יום השואה ואנחנו

[קשת בצבע]

יום השואה ואנחנו

לפני אי אילו שנים ביקרתי במוזיאון הגאווה בברלין. במוזיאון בעיקר סופר תולדות ההומואים בגרמניה, כולל בתקופת בשואה, ולמרות שהמוזיאון כולו היה לא מאוד מעניין החלק הזה דיבר אלי יותר. נורא לחשוב על אנשים שנרדפו בגלל דתם אבל קל להגיד ״לזכור ולא לשכוח״ ולהתנחם במחשבה שלמדנו וששוב שואה בהיקף שכזה לא תתרחש, לפחות לא בעולם המערבי... אבל רדיפת להט״בים נמשכת גם היום ונורא לחשוב שגם ברגעים אלו ממש יש בני אדם בעולם שנרדפים ונרצחים בגלל מי שהם ו/או בגלל נטייתם, בדיוק כמו אז, כאילו שלא למדנו דבר.

 

[כאן הם]

מילא רדיפת הומואים ולסביות, אבל לא חסר אנטישמ

מילא רדיפת הומואים ולסביות היום (סליחה מראש שככה אני מנסח), אבל לא חסר אנטישמיות, אנטישמיות בוטה, באירופה ועוד כמה מקומות, אבל ממש במיוחד אצל מוסלמים, כולל מוסלמים באירופה עם קריאות בוטות להרוג יהודים, בגלל שהם יהודים.

אז הרבה, מוסלמים או לא, פשוט לא רוצים ללמוד לקח או את האמת. הם בשלהם. רדופי שינאה לא מוסברת ולא הגיונית.

סליחה, זה לא אנטישמיות. אני לא אוהב את המילה "אנטישמיות", מילה שהומצאה ע"י הגרמנים, כדי לעדן את האמת: זה שינאת יהודים. לא שמעתי על הרבה "אנטישמים" שהם גם אנטי שאר העמים השמיים: ערבים במיוחד.

ובחזרה להומואים ולסביות: כמעט ללא יוצא מין הכלל, מי שהוא שונא יהודים הוא גם שונא הומואים ולסביות,,, ולהפך... מי ששונא הומואים ולסביות (חוץ מיהודים כאלו), הוא גם שונא יהודים.

רענן

 

[מטיילת בענן]

ייאוש

יום השואה בשבילי הוא יום מייאש. פעם זה לא היה ככה, הייתי מתעמקת שעות בסיפורי ניצולים ומנסה ללמוד את העובדות ההיסטוריות ומתעודדת מזה שבכל זאת חלק שרדו. ואז גדלתי והמבט שלי נהיה רחב יותר.

והמבט הרחב הזה לא מבין איך השואה הפכה בישראל להיות אירוע חד פעמי, רוע אנושי מזוקק שלא יכול לחזור על עצמו - בזמן שהמדינה עצמה מחזיקה אצלה כסף של ניצולי שואה וכנראה מחכה שהם ימותו (זה הרי לא יקרה בעוד המון זמן), בזמן שנערים מפוצצים קשישים במכות וזה לא מטריד את מערכת החינוך, בזמן שאנחנו מתלוננים על ליבם הערל של המדינות שלא פתחו את שעריהן לפליטים יהודים בזמן שאנחנו עושים אותו דבר.

בטח ובטח כשמדובר על רדיפת להט"בים שהיא חוצת יבשות ומדינות, גם אם לא בהכרח כאן אצלנו (על זה אפשר להתווכח). אבל זה נכון לגבי כל שונה באשר הוא, וזה מאוד מייאש אותי.