שיר m
Well-known member
נכון, בגדול הם היו גרועים. אוטובוסים ישנים, כיסאות שבורים, בלי מזגן, דלתות לא עובדות, לפחות פעם בשבוע נתקע אוטובוס באמצע הדרך, עומס מטורף של אנשים, וכן, היו פעמים שכשהגעת ליעד הרגשת צורך לברך הגומל.
אבל היו גם דברים טובים.
היתה את הפעם ההיא שנוסע הרגיש לא טוב. הזמינו אמבולנס. עצרו את האוטובוס. הנהג קם ובא לידו, השגיח עליו. כשהנוסע אמר שלא נעים לו שכולם מחכים בגללו, הנהג הרגיע אותו, "לא נורא. אל תדאג. כולנו רק רוצים שתהיה בריא".
היתה פעם שהאוטובוס הקבוע שנסעתי בו (קשה לומר "קבוע" אצל נתיב) הגיע אל התחנה בלי מספר. תוך כדי ניסיון להבין איזה קו זה, אני קולטת שהנהג החביב מסמן לי לעלות. זה היה נחמד מצידו.
היה את קו 615. כל נסיעה בו היתה תענוג. פשוט כי הוא היה ריק רוב הזמן.
היו כמה נהגים שבאמת היה אכפת להם מהנוסעים שמחכים מלא זמן בשמש. הם לא יכלו לעשות הרבה בעניין, אבל היה אכפת להם וזה יפה. "אדוני, תתקדם פנימה, אנשים פה עומדים בשמש בדיוק כמו שאתה היית לפני רגע".
פעם אחת היה נהג שראה שהאוטובוס שלפניו לא עצר בתחנה. איך הוא התעצבן... "מה זה? מי הנהג? זה לא בסדר! זאת העבודה שלו! מה זה צריך להיות?"
הנוסעים כבר רגילים, אבל כשזה בא מקולגה זה אחרת לגמרי.
מדי פעם נסענו בלי לשלם. קרה הרבה שהמכונה לא עבדה, לפעמים הנהגים היו חסרי סבלנות. אז פעם ב, הרגשת שמפצים אותך על עוגמת הנפש של אתמול/שלשום/הבוקר.
וכמובן, היה את עניין המזל. אם פספסת אוטובוס אל תאמר נואש, סיכוי גדול שדקה אחריו יגיע עוד אחד. (אם פספסת שניים, תחכה שעה.)
תם עידן. היו שלום נתיב אקספרס! היה טוב, היה רע... שרדנו. לא נורא.
ברוכים הבאים מטרופולין! שיהיה לכולנו בהצלחה.
כאן שיר, שזוכרת בגעגוע את הימים של אגד...
