לגלישה באתר בגירסה המותאמת לסלולאר
| הוספת הודעה
הגדרות תצוגה

הגדרות עץ הודעות

מאפייני צפייה

הצג טקסט בתצוגה
הצג תגובות באופן
עדכן
89578,957 עוקבים אודות עסקים

פורום נפגעי מלחמה ופעולות איבה

ברוכים הבאים לפורום!
 
אם איבדתם מישהו קרוב בפיגוע או במלחמה,
אם נפגעתם (פיזית ו/או נפשית) בפיגוע או במלחמה,
אם המצב הבטחוני מעלה בכם חרדות וחששות,
ואם אתם פשוט מעוניינים להיות חלק מהקהילה שלנו-
אתם מוזמנים לקחת חלק בפורום שלנו!
 
אתם מוזמנים להצטרף אלינו, למשפחה גדולה, שיש בה הקשבה, הבנה ותמיכה.
כאן תוכלו לחלוק איתנו את רגעי הכאב והצער, וגם את רגעי השמחה והצחוק.
כאן גם תוכלו להדליק נר וירטואלי לזכרם של יקיריכם ולזכר כל חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
 
 
הפורום נמצא בשיתוף פעולה עם עמותת נט"ל - נפגעי טראומה לאומית,
ופסיכולוג קליני מטעמם, דניאל איגר, נותן לפורום גיבוי מקצועי.
 
 
נא לקרוא את תקנון הפורום לפני הכתיבה בו.
 
 
הפורום מוקדש לזכרם של חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה,
      ולכבודם של אלו שממשיכים לחיות למרות הכל.  

אודות הפורום נפגעי מלחמה ופעולות איבה

ברוכים הבאים לפורום!
 
אם איבדתם מישהו קרוב בפיגוע או במלחמה,
אם נפגעתם (פיזית ו/או נפשית) בפיגוע או במלחמה,
אם המצב הבטחוני מעלה בכם חרדות וחששות,
ואם אתם פשוט מעוניינים להיות חלק מהקהילה שלנו-
אתם מוזמנים לקחת חלק בפורום שלנו!
 
אתם מוזמנים להצטרף אלינו, למשפחה גדולה, שיש בה הקשבה, הבנה ותמיכה.
כאן תוכלו לחלוק איתנו את רגעי הכאב והצער, וגם את רגעי השמחה והצחוק.
כאן גם תוכלו להדליק נר וירטואלי לזכרם של יקיריכם ולזכר כל חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
 
 
הפורום נמצא בשיתוף פעולה עם עמותת נט"ל - נפגעי טראומה לאומית,
ופסיכולוג קליני מטעמם, דניאל איגר, נותן לפורום גיבוי מקצועי.
 
 
נא לקרוא את תקנון הפורום לפני הכתיבה בו.
 
 
הפורום מוקדש לזכרם של חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה,
      ולכבודם של אלו שממשיכים לחיות למרות הכל.  
x
הודעה מהנהלת הפורום

הפורום מחפש מנהל. חושבים שיש לכם את מה שצריך? הקליקו כאן
הפורום נמצא בשיתוף פעולה עם עמותת נט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי
נא לקרוא את תקנון הפורום לפני הכתיבה בו

 פורום נפגעי מלחמה ופעולות איבה מדליק נר לזכרם של כל חללי צה"ל ופעולות האיבה.
 
הפורום נמצא בשיתוף פעולה עם עמותת נט``ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי
 
המשך >>

לצפיה ב-'מתוך הדף הפייסבוק של הורים שכולים שקופים.'
מתוך הדף הפייסבוק של הורים שכולים שקופים.
21/07/2014 | 11:34
1
110

כתב, אסף פני-אל, חשוב לקרוא...

"באמת שאין לי שמץ של מושג מאיפה המשורר
אלון אבידר הבין ש"הגברים בוכים בלילה".
אולי הוא ראה שהעיניים שלהם יבשות כל היום,
גם במשך טרגדיות ואסונות, אז הוא הסיק שחייב
להיות זמן שהם מזילים דמעה. לצערי, אני חושב
שהגברים עסוקים יותר בלנחור כמו קרבורטור
מקולקל. ועם הנחירות, עוד יותר קשה להסתדר
עם המשך השיר- "לא נשמע קולם"...
חבר שלי הלך לנחם את אחת המשפחות של
הנרצחים שנחטפו בגוש עציון. הוא הכיר אישית
את הנער שנרצח. אני בטוח שהרבה אנשים חזרו
משם עם שאלות מאוד קיומיות על העולם, אבל
אצלו נוספה עוד שאלה מאוד אישית- למה אני
לא מצליח לבכות? כבר שנים שהעין יבשה, אפילו
בתוך הכאב הנורא הזה.
שחנ"ש במוצ"ש - על הנפש בחיים, כולל היופי והלכלוך שמתחת לכיפה \ אסף פני-אל ; איור: שרית גלטשטיין
אני חושב שהתשובה טמונה אי-שם בפסיכולוגיה
התרבותית שלנו. נצא למסע של 60 שניות אל יובש
הבכי התרבותי של "המין החזק". זה מתחיל בתרבות
העולמית, שמעצימה כל הזמן את העובדה שגברים
הם חזקים, חסונים, ולא מושפעים מגורם ׳עלוב׳
כמו רגשות.
זה ממשיך עם התרבות האמריקאית שהטביעה את
המושג ׳קול׳ בלקסיקון המילולי והנפשי שלנו. cool
הוא מישהו קפוא וקר, אי אפשר לחמם ולעצבן אותו
כי הוא אדיש להכל. האדישות הזו היא מהוללת וכל
ה'בנות הצרחניות והרגשניות' נופלות לרגליו.
בציבור הישראלי, זה רק הולך ומתעצם:
אנחנו דור ניצולי שואה ופוגרומים. הזוועות שההורים/סבים
שלנו ראו, חייבו אותם לפתח אדישות. הם היו
חייבים לצפות בגהנום נשפך אל תוך כדור הארץ,
לבהות, לשתוק ולשרוד. מי שנשבר-פשוט לא שרד.
אז עכשיו כולנו קשים כמו אבן, שלפעמים כבר
שכחה שבתוכה פועם לב בשר. וזה עובר מדור
לדור. סיפור ששמעתי על קיבוץ, בו הילדים שכבו
כל לילה לישון באולם גדול בטורים מסודרים.
על כולם הופקד איזה ילד בן 14 עם מגאפון.
כשילד קטן היה בוכה לאמא, הנער הצעיר זעק
במכשיר- ׳ילד בשורה השניה, תפסיק מיד לבכות
ולך לישון!׳. דיברנו על שירים בתחילת הטור?
זוכרים את השיר של מרים ילן-שטקליס? "ילדי
הוא גיבור ונבון. ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון..."
תוסיפו את המצ׳ואיזם הישראלי שהוא כמו אנטי-וירוס
לרגשנות האנושית הטבעית. כבר מהתיכון אנחנו
מתחילים להתנער מהרגשות והופכים ל'גברים'. אחת
מהתופעות המכוערות בעיני, היא שהחבר׳ה קוראים
אחד לשני בשם המשפחה שלהם. אין כבר שם פרטי,
אין אינטימיות, אין רגשות. ואפילו לא הזכרתי
את הציניות.
אם התיכון מצץ את הרגשות מאיתנו, מה נגיד על
הצבא? אפילו שם המשפחה כבר לא טוב מספיק,
והאדם נהיה מספר. לוחם גיבור שרץ אל המערכה
בלי פחד.
כמובן, שלפעמים צריך קצת להקהות את הרגשות,
ודאי בצבא, שבו צריך לשים את הרגשות בצד ולהסתער.
אבל כשכל מהלך החיים מכוון לזה, אנחנו בבעיה.
כשסבתא שלי נפטרה, ההורים שלי עזבו את הסלון,
שבו ישבו שבעה ונכנסו למטבח. אימי חיבקה את אבי
ופתאום ראיתי דמעות בעיניים שלו. המראה זעזע אותי
ואמרתי לה- ׳בחיים לא ראיתי את אבא בוכה!׳. היא
ענתה לי- ׳האמת שגם אני לא. כנראה שאף פעם לא
הייתה לו סיבה לבכות׳.
ואני קיויתי לעצמי שאני אבכה יותר, לא מתוך עצב
או מקרים רעים, חלילה. פשוט, כי טוב לבכות, לנקות
את הנפש, להתחבר לרגש.
במהלך לימודי הפסיכודרמה שלי, המורה ביקש
מתנדב לפסיכודרמה הראשונה. קפצתי בקלילות
אל הדגל, כשאני בטוח שכל מה שאני אצטרך זה
לספר ולשתף, שבזה אני מצוין. במהלך הפסיכודרמה,
פתאום הגעתי לאיזה סיפור שקרה לי בגיל 6,
כשאני מופתע שזכרון כזה זניח עלה. לפתע, כשאני
מספר בשגרתיות את מהלך הדברים, ארובות העיניים
נפתחו ואני התחלתי לבכות בלי שליטה. לא הצלחתי
להוציא כבר מילה, רק הבכי שטף אותי, מפתיע ולא צפוי.
איך בוכים? צריך לעשות טיפול שורש, מערכתי. עד
כמה אנחנו מחוברים לעצמנו, לרגשות שלנו, לזכרונות
שלנו. ואם נתחבר יותר- הרווח יהיה הרבה יותר גדול
מלבכות בהלוויה. הרווח הוא חוויית חיים חדשה, בה
הרגשות תופסים חלק משמעותי מחיינו. והפעם זה
יהיה לא רק בלילה.
‏באמת שאין לי שמץ של מושג מאיפה המשורר
אלון אבידר הבין ש"הגברים בוכים בלילה".
אולי הוא ראה שהעיניים שלהם יבשות כל היום,
גם במשך טרגדיות ואסונות, אז הוא הסיק שחייב
להיות זמן שהם מזילים דמעה. לצערי, אני חושב
שהגברים עסוקים יותר בלנחור כמו קרבורטור
מקולקל. ועם הנחירות, עוד יותר קשה להסתדר
עם המשך השיר- "לא נשמע קולם"...

חבר שלי הלך לנחם את אחת המשפחות של
הנרצחים שנחטפו בגוש עציון. הוא הכיר אישית
את הנער שנרצח. אני בטוח שהרבה אנשים חזרו
משם עם שאלות מאוד קיומיות על העולם, אבל
אצלו נוספה עוד שאלה מאוד אישית- למה אני
לא מצליח לבכות? כבר שנים שהעין יבשה, אפילו
בתוך הכאב הנורא הזה.

שחנ"ש במוצ"ש - על הנפש בחיים, כולל היופי והלכלוך שמתחת לכיפה \ אסף פני-אל ; איור: שרית גלטשטיין

אני חושב שהתשובה טמונה אי-שם בפסיכולוגיה
התרבותית שלנו. נצא למסע של 60 שניות אל יובש
הבכי התרבותי של "המין החזק". זה מתחיל בתרבות
העולמית, שמעצימה כל הזמן את העובדה שגברים
הם חזקים, חסונים, ולא מושפעים מגורם ׳עלוב׳
כמו רגשות.

זה ממשיך עם התרבות האמריקאית שהטביעה את
המושג ׳קול׳ בלקסיקון המילולי והנפשי שלנו. cool
הוא מישהו קפוא וקר, אי אפשר לחמם ולעצבן אותו
כי הוא אדיש להכל. האדישות הזו היא מהוללת וכל
ה'בנות הצרחניות והרגשניות' נופלות לרגליו.

בציבור הישראלי, זה רק הולך ומתעצם:
אנחנו דור ניצולי שואה ופוגרומים. הזוועות שההורים/סבים
שלנו ראו,  חייבו אותם לפתח אדישות. הם היו
חייבים לצפות בגהנום נשפך אל תוך כדור הארץ,  
לבהות,  לשתוק ולשרוד. מי שנשבר-פשוט לא שרד.
אז עכשיו כולנו קשים כמו אבן, שלפעמים כבר
שכחה שבתוכה פועם לב בשר. וזה עובר מדור
לדור. סיפור ששמעתי על קיבוץ, בו הילדים שכבו
כל לילה לישון באולם גדול בטורים מסודרים.
על כולם הופקד איזה ילד בן 14 עם מגאפון.
כשילד קטן היה בוכה לאמא, הנער הצעיר זעק
במכשיר- ׳ילד בשורה השניה,  תפסיק מיד לבכות
ולך לישון!׳. דיברנו על שירים בתחילת הטור?
זוכרים את השיר של מרים ילן-שטקליס? "ילדי
הוא גיבור ונבון. ילדי לא יבכה אף פעם כפתי קטון..."

תוסיפו את המצ׳ואיזם הישראלי שהוא כמו אנטי-וירוס
לרגשנות האנושית הטבעית. כבר מהתיכון אנחנו
מתחילים להתנער מהרגשות והופכים ל'גברים'. אחת
מהתופעות המכוערות בעיני,  היא שהחבר׳ה קוראים
אחד לשני בשם המשפחה שלהם. אין כבר שם פרטי,  
אין אינטימיות,  אין רגשות. ואפילו לא הזכרתי
את הציניות.

אם התיכון מצץ את הרגשות מאיתנו, מה נגיד על
הצבא? אפילו שם המשפחה כבר לא טוב מספיק,  
והאדם נהיה מספר. לוחם גיבור שרץ אל המערכה
בלי פחד.
כמובן, שלפעמים צריך קצת להקהות את הרגשות,
ודאי בצבא, שבו צריך לשים את הרגשות בצד ולהסתער.
אבל כשכל מהלך החיים מכוון לזה, אנחנו בבעיה.

כשסבתא שלי נפטרה, ההורים שלי עזבו את הסלון,
שבו ישבו שבעה ונכנסו למטבח. אימי חיבקה את אבי
ופתאום ראיתי דמעות בעיניים שלו. המראה זעזע אותי
ואמרתי לה- ׳בחיים לא ראיתי את אבא בוכה!׳. היא
ענתה לי- ׳האמת שגם אני לא. כנראה שאף פעם לא
הייתה לו סיבה לבכות׳.

ואני קיויתי לעצמי שאני אבכה יותר,  לא מתוך עצב
או מקרים רעים, חלילה. פשוט,  כי טוב לבכות,  לנקות
את הנפש,  להתחבר לרגש.

במהלך לימודי הפסיכודרמה שלי, המורה ביקש
מתנדב לפסיכודרמה הראשונה. קפצתי בקלילות
אל הדגל, כשאני בטוח שכל מה שאני אצטרך זה
לספר ולשתף, שבזה אני מצוין. במהלך הפסיכודרמה,
פתאום הגעתי לאיזה סיפור שקרה לי בגיל 6,
כשאני מופתע שזכרון כזה זניח עלה. לפתע, כשאני
מספר בשגרתיות את מהלך הדברים, ארובות העיניים
נפתחו ואני התחלתי לבכות בלי שליטה. לא הצלחתי
להוציא כבר מילה, רק הבכי שטף אותי, מפתיע ולא צפוי.

איך בוכים? צריך לעשות טיפול שורש, מערכתי. עד
כמה אנחנו מחוברים לעצמנו, לרגשות שלנו, לזכרונות
שלנו. ואם נתחבר יותר- הרווח יהיה הרבה יותר גדול
מלבכות בהלוויה. הרווח הוא חוויית חיים חדשה, בה
הרגשות תופסים חלק משמעותי מחיינו. והפעם זה
יהיה לא רק בלילה".‏
נפגעי מלחמה ופעולות איבה >>
לצפיה ב-'תודה דליה על שהבאת את הדברים'
תודה דליה על שהבאת את הדברים
<< ההודעה הנוכחית
22/07/2014 | 00:26
9
גברים ובכי זה נושא ענק, והוא נוגע בעניינים פסיכולוגיים וחברתיים שאני לא יודע מהיכן להתחיל ולגעת בהם. יש אפילו כאלה שאומרים שזו הסיבה שנשים חיות יותר מגברים - שהן יכולות לבכות.

יחד עם הביקורת, בכל זאת יש גם חן מסוים להבדלים בין גברים לנשים, לרבות בנושא הזה. וחוץ מזה, יש לא מעט גברים שכן בוכים. לא הרבה, אולי לא בקלות ולא בפומבי, אבל בוכים.
נפגעי מלחמה ופעולות איבה >>

הודעות אחרונות

20:09 | 22.10.14 השם אוהב אותי1
15:28 | 17.10.14 הר תבור2
00:32 | 18.09.14 Sharonora

חם בפורומים של תפוז

חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
חפשו אותנו גם באינסטרגם
חפשו אותנו גם...
פודי תפוז - האינסטגרם החדש כל התמונות של...
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?
בפייסבוק שלנו כבר ביקרתם?
בפייסבוק שלנו כבר...
רוצים להיות תמיד מעודכנים במה שקורה בתפוז?

מקרא סימנים

בעלת תוכן
ללא תוכן
הודעה חדשה
הודעה נעוצה
אורח בפורום
הודעה ערוכה
מכיל תמונה
מכיל וידאו
מכיל קובץ