תפקיד האפיפיור
במסעי הצלב הוא סבוך. ככוח מניע ליציאה למסעי הצלב היו להם מספר תפקידים: השאיפה לאחד מחדש את הכנסיות לאחר הפילוג הייתה חשובה להם; הם הוציאו את הבולות שאפשרו במידה מרובה את מסעי הצלב; לארגון המסעות היה ערך במאבק על יוקרה והשפעה באירופה. אבל שלל הגורמים שהביאו למסעי הצלב היו סבוכים הרבה יותר, זה היה קשור בגידול אוכלוסייה, בהדרדרות המצב הכלכלי, בלחצים על אדמות בשל שיטת הירושה של האצילים ובתחרות על כוח פוליטי ועל יוקרה. לאפיפיורים עצמם, ולמדינה האפיפיורית, הייתה יכולת מוגבלת לגייס צבא ולהחזיק אותו באזור א"י-סוריה. הם מעולם לא היו יכולים "להרים" מסע צלב ללא תמיכה של מלכים אירופיים, או ללא תנועות עממיות. התנועות העממיות היו לא אמניות - קשה היה לצפות אותן וקשה היה עוד יותר לשלוט בהן, והן נטו להיות קצרות טווח (ראה המקרה של מסע הצלב הראשון). מה שהיה נחוץ הוא צבא קבוע וממושמע ככל האפשר. הצלבנים בארץ היו תלויים באופן קריטי באפסקה של כסף, ציוד ואנשים מאירופה. תמיכה זו הגיעה בעיקר, אך לא רק, מצרפת. השיונויים שעברו על אירופה הפכו את יחסי העלות-תועלת של הנוכחות באזור שלנו ליקרים מדי, וכפי שנאמר - עיקר תשומת הלב של השליטים באירופה (כולל האפיפיור) הופנתה לאירופה עצמה.