מכתב לפגית שלי
ילדה אהובה שלי,
את בתוך אינקובטור ואני בתוך ממ"ד, רחוקות פיזית זו מזו, כל כך שונות אבל דומות. יום שישי היום, 15/11/2019 והשעה 05:30 העולם עוד ישן, רק אני ומונה הכלבה מסתובבת בבית בחוסר שקט. בחלון מציצות מעט קרני השמש, היא השמש, מתחילה לעלות שוב, אורה החמים מאיר ומעיר חצי עולם. עוד כמה שעות נכנסת השבת וסביב שולחן השבת נברך "יום שישי ויכלו השמים...". לפני כמה שעות נשמעו אזעקות בשמי הארץ והפרו את החושך, נשים ילדים וטף רצו למקלטים, יש כאלה שנאספו עם השכנים נעמדו בחדרי מדרגות, כולם כולם בקשו מקלט.
החלטתי לכתוב לך מכתב זה ולשמר אותו היטב, רוצה לתת לך אותו שתגדלי יותר שתביני יותר, לצערי אין במכתב זה הבטחה, רק נחמה קטנה. שאני נולדתי אמא שלי הבטיחה לי שאגדל לא יהיו מלחמות, לא יהיה צבא. ילדה שלי, רוצה להבטיח לך גם אני, לאחל לנו מזרח תיכון חדש, ללא מלחמות שכול וכאב, לצערי אני לא יכולה להבטיח זאת, כל דור ודור חווה מקלטים, אזעקות טילים ואימהות בוכיות.
השבוע שוב הכריז הקרין בטלוויזיה "מדינה תחת התקפה". הטלפונים זרמו מכל עבר, זה דואג לזה וזו דואגת לזו. לחץ נוראי, פחד ובכי תינוקות. נעמדתי חסרת אונים עם הניד ביד, והאינסטינקט ראשוני כאמא שלך, היה לטוס לפגיה להיות לציידך, לשמור ולהגן עליך, אך מטח הטילים הכבד מנע ממני לעשות זאת, נשארתי חסרת אונים בממ"ד, בבית ,מתוסכלת ומרובה במחשבות ודאגות. הרגשתי שאני מפקירה אותך תחת אש, הרגשתי בפעם הראשונה תחושה אימהית, עוצמה וכמיהה אליך, ודמעות החלו זולגות. כמובן שהחשש והירא היו מיותרים, כי שם בפגיה את מוגנת היטב, שמורה ובטוחה בדיוק כמו שהיית אצלי ברחם.
הייתי רוצה להבטיח לך ילדה קטנה שלי שזו תהיה המלחמה האחרונה שלך. אך הבטחות צריך לקיים, ואין הדבר בשליטה שלי, לכן, כן מבטיחה לך בתי אהובה, שתמיד יהיה שם בשבילך אשמור ואגן אליך מכל רע, לעולם לא יהיה רחוקה ממך.
שלך באהבה אין סופית, אמא
ילדה אהובה שלי,
את בתוך אינקובטור ואני בתוך ממ"ד, רחוקות פיזית זו מזו, כל כך שונות אבל דומות. יום שישי היום, 15/11/2019 והשעה 05:30 העולם עוד ישן, רק אני ומונה הכלבה מסתובבת בבית בחוסר שקט. בחלון מציצות מעט קרני השמש, היא השמש, מתחילה לעלות שוב, אורה החמים מאיר ומעיר חצי עולם. עוד כמה שעות נכנסת השבת וסביב שולחן השבת נברך "יום שישי ויכלו השמים...". לפני כמה שעות נשמעו אזעקות בשמי הארץ והפרו את החושך, נשים ילדים וטף רצו למקלטים, יש כאלה שנאספו עם השכנים נעמדו בחדרי מדרגות, כולם כולם בקשו מקלט.
החלטתי לכתוב לך מכתב זה ולשמר אותו היטב, רוצה לתת לך אותו שתגדלי יותר שתביני יותר, לצערי אין במכתב זה הבטחה, רק נחמה קטנה. שאני נולדתי אמא שלי הבטיחה לי שאגדל לא יהיו מלחמות, לא יהיה צבא. ילדה שלי, רוצה להבטיח לך גם אני, לאחל לנו מזרח תיכון חדש, ללא מלחמות שכול וכאב, לצערי אני לא יכולה להבטיח זאת, כל דור ודור חווה מקלטים, אזעקות טילים ואימהות בוכיות.
השבוע שוב הכריז הקרין בטלוויזיה "מדינה תחת התקפה". הטלפונים זרמו מכל עבר, זה דואג לזה וזו דואגת לזו. לחץ נוראי, פחד ובכי תינוקות. נעמדתי חסרת אונים עם הניד ביד, והאינסטינקט ראשוני כאמא שלך, היה לטוס לפגיה להיות לציידך, לשמור ולהגן עליך, אך מטח הטילים הכבד מנע ממני לעשות זאת, נשארתי חסרת אונים בממ"ד, בבית ,מתוסכלת ומרובה במחשבות ודאגות. הרגשתי שאני מפקירה אותך תחת אש, הרגשתי בפעם הראשונה תחושה אימהית, עוצמה וכמיהה אליך, ודמעות החלו זולגות. כמובן שהחשש והירא היו מיותרים, כי שם בפגיה את מוגנת היטב, שמורה ובטוחה בדיוק כמו שהיית אצלי ברחם.
הייתי רוצה להבטיח לך ילדה קטנה שלי שזו תהיה המלחמה האחרונה שלך. אך הבטחות צריך לקיים, ואין הדבר בשליטה שלי, לכן, כן מבטיחה לך בתי אהובה, שתמיד יהיה שם בשבילך אשמור ואגן אליך מכל רע, לעולם לא יהיה רחוקה ממך.
שלך באהבה אין סופית, אמא
