שירשור ציפיה נוגה לחורף! (מתוך הבלוג שלי)
פתאום הם התחילו להופיע, שמתי לב שהם כבר לא לבנים לחלוטין, תחתיתם מתחילה להאפיר, אפור בהיר עדיין והם עוד קטנים, מדובללים, בודדים, הם לא מצליחים להתחבר לכדי שכבה שתסתיר את הכחול שמעליהם, אבל בכל זאת הם כבר כאן וכל בוקר יש קצת יותר. בהתחלה רק אחד לבד הבהיק בתוך כל הרקיע, יום אחר כך היו כבר שלושה, אחרי יומים כבר היו אולי עשרים בשמיים, מפוזרים, אפרפרים, רכים ותלושים אבל הם כבר היו מכל עבר. היום קמתי בבוקר והיו עננים גדולים בשמים. אמנם גם הם עדיין אפורים רק קצת אבל הם כבר מצליחים להתחבר לפעמים לעננים שמסתירים פיסות רקיע שלמות. האפור שבתחתיתם שמתי לב, הולך ומאפיר אט אט, הולך וכהה ככל שהם גדלים, מיום ליום, נדמה גם שהם קצת יותר נמוכים. כשהעננים מסתירים את השמש ובמקום כחול למעלה יש רפלקטור אפרפר, פתאום הרחובות צבועים אחרת והריחות אחרים, הצליל של השום דבר שונה פתאום. השקט לא אותו שקט. האורחים המעוננים מלמעלה, אלה שהולכים ומתרבים, מתעבים ומשמינים, משנים משהו בהרגשה כאן למטה, מטילים את חיתתם על הרחובות ועל התנועה, משהו נעשה סופי פתאום, סגור יותר ולא זחוח כל כך, הצבע רך יותר, לא חזק כל כך. מה הם מביאים איתם בשבילי ולמה כל פעם, כל שנה כשהם מתחילים להגיע מפשפשת בי מן תכונה והתרגשות? כשאני מסתכל על הענן הלבנבן הזה שנכנע בקלות לחום ולרוח, מתבזבז ונעלם בשניות, נקרע לגזרים ומתנדף, אני חושב על הברקים והרעמים ועל האב-ענן שבדרך, הוא כבר מתכונן בים, לפניו צועדים בניו, עננים קטנים וסקרנים, הולכים ומצטופפים, סוללים את הדרך, מתפרשים לאורכה, מקדמים את בואו והוא שחור משחור, ענק ואימתני, אי אפשר לראות את תחילתו ולא את סופו מאופק ועד אופק, הוא נמוך, מכביד ולוחץ, שחור, מחשיך ומאיים. אני מדמיין את רעש הגשם ניתך בעוז על הגגות השטוחים, את המרזבים הנוקשים, את שריקת הרוח המתפרצת ואת התריסים ששכחו להגיף נדפקים כנגד קירות הבתים, טלאק. טלאק. ומכת ברק. מתמלא געגוע לשמיים שחורים ששועטים במהירות ומתפרקים, נזכר ברעש שעושות המכוניות על הכבישים הרטובים ואיך בלילה הם מבריקים, נזכר באדים על החלונות של החדרים המחוממים, בריח של בד רטוב מתייבש ליד תנור, קליפות של קלמנטינה וערמונים קלויים, צליל טפטופן החרישי של טיפות תלויות שנופלות מהעצים. זה מה שהם מביאים איתם העננים המצומרים, לבנים ויפים, עדינים ומקציפים, יבשים ושובבים. אומנם הם לא מתגשמים אבל הם מביאים איתם את הבשורה, הם הרמזים הקטנים, הרצים, משאירים איגרת בכל כפר, היכונו! הם מכריזים, הכל כאן יתקרר ויירטב בקרוב, אנחנו מתקרבים! נדמה לי שלא רק אני, נראה שהאדמה ממש מתרגשת, כולה מתפעמת, עצים מרשרשים, מתכוננים להתגמש וציפורים חגות בתזזית, הכל בטבע מרגיש את הלחץ הולך ונבנה, העולם מתכנס ומתכונן למדיניות ספיגה. הכל יבש וצמא, משווע למשב צונן והעננים הרטובים עדיין רחוקים, עוד לא כאן אבל הם באים. תגדלו כבר עננים ותשחירו, בואו קררו כבר ותרטיבו, תשטפו, תנקו, תציפו. שאבו את החום מהארץ והקפיאו. תתעבו ותתגשמו כבר ותמטירו.
פתאום הם התחילו להופיע, שמתי לב שהם כבר לא לבנים לחלוטין, תחתיתם מתחילה להאפיר, אפור בהיר עדיין והם עוד קטנים, מדובללים, בודדים, הם לא מצליחים להתחבר לכדי שכבה שתסתיר את הכחול שמעליהם, אבל בכל זאת הם כבר כאן וכל בוקר יש קצת יותר. בהתחלה רק אחד לבד הבהיק בתוך כל הרקיע, יום אחר כך היו כבר שלושה, אחרי יומים כבר היו אולי עשרים בשמיים, מפוזרים, אפרפרים, רכים ותלושים אבל הם כבר היו מכל עבר. היום קמתי בבוקר והיו עננים גדולים בשמים. אמנם גם הם עדיין אפורים רק קצת אבל הם כבר מצליחים להתחבר לפעמים לעננים שמסתירים פיסות רקיע שלמות. האפור שבתחתיתם שמתי לב, הולך ומאפיר אט אט, הולך וכהה ככל שהם גדלים, מיום ליום, נדמה גם שהם קצת יותר נמוכים. כשהעננים מסתירים את השמש ובמקום כחול למעלה יש רפלקטור אפרפר, פתאום הרחובות צבועים אחרת והריחות אחרים, הצליל של השום דבר שונה פתאום. השקט לא אותו שקט. האורחים המעוננים מלמעלה, אלה שהולכים ומתרבים, מתעבים ומשמינים, משנים משהו בהרגשה כאן למטה, מטילים את חיתתם על הרחובות ועל התנועה, משהו נעשה סופי פתאום, סגור יותר ולא זחוח כל כך, הצבע רך יותר, לא חזק כל כך. מה הם מביאים איתם בשבילי ולמה כל פעם, כל שנה כשהם מתחילים להגיע מפשפשת בי מן תכונה והתרגשות? כשאני מסתכל על הענן הלבנבן הזה שנכנע בקלות לחום ולרוח, מתבזבז ונעלם בשניות, נקרע לגזרים ומתנדף, אני חושב על הברקים והרעמים ועל האב-ענן שבדרך, הוא כבר מתכונן בים, לפניו צועדים בניו, עננים קטנים וסקרנים, הולכים ומצטופפים, סוללים את הדרך, מתפרשים לאורכה, מקדמים את בואו והוא שחור משחור, ענק ואימתני, אי אפשר לראות את תחילתו ולא את סופו מאופק ועד אופק, הוא נמוך, מכביד ולוחץ, שחור, מחשיך ומאיים. אני מדמיין את רעש הגשם ניתך בעוז על הגגות השטוחים, את המרזבים הנוקשים, את שריקת הרוח המתפרצת ואת התריסים ששכחו להגיף נדפקים כנגד קירות הבתים, טלאק. טלאק. ומכת ברק. מתמלא געגוע לשמיים שחורים ששועטים במהירות ומתפרקים, נזכר ברעש שעושות המכוניות על הכבישים הרטובים ואיך בלילה הם מבריקים, נזכר באדים על החלונות של החדרים המחוממים, בריח של בד רטוב מתייבש ליד תנור, קליפות של קלמנטינה וערמונים קלויים, צליל טפטופן החרישי של טיפות תלויות שנופלות מהעצים. זה מה שהם מביאים איתם העננים המצומרים, לבנים ויפים, עדינים ומקציפים, יבשים ושובבים. אומנם הם לא מתגשמים אבל הם מביאים איתם את הבשורה, הם הרמזים הקטנים, הרצים, משאירים איגרת בכל כפר, היכונו! הם מכריזים, הכל כאן יתקרר ויירטב בקרוב, אנחנו מתקרבים! נדמה לי שלא רק אני, נראה שהאדמה ממש מתרגשת, כולה מתפעמת, עצים מרשרשים, מתכוננים להתגמש וציפורים חגות בתזזית, הכל בטבע מרגיש את הלחץ הולך ונבנה, העולם מתכנס ומתכונן למדיניות ספיגה. הכל יבש וצמא, משווע למשב צונן והעננים הרטובים עדיין רחוקים, עוד לא כאן אבל הם באים. תגדלו כבר עננים ותשחירו, בואו קררו כבר ותרטיבו, תשטפו, תנקו, תציפו. שאבו את החום מהארץ והקפיאו. תתעבו ותתגשמו כבר ותמטירו.
