סיפור קטנטן

סיפור קטנטן

היי פורום יקר,
כתבתי סיפור קצרצר שהוא משחק עם רעיון שהייתי רוצה להרחיב למשהו גדול יותר... אשמח אם תקראו ותאמרו לי מה אתם חושבים :)



לדוד ריצ'רד חשוב מאוד שאלמד לבצע קסמים ולחשים "כמו כל הבנות בגילי".
כבר מילדות היה מפרט ומגולל באוזניי את עץ המשפחה המפואר שבו הנצתי ושממנו אל לי ליפול רחוק. החל ממרלין בכבודו ובעצמו ועד לאבי רב העוצמה והמסתורין, שאותו מעולם לא פגשתי, ואפילו לא ראיתי תמונה, או איזה ציור שמן, או קריקטורה קטנה, או אפילו קיבלתי תיאור כללי של פניו. עם זאת, ריצ'רד הבהיר כי אבי הוא אחד המכשפים המפורסמים והמוכשרים בהיסטוריה, שעוררו יראה בלבבות אנשי העולם כולו, וכי ברגע שהוא יחזור, כדאי שהוא ימצא אותי מתנהגת יפה לדוד ריצ'רד ולומדת בחריצות היסטוריה וצרפתית ובעיקר את ספרי הלחשים והשיקויים והקסמים שלי, אחרת הוא יכעס מאוד מאוד.
ואכן, האימונים התחילו בגיל צעיר. בגיל 5 ידעתי כבר לדקלם בעל-פה את 70 הלחשים הבסיסיים למאה העשרים ואחת, לפי דירוג האקדמיה לקיסום הסמנטי. בגיל 6 נחת בידיי (וכמעט הפיל אותי מהרגליים) ספר השיקויים הרשמי של מועצת הקלחת הטרנס-אטלנטית, שהיה כבד כמו מחצית משקל הגוף שלי והעלה עננת אבק שנישאה למחצית מגובהי, וקיבלתי פקודה ישירה לרקוח בכל יום מתכון אחד עד שאדע לשלוף את כולם מזכרוני ולהתקין אותם בניסיון ראשון. ובגיל 7, כשהילדים סביבי רק החלו לגלות כי ניצוצות מסתוריים ניתזים לפעמים מנחיריהם כשהם כועסים, או שאחיהם הקטנים הופכים לפעמים לקרפדות כשהם מציקים - לי כבר הושט השרביט הראשון שלי והתחלתי לבלות תשעים דקות ביום באימוני הנפות, מחוות וסלסולים זעירים ומדוייקים בעזרת מפרק כף היד.
ולמרות כל זאת ועם מיטב המאמצים שלי ושל הדוד ריצ'רד, מעולם לא יצאה ממני טיפה של קסם.
דיקלמתי ולחשתי וצעקתי וקצצתי ופרסתי וערבבתי והרתחתי ונופפתי עד שנרדמו לי הידיים, ומעולם לא קרה שום דבר.
הדוד ריצ'רד לא ויתר. כל פעם ניסה רעיון חדש. הוא הכיר חבר של המשפחה שאחיין שלו לא הראה סימן לקסם עד גיל 11, והמשפחה שלו כבר התייאשה, עד שיום התאמן בפעלולים עם הסקייטבורד וסטה והחליק מהרמפה הגבוהה - ופשוט המשיך לנסוע באוויר, כמו דמות מצויירת שעדיין לא קלטה שנגמר הצוק מתחת לרגליה.
הדוד ריצ'רד החליט שהמפתח לשחרור יכולות הקסם הטמונות בי הוא להבהיל אותי מספיק בשביל שלא תהיה לי ברירה אלא להגיב בכישוף קטן. הוא הכניס אותי למכוניתו ונסע במהירות הולכת וגוברת לעבר קיר של בניין, ולא בלם ממש עד הרגע האחרון. הוא זרק אותי לנהר שמחוץ לעיר ולא זרק לי חבל הצלה ממש עד שעמדתי להישאב וליפול לתוך המפל. פעם אחת, מפחידה במיוחד, סרב להאכיל אותי במשך שבוע שלם ואני הייתי מתגנבת בחושך אחרי שהלך לישון וטורפת מלאי של סוכריות טופי שהחבאתי פעם בארון הספרים.
הדוד ריצ'רד החליט שהמפתח הוא תזונה עתירת שומן. ואז נטולת שומן.
הוא החליט שהמפתח הוא מדיטציה ומיקוד כוח הרצון.
או לישון כפיות עם חברה מהכיתה שהקסמים שלה התפתחו מוקדם.
או להיכנס לאגם הקפוא שמתחת למפל, לשבת שם ולחשוב על אש עד שאפסיק לרעוד.
או לקשור את העיניים ולנסות לזהות בעזרת אנרגיות בלבד מי מהעוברים ושבים ברחוב הוא קוסם, ומי בוּר שפל נטול קסמים בכלל.
הדוד ריצ'רד נהיה מתוסכל.
לפעמים בשעות מאוחרות בלילה היה מספר לי שהוא מעולם לא רצה לקחת אותי אליו, שהדבר האחרון שהיה צריך על הראש זה את התינוקת הפגומה של אבא שלי, שידע שנולדתי חולה וילדה, והיה מאוכזב וזועם גם ככה, ואולי עדיף שלא הספיק לראות כמה חלשה וטיפשה וחסרת תועלת גדלתי להיות.
בלילות כאלה ידעתי שחשוב להישאר שקטה מאוד ולא לעשות תנועות חדות ואם אפשר, לתת לו לשכוח שאני נמצאת בחדר, אבל לא לצאת מהדלת כי זה מושך את תשומת ליבו ואז הוא בא אחריי.
 

snoofcin

New member
נחמד

היי עט רועד, קראתי הכל, וזה אומר שהכתיבה קולחת. התיאורים יפים וצבעוניים, וזה יוצר תחושה של עולם מעניין. הייתי שמח לקרוא את ההמשך.

אבל (זה השלב שבו אני קוטל) -
1. זה לא בדיוק סיפור - אלא רק התחלה של סיפור. אלא אם כן פספסתי משהו.
2. הקצב מאד מהיר - זה כתוב יותר כמו תקציר מסוגנן, מאשר סיפור אמתי.
3. דמות המספרת עדיין לא מעניינת מספיק. מלבד משפט אחד - "אולי עדיף שלא הספיק לראות כמה חלשה וטיפשה וחסרת תועלת גדלתי להיות." (אחלה משפט!) לא מצאתי שום דבר ייחודי בה. אבל יש לה פוטנציאל.
4. העולם נראה קצת כללי מדי - יש קסמים, יש ספרי כישוף, יש מרלין, יש שרביטים, אנרגיות. שום דבר מקורי במיוחד, שיגרום לי להתעניין בעולם. אהבתי את "ספר השיקויים הרשמי של מועצת הקלחת הטרנס-אטלנטית" ואת "70 הלחשים הבסיסיים למאה העשרים ואחת, לפי דירוג האקדמיה לקיסום הסמנטי" אבל זה לא מספיק (גם אין עלילה מעניינת במיוחד כרגע, אבל מכיוון שזו רק התחלת הסיפור נניח לזה).
5. החלק שבו הדוד מנסה להוציא ממנה את הקסם בכוח מזכיר מאד מאד - על גבול ההעתקה - את הקטע בהארי פוטר שבו נוויל מסביר איך הדוד שלו תלה אותו מהחלון כדי להוציא ממנו את הקסם.
6. המשפט הראשון כתוב בזמן הווה, למרות שכל שאר הקטע כתוב בזמן עבר. שימי לב לקפיצות האלה.
7. את מנסה לכתוב במשלב גבוה, אולי כדי ליצור מעין אווירה קסומה ומרוחקת, אבל זה עובד רק באופן חלקי. יש הרבה צרימות - טעויות קטנות, ומשפטים שאמורים להיות יפים, אבל למעשה נשמעים מסורבלים.
דוגמאות -
- כבר מילדות היה מפרט ומגולל באוזניי את עץ המשפחה המפואר שבו הנצתי ושממנו אל לי ליפול רחוק - מאד מסורבל ולא מדויק. למה צריך גם "מפרט" וגם "מגולל"? מה בעצם ההבדל בין שתי המילים? אלה מסוג הדברים שלכאורה נשמעים יפה, אבל רק הורסים את המשפט. האם אפשר "לגולל עץ משפחתי"? (האם אפשר לגולל ספר? לא. אפשר לגולל את עלילת הספר). האם אפשר להנץ ~בתוך~ עץ? ("שבו הנצתי"). הרבה אי דיוקים קטנים שיוצרים רושם לא טוב.

- החל ממרלין בכבודו ובעצמו ועד לאבי רב העוצמה והמסתורין, שאותו מעולם לא פגשתי, ואפילו לא ראיתי תמונה, או איזה ציור שמן, או קריקטורה קטנה, או אפילו קיבלתי תיאור כללי של פניו.

- עם זאת, ריצ'רד הבהיר כי אבי הוא אחד המכשפים המפורסמים והמוכשרים בהיסטוריה, שעוררו יראה בלבבות אנשי העולם כולו, וכי ברגע שהוא יחזור, כדאי שהוא ימצא אותי מתנהגת יפה לדוד ריצ'רד ולומדת בחריצות היסטוריה וצרפתית ובעיקר את ספרי הלחשים והשיקויים והקסמים שלי, אחרת הוא יכעס מאוד מאוד.

אני מציע לך לוותר על הכתיבה במשלב כזה כרגע, ולדבוק במשלב קצת יותר נמוך, שבו את שולטת מצוין. חוץ מזה אני מציע לך להיזהר ממשפטים ארוכים, כי הם פחות מדויקים אצלך מאשר משפטים קצרים.

זהו, מקווה שלא הוצאתי לך את הרוח מהמפרשים. תמשיכי לעבוד על זה, יש פוטנציאל! בהצלחה :)
 
תודה לכל הקוראים!

אני תמיד שמחה לדבר על כתיבה וזה לא מוציא לי את הרוח מהמפרשים.

אתם צודקים שלא מדובר בדיוק בסיפור, אלא במין הגיג-אווירה לא מוגדר כזה… זו הדרך שלי קצת ללעוס את הדמויות לפני שאני מצליחה לכתוב אותן. אני עובדת על סיפור קצר אמיתי בתוך אותו עולם - מקווה שגם אותו תקראו ותתנו ביקורת!

בעניין הדמיון להארי פוטר – אני כותבת על עולמות דומים מאוד לעולם ה"פ ולכן זו תמיד סכנה ואני שמחה לשמוע מתי אני מתקרבת יותר מדי! האם לדעתכם כל הקטע שבו הדוד מנסה "לנער" ממנה את הקסם הוא דומה מדי למקרה נוויל וצריך לבטל את כולו, או שמספיק שאשתמש בדוגמאות רחוקות יותר?
 

ויימס

New member
כן!
תלעסי עוד ואז תקיאי את הסיפור

לתוך הפה שלנו כמו אמא ציפור שאנחנו הגוזלים שלה!
 

ויימס

New member
היייי ^_^

אני מחבבת את הרעיון של ילדה שמגלה בגיל 12 שהיא *לא* קוסמת/ בעלת כוחות על/ היחידה בעולם שיש לה יותר מתכונה אחת/ הנבחרת וכו', זה מעורר בי אופטימיות שהיא אשכרה תצטרך להשתמש בעורמה, יצירתיות ונחישות כדי להסתדר בחיים. וזה סיפור שהייתי רוצה לקרוא.
&nbsp
כיוונים להמשך אם את מעוניינת:
אולי היא יכולה ליצור מצג שווא כאילו אכן יש לה כוחות כך שדוד הנרי יירד ממנה? אבל אז היא תצטרך להמשיך להעמיד פנים וה stakes יהיו יותר ויותר גבוהים עם הזמן?
בצד השלילי, השפה כבדה ומסורבלת, אם היא ילדה במאה ה 21 היא צריכה להישמע בהתאם. כאילו, זה לא חייב להיות 'סלפוש עם הנרוש! עושה קסמים עם היפות שלי!' אבל הסיפור היה זורם יותר טוב אם היא הייתה מדברת באופן יותר רגיל ויומיומי.
 
שמחה לשמוע!

את באמת מנחשת קצת את הכיוון שחשבתי ללכת אליו, אם כי בראש שלי זה כמובן מורכב יותר.
בנוגע לשפה - זה דבר שאומרים לי הרבה ועדיין אני עקשנית... אעבוד על זה בסיפורים הבאים, אשמח אם תמשיכי לקרוא!
 
מצטרפת לאחרים

אין פה סיפור. מה שאת עושה נקרא לספר במקום להראות. את מספרת איך הדוד ריצ'רד היה מתוסכל, במקום להראות לנו סצינה שבה זה מתרחש. אני יכולה לכתוב "הארי פוטר גדל אצל דודים מרושעים" ואני יכולה ממש לפרט את הסצינה שבה מראים איך הוא מתעורר בחדר שמתחת למדרגות ואז מכין לכולם חביתות (תכלס לא כזה רע...). אז אם תפרטי את כל מה שכתבת למעלה יהיה לך אשכרה סיפור.
אני לא מסכימה עם סנופקין לגבי נוויל והדוד שלו - זה לא משהו שהתייחסתי אליו בזמן הקריאה. בנוסף, יש כל כך הרבה אלמנטים עלילתיים שחוזרים על עצמם בכל מיני מקומות, שכבר אי אפשר להיות מקורי. הכי חשוב זה הביצוע. הנה, למשל, the magicians מאת לב גרוסמן. נער שמגיע לבית ספר לקוסמים. הרעיון טוב והביצוע שלו על הפנים! ואז קשור בהערה נוספת של סנופקין לגבי העולם. לי לא היה חשוב אם זה מקורי או לא (כל השיקויים והמחברות והקסמים. להפך, אם יהיה עוד סיפור קסום כזה כמו הארי פוטר אני אשמח לקרוא), הכי חשוב זה הביצוע.
אז אני לא ממש יכולה לתת לך ביקורת על תקציר.
 

snoofcin

New member
אז את לא ממליצה על "הקוסמים?"

דווקא הוא היה נשמע לי מעניי וחשבתי לקנות אותו.
 
אישית לא

הכתיבה הייתה מאוד תקועה בעיניי. גרוסמן מפרט הכל! ממש הכל. נגיד אם איזושהי דמות תאכל גלידה הוא יכתוב בדיוק איך נראה הגביע, מה הטעם שלו, איך ההרגשה בידיים, כמה כדורים יש, איזה טעם, מה זה עשה לגיבור. פעם אחת, פעמיים, זה נסבל. אבל כשזה ככה לאורך כל הספר (כי זאת הכתיבה) זה מאוד מעיק. בנוסף, מאוד לא מצאה חן בעיניי האווירה. הגיבור הוא בחור פסימי ומדוכא ולא מצליח למצוא שום דבר טוב מסביבו. אז כל קסם שהיה יכול להראות "מגניב", פתאום הופך לסתמי. וכשהעולם סתמי, למה בעצם צריך עולם קסום "מיוחד"? היה יכול לכתוב על נער שלומד הנדסת חשמל בטכניון, היה מקבל את אותו האפקט.
בנוסף, הוא מספר הרבה במקום להראות. יש הרבה סצינות עם פוטנציאל לסצינת חברים כיפית, וגרוסמן בוחר לספר על החברים שלו. "אליס הייתה ככה וככה, קוונטין היה ככה וככה". וזה חבל.
אני חייבת לציין שלא הצלחתי לסיים את הספר, אז יכול להיות שבחצי השני זה משתפר.
 

snoofcin

New member
עד כדי כך, אה?

עכשיו אני חייב לקרוא כמה פרקים כדי לראות על מה דיברת.
מעניין אותי לדעת אם קראת הערפילאים ואם כן מה חשבת עליו. פשוט קראתי את הסדרה לאחרונה, והזדעזעתי מרמת הכתיבה הנמוכה.
 
לגמרי

לדעתי אפשר למצוא כמה פרקים אונליין בשביל להתרשם מהכתיבה.

או, יפה שהעלת את הערפילאים! בדיוק היה לי עליו דיון עם עמית לעבודה שחולה על הסדרה. התחלתי לקרוא את הספר הראשון ושוב, התייאשתי אחרי 250 עמודים. (משתי ההודעות האחרונות שלי זה נראה כאילו אני זורקת ספרים סדרתית אבל
באמת שהספרים האלה קשים לקריאה והזמן שלי מוגבל).
ממש לא אהבתי. אני חושבת שהרעיון בבסיס מעניין והעמודים הראשונים אפילו היו דיי מעניינים. אבל אז חיכיתי וחיכיתי למשהו מעניין ובמקום זאת קיבלתי חפירות. ים של חפירות! הרגשתי שאני קוראת בויקיפדיה על נושא המתכות ואיך משתמשים בהן.
כשהחבורה התאספה כדי לדון באיך הם הולכים לתקוף, לא ראיתי הבדל בין הדמויות. אולי זאת גם הסיבה שעכשיו אני לא זוכרת את השמות שלהם. וגם למה לספר על התכנית? בואו נראה אותה, אני כבר אבין מה קורה תוך כדי...
בעיקר לא אהבתי את העמודים על גבי עמודים של ההסברים על המתכות. כשהבנתי שאני מדלגת על עמודים שלמים מתוך הספר הבנתי שאני צריכה להפסיק לקרוא אותו.
מה הייתה דעתך על הכתיבה?
 

snoofcin

New member
הו הו

הערפילאים הסעיר אותי ממש, אבל לאו דווקא מהסיבות הנכונות.
קודם כל, קראתי את כולו מהר מאד. הוא דווקא כן עניין אותי, וחשבתי שהעלילה של הספר הראשון מצוינת ומותחת ובנויה היטב. (אם כי שני הספרים הבאים נורא שיעממו אותי). אהבתי את נושא המתכות, ולא הפריע לי החפירות על הנושא (אולי אני פחות רגיש לחפירות ממך?) הדבר שעבד בספר הכי טוב לדעתי, זה המסתורין שהוא מצליח ליצור בקשר לעולם. קראתי את הספר כמו סיפור תעלומה. למען האמת, קראתי אותו רק בשביל התעלומה - כי כל השאר על הפנים.
זה מה שהסעיר אותי כל כך. שמעתי המון על הסדרה הזאת, והבנתי שסנדרסון הוא האלוהים החדש של הפנטזיה, ולכן הייתי המום מכמה שהכתיבה הייתה לא טובה.
הדמויות, כמו שאמרת, לא הרגישו לי כמו דמויות בכלל. גם אני לא הבדלתי ביניהן, והאפיונים שלהן היו כל כך מאולצים. (נניח יש את האם, שהאפיון שלו הוא - האיש שאוהב להתעמק בדברים, מעין פילוסוף כזה. אבל בפועל סנדרסון רק ~אומר~ שזה האופי שלו. באופן כללי הספר פשוט אומר לקורא מה לחשוב על הדמות).
הדיאלוגים - היו כל כך לא טובים. שום רגש אמיתי. הומור מהתחת. סנדרסון הוא טיפוס מאד לא מצחיק. ה"שנינויות" שחברי החבורה מחליפים ביניהם מביכות ממש.
- הכתיבה עצמה - תפלה, לא מעניינת, תיאורים כלליים וחיוורים. לא מעבירה שום צבע ורגש. הרגשתי כאילו מחשב כתב את זה. כמות הפעמים שהדמויות "מפלבלות בעיניהן" או "נוחרות בבוז" כמעט שברה אותי.

אבל בשורה התחתונה נהניתי מהספר הראשון. סוף סוף ספר פנטזיה שמעמיד את העלילה במרכז (בניגוד למשל לשיר של אש ושל קרח, שבשני הספרים האחרונים לא קורה כלום), וסוגר את כל הקצוות באופן כמעט מושלם. אם היו נותנים את העלילה הזאת לסופר שגם יודע לכתוב זאת הייתה יכולה להיות יצירת מופת.
(ההמשכים זוועה)
 

ויימס

New member
איזה באסה!

תמיד אהבתי לשמוע את ההסברים שלו בנוגע לכתיבה, אז הנחתי שהספרים שלו אחלה בחלה, וברגע שאסיים עם 4000 הספרים של פראצ'ט, אגיע גם אליו, אז... אין לי למה לצפות עכשיו בחיים, בעצם.
 
ניסיתי להקשיב להסברים שלו על כתיבה

וזה היה בלתי נסבל. אולי זה ההנדסת תכנה שמדברת פה כרגע, אבל זה היה יותר מדי בלה בלה.
 

snoofcin

New member
לא לא

כדאי לך לחיות!
יש לו הסברים מעולים וחשיבה מאד בהירה (וולדי, מה הכוונה יותר מדי בלה בלה?) הוא גם טוב בהרבה דברים, ואפשר ללמוד ממנו המון. אבל הכתיבה עצמה, הסגנון - בזה הוא לא טוב. (ומסתבר שיש המון המון אנשים שזה לא מפריע להם, או שלא מבחינים בזה).
בסוף זה עניין של טעם, ואומרים שהוא השתפר עם הזמן, אז אולי תנסי את אחד הספרים האחרונים שלו.
 
אני גם שמעתי שהוא משתפר עם הזמן

בלה בלה - יכול להיות שזה פשוט סגנון הלימוד שלו, שאליו לא התחברתי. אני אוהבת מרצים שמסדרים הכל לפי נושאים: "עכשיו הולכים ללמוד דיאלוגים. דיאלוג טוב זה: 1, 2, 3. דיאלוג לא טוב זה: 1, 2, 3. זה לא טוב כי כך וכך וכך, ואם תעשו כך וכך אז זה יצליח" (איך שאתה מסביר, סנוף). ואצל סנדרסון הרגשתי שיש תוהו ובוהו. כל הלוח מקושקש, יש כל מיני עלק בדיחות באמצע השיעור (כמו העלק בדיחות בספר הערפילאים - מסכימה עם מה שאמרת), ולא באמת הבנתי בכל רגע מה הוא מנסה להסביר, לאן הוא חותר ואיך זה יעזור לי. אז יכול להיות שהוא מורה טוב, ואם הוא מוכר כל כך הרבה ספרים כנראה שבכל זאת יש שם משהו, אבל לי זה לא התאים.
 
ויכול להיות שכל אחד שמע הרצאות שונות

כשבהרצאה שאני שמעתי הוא הגיע שיכור.

מה אתה שמעת/ראית, סנוף? ומה איתך, ויימס? (זה נשמע כמו קבוצת תמיכה...)
 

snoofcin

New member
אני ראיתי

כמה הרצאות שלו ביוטיוב, מקורס כתיבה שהוא מעביר. רוב ההרצאות טובות, אבל יש כמה באמת מבולגנות.
חוץ מזה שמעתי לא מעט פרקים מהפודקאסט - writing excuses (של סנדרסון וחבריו), וגם זה נחמד.
לדעתי אפשר ללמוד ממנו הרבה בכל מה שנוגע לבניית עולם, עלילה ומבנה. בדמויות ובפרוזה עצמה הוא חלש קצת.

שנה טובה וולדי!
 
למעלה