי שביתה לעבוד במקום וכ-15 עובדים שניסו למנוע את כניסתם נעצרו. בשלב מסוים הפסיק מפעל נמר את ייצור הגפרורים עקב חתימת חוזה עם חברת נור. לאחר הפסקה ממושכת בשנת 1957 החל מפעל נמר לגפרורים לחדש את הייצור במפעל.
בשנת 1939 בראשון לציון הוקם מפעל בשם נונה (נוגה) המשקיעים השקיעו למעלה משבעת אלפים לא"י להקמת המפעל שנתקע עקב מחסור בכסף להשלמתו.
בשנת 1951 הוקם בית החרושת לבה לגפרורים שנפתח באזור התעשייה בלוד, ציוד המפעל וחומרי הגלם נרכשו באנגליה, את המפעל הקימו אנשי מסחר ישראליים ואת המפעל ניהל וורצמן . במקום אחר האינפורמציה היא כי בשנת 1948 בית חרושת לבה הוקם בקריית מטלון בפתח תקווה.
ברור שיש עוד מפעלים ויצרנים קטנים יותר או קטנים פחות וכן לא כתבתי מאומה על מפעלים שנוצרו לאחר מכן (למרות שאני מביא בפוסט זה תמונות של תוצרתם) וגם יכול להיות שלא כל האינפורמציה שהשגתי (ביחוד לגבי שנות הקמה) לא הכי מדוייקת ואשמח לכל אינפורמציה נוספת בנושא מאנשים אשר תחום זה הוא איסופם העיקרי.
מקווה שנהנתם.
כאשר חברי האספנים שואלים אותי מה אכתוב השבוע בפוסט החדש אני עונה: אני לא יודע. והסיבה היא כי אני לא יודע. שלשום חבר אספן (לאמיתו שניים) הגיעו אלי ל-"בן גוריון עשר - היסטוריה ישראלית על המדף", ועשינו יום כייף שם. לקראת סוף הביקור הראתי לאחד מהם את ה"לא אוסף" קופסאות גפרורים. ברור שלא הראתי את כל קופסאות הגפרורים כי חלק בבית וחלק לא ב"לא אוסף" קופסאות גפרורים כי הם נמצאים באוספים היעודים לו. קופסאות גפרורים של חברת אל על באוסף אל על. קופסאות גפרורים של חברת צים באוסף צים. מלונות במלונות וכו.
מפגש זה דחף אותי לכתוב פוסט זה. על גפרורים. הנה פוסט קצר בנושא גפרורים וברור, כרגיל, שכל התמונות הם מפריטים שבאוספים שלי ולא על כל החברות כתבתי.
גפרור באופן עקרוני עשוי מעץ או קרטון אשר בקצהו מצופה בזרחן ועל ידי חיכוך נדלק. (גפרור בטוח לא מכיל זרחן ונדלק שמשפשפים אותו במשטח המכיל זרחן. הגפרור הבטוח הומצא בשנת 1855 על ידי השוודי קרל לינדסטרום). בזמן מלחמת העולם השניה בגלל מחסור בעצים יוצרו בארץ גפרורים העשוים מדונג. המילה גפרור הומצאה על ידי מנדלי מוכר ספרים. בשנות החמישים והשישים קופסאות גפרורים בישראל שימשו כאמצעי פירסום חשוב מפאת שמרבית תושבי המדינה עישנו ורובם הדליקו את הסיגריות בעזרת גפרורים ולא מציתים. (וכיום משמשים כנושא איסוף מענג).
המפורסם והידוע הוא בית חרושת "נור" בעכו וחיפה הוקם ונוסד בשנת 1923/4 בידי בעלי הון יהודים, משפחת ויצמן ומנהלו ואחד היזמים יצחק וייצמן. המפעל נבנה כמו המפעל שהיה בקובנה בידי המשפחה. הסברה שנבנה בעכו היתה כי רצה לשלב יהודים וערבים בעבודה משותפת לא בהכרח נכונה ואילו הסברה כי האדמה שם היתה זולה יותר כנראה היא היא הנכונה וגם כי כח העבודה הערבי זול יותר. נראה כי המנהל ויצמן היה איש שדגל בניהול קשוח ובריחוק וכן בתשלום שכר נמוך ועבודה בתנאים קשים. לעובדים היו טענות רבות כנגד תנאי העבודה והעיקרית בהם במיוחד היתה במחלקת הגפרייה, אשר בה הטבילו את ראשי הגפרורים בגפרית וחומרי הצתה. החברה לא סיפקה ציוד בטיחות לעובדים ,כולל מסכות למניעת פגיעה בריאותיהם, חומרים אלו מהגפרייה שהתפזרו בחלל המפעל ,גרמו לעובדי המפעל לנשום אויר מזוהם.
בשנת 1927 נערכה שביתה קשה ולאחר מכן בשנת 1928 הבעלים הם החליטו למכור את הבעלות לחברה שוודית העולמית לגפרורים חברת "טרסט", המנהל ויצמן יצחק נשאר לנהל את החברה בעכו. בעקבות פעולות של חברת טרסט אשר פגעו והיפלו את היהודים, הצבור היהודי בארץ ישראל, החל להחרים את תוצרת מפעל נור, בגלל שהפועל היהודי נושל ממקום עבודתו בבית החרושת נור ומן הסיבה שהציבור היהודי, משלם מחיר גבוה יותר בעבור הגפרורים של נור, לעומת הצרכנים הערביים בארץ ישראל, סיבות אלו גרמו להופעת בתי חרושת עבריים חדשים ונוספים בארץ ישראל. בתקופת מלחמת השיחרור המפעל נור עבר לעבוד בחדרה כי לא ניתן להפועלים היהודים לעבוד בעכו הערבית. לאחר מכן עבר לחיפה.
בשנת 1929 נפתח בית חרושת קטן בשם "אור" (אין לי קשר משפחתי למפעל זה) ליצור גפרורים בתל אביב בשכונת סלמה. את בית החרושת הקים מנהל העבודה של בית החרושת "גבורה" לגפרורים בשותפות עם שני בעלי הון בארץ ישראל, בית החרושת אור החדש נפתח על מנת להתחרות בבית החרושת נור החיפאי. זמן קצר לאחר מכן חברת טרסט, מהרצון לסלק מתחרים מהשוק, רכשה גם את הבעלות על מפעל אור, מיד בתחילת דרכו, ושילמה משכורת למנהליה ובעליה הישנים. במפעל הועסקו בהתחלה 4 ערבים והוא צמח במהרה לכ30 עובדים יהודים וערבים. החברה השוודית טרסט, רכשה בנוסף את מפעל "גבורה", ליצור גפרורים של קבלין שפעל בנווה שאנן תל אביב. בחוזה נכתב כי בעל המפעל קבלין, לא יפתח בית חרושת מתחרה ליצור גפרורים ובנוסף יקבל משכורת חודשית קבועה.
בית חרושת לגפרורים "מברוק" בחיפה. בשנת 1926 ,היזמים הערביים החיפנים קרמן (קארמן), מכרו את בית החרושת שלהם לסיגריות מברוק ובשם השני אותומן בחיפה לסוחרים האחים מספרו שהיה מהראשונים שעסקו בענף הסיגריות בארץ ישראל, תחילתו בעיר יפו, בשנים 1921-1924 , אז עבר למקום חדש בעיר ובשנת 1926 רכשו גם את מפעל הסיגריות מברוק החיפאי, ובשנת 1935 עבר המפעל למיקומו בגני התערוכה בתל אביב. לאחר המכירה השותף לשעבר קרמן פתח בית חרושת לגפרורים בחיפה, בשנת 1929 החל קרמן לחפש שותפים ערביים בירושלים לפתיחת בית חרושת נוסף לגפרורים בירושלים .
מפעל הגפרורים "גבורה" של שותפות אוקסהורן – דיסקין. אברהם אוקסהורן הקים ביחד עם יצחק דיסקין בית מסחר בפתח תקווה לסיטונאות מזון ועוד. הם הקימו את מפעל הגפרורים בשנת 1922 ופעל עד שנת 1928 עד שנמכר לקבלין ולאחר מכן לחברה השוודית טרסט. (בשנת 1930 השותפים אוקסהורן – דיסקין נפרדו ואברהם הקים את חברת אוקסהורן).
בית חרושת לגפרורים של האחים דונגית נקרא דונג אור בע"מ ובשמם השני גפרורי ירושלים. נחום חשבי ושותף נוסף הקימו בשנת 1932 את המפעל בשכונת בית וגן בירושלים. נחום חשבי שיכלל את מכונות יצור הגפרורים ויצר גפרורים באיכויות טובות ובכמויות גדולות והתחרה בסחורה מאירופה. בשנת 1938 נמכר המפעל למשפחת מאיר (בוני כל-בו שלום). בשנים 1942-45 מפרסמת חברת דונג אור (דונגית ) את גפרוריה שגפרור דונגית מוצתים בכל חפץ, החברה מפרסמת ומדווחת על כניסת גפרורים מסוג חדש שאינם מעץ אלא משעווה דבר שחוסך בשימוש בעץ והגפרורים פועלים היטב. על קופסאות הגפרורים מצויירים נופי הארץ וסמליהם של 12 השבטים.
מפעל הגפרורים "נמר" בראשון לציון של האחים ליפשיץ התחיל כנראה בשנת 1941. במפעל עבדו כשלושים עובדים. גם במפעל זה הבעיה שכר העובדים. בעלי ומנהלי המפעל האחים ליפשיץ טענו כי התחרות עם נור השייכת לחברה השוודית טרסט לא מאפשרת להם לעלות את שכר העובדים. הגפרורים בנמר יוצרו מעצי ברוש וצפצפה ומנהל העבודה והמדריך הראשי הגיע מרוסיה. בשנת 1944 הוכרזה שביתה וההנהלה בסופו של דבר הכניסה פועלים מפירי שביתה לעבוד במקום וכ-15 עובדים שניסו למנוע את כניסתם נעצרו. בשלב מסוים הפסיק מפעל נמר את ייצור הגפרורים עקב חתימת חוזה עם חברת נור. לאחר הפסקה ממושכת בשנת 1957 החל מפעל נמר לגפרורים לחדש את הייצור במפעל.
בשנת 1939 בראשון לציון הוקם מפעל בשם נונה (נוגה) המשקיעים השקיעו למעלה משבעת אלפים לא"י להקמת המפעל שנתקע עקב מחסור בכסף להשלמתו.
בשנת 1951 הוקם בית החרושת לבה לגפרורים שנפתח באזור התעשייה בלוד, ציוד המפעל וחומרי הגלם נרכשו באנגליה, את המפעל הקימו אנשי מסחר ישראליים ואת המפעל ניהל וורצמן . במקום אחר האינפורמציה היא כי בשנת 1948 בית חרושת לבה הוקם בקריית מטלון בפתח תקווה.
ברור שיש עוד מפעלים ויצרנים קטנים יותר או קטנים פחות וכן לא כתבתי מאומה על מפעלים שנוצרו לאחר מכן (למרות שאני מביא בפוסט זה תמונות של תוצרתם) וגם יכול להיות שלא כל האינפורמציה שהשגתי (ביחוד לגבי שנות הקמה) לא הכי מדוייקת ואשמח לכל אינפורמציה נוספת בנושא מאנשים אשר תחום זה הוא איסופם העיקרי.
מקווה שנהנתם.
