אז ככה
בעבר סחר ביציות היה לא חוקי בארץ וכמו שתיארת רק נשים שעברו טיפולי פוריות יכלו לתרום ביציות שהן לא זקוקות להן.
לפני כמה שנים אושר חוק תרומת הביציות בארץ אך אך ורק כתרומה אנונימית. זאת אומרת שאישה שרוצה לתרום צריכה ללכת לאחד מבתי החולים, לעבור טיפולי פוריות שאורכים כשבועיים בערך ולעבור שאיבת ביציות שברוב הפעמים לא כואבת יותר מכאבי מחזור ובכל הפעמים לא פוגעת פפוריות האישה בעתיד.
נכון שתיאורתית יש סיכון גופני שתהליך הזה, אבל מדובר בפעם חד-פעמית ואני חושבת שלקחת גלולות במשך שנים מזיק יותר משאיבת ביציות חד-פעמית.
אמא שלי עברה טיפולי פוריות במשך שש שנים ( לא איתי, עם אחיותיי שקטנות ממני ביותר מעשר שנים) וגם היא לקחה סיכון שהשתלם.
בנוגע לפתיחות, אני מצטערת אם הטעיתי, אבל אני בעצמי בזוגיות עם אישה ומקווה בעתיד להתמסד ולהביא ילדים לעולם בעזרת תרומת זרע. אני עדיין לא החלטתי בעצמי אם אני מעוניינת בתרומה ממישהו שאכיר או תרומה אנונימית, כי אלו שני עולמות שונים לחלוטין וזוהי בחירה שתלויה באופי של הזוג ומה שהם מחפשים.
בגלל זה ברור לי שמה שאני מציעה לא מתאים לכולם.
כבר שנים ששאלת תרומת הזרע והביציות מעסיקה אותי, ממש מאז שהייתי קטנה. השאלה האתית והמוסרית הטרידה אותי מאוד.
זה מאז שזוג חברים שלי אימצו ילדה שרעיון ההורות אצלי השתנה, שהבנתי שמרגע שהתינוק מגיע לעולם הוא חי בזכות עצמו ואם ההורים שלו קשורים אליו גנטית או לא, זה לא אומר שהם מכירים אותו יותר טוב או לא.
ואז כל העניין של פונדקאות לזוגות הומוסקסואלים עלה לכותרות והחלטתי שלתרום ביציות לזוג שלהביא לעולם ילד זה כל חלומו זו מצווה, בעיקר שהחיים יותר מדי קצרים מכדי לא לעזור לאחרים להיות מאושרים, ושההחלטה הזאת לא תשנה את חיי, בטח שלא באופן שלילי, אלא רק תשנה את חיי שלושה אנשים מיוחדים לטובה ( שני הורים ותינוק )
הרצון שאלו יהיו זוג ישראלים זה בגלל שאני חיה באירופה, ואני רואה איך שהמודעות והזכויות פה מתקדמות ובארץ, לא. אני רואה שאנשים מרוויחים פה הרבה יותר ומקבלים עזרה מהמדינה וגם יש הרבה יותר נשים שתורמות ביציות. לתרום לזוג ישראליים זה כמו לעזור פעמיים, גם שני גברים וגם במדינה בה זה קשה במיוחד.
רוב הסיכויים שלא אחזור לארץ אבל הסיבה שאני רוצה להכיר את הזוג לפני זה לא בהכרך בגלל שאני רוצה להיות בקשר עם הילד, בטח שלא קשר אינטנסיבי, זה פשוט הקשר האחרון שאני לא יכולה להתנתק ממנו, הרצון להיות בטוחה שהביציות שלי הולכות לבית טוב ושהילד או הילדה יהיו מאושרים וגם כדי להיות בקשר לגבי עשייה של אחים ואחיות בעתיד.
גם אני חושבת שרק ככה אוכל להבטיח שאלו יהיו זוג גברים ואני יודעת שזה נשמע מוזר ואולי אני נדבקת לסטריאוטיפים אבל החינוך הפוליטי שילדים של זוג הומוסקסואלי, נשים או גברים, בדרך כלל מקבלים הינו קבלה של האחר, בזמן שמשפחות של הטרוסקסואלים שמתעקשות לקנות ביציות מישראליות זה בגלל שחשוב להן שהילד יהיה יהודי מבחינה גנטית, ואלו לא ערכים שאני מסכימה איתם ולכן לא ארצה לתרום ביציות בארץ.
אז מבחינתי הגבול ימתח מרגע היוולדות התינוק, מרגע זה הוא 100% של הוריו, אבל עד אז אני יעשה מה שאני יכולה כדי להבטיח שילד שנולד לעולם בעזרתי יהיה במקום טוב. מה שבעיניי חשוב גם אם התינוק הוא לא שלי גנטית. גם אם אחליט להיות אם פונדקאית חשוב לי להכיר את ההורים, כי יש לי יד בדבר ואני לוקחת אחריות על מעשיי. ואם כשיהיה גדול יעניינו אותו מאוד שורשיו הגנטיים הוא יוכל להגיע אלי. רק כדי לסגור מעגל ( זה מאוד תלוי באופי של הילד, במקרה אני מכירה שתי משפחות של הטרוסקסואלים שאימצו. ילדה אחת לא מרגישה צורך כלל והילדה האחרת מאוד סקרנית לנסיבות המקרה שלה, ואי אפשר לומר שיש לה חסך היא נמצאת עם הוריה מגיל שלושה חודשים, צריך לכבד את הרגשות של כל הילדים )
ואולי אולי אולי, למרות שממש לא חשבתי על זה עד עכשיו תוך כדי כתיבה, לקבל תרומת זרע בעתיד מאחד מבני הזוג ואז כל הילדים יהיו כמו בני דודים וכולנו נהייה מאושרים עד עצם היום הזה!
אבל זה מתחיל להיות קצת מוזר מדי ולגביי זה יהיה רלוונטי עוד עשר שנים בערך.
ו " כאן הם" , אשמח אם תפרסם את דבריי בקבוצת ההורים הגאים בפייסבוק והם יוכלו להיכנס לפורום וליצור איתי קשר.
אני אהייה בארץ בחודש מאי ואשמח להיפגש עם זוג פוטנציאלי לפני התחלת התהליך.
לפי מיטב ידעתי צריך לסגור עם מעבדה בהודו או בנפאל או בקנדה או בכל מקום אחר בו פונדקאות להומואים זה חוקי על פונדקאית, וכשהיא מוכנה נוסעים לשם כולנו , אני עובדת טיפולי פוריות שבועיים, תורמת ביציות ואז תפקידי נגמר בזאת.
שיהיה ערב טוב לכולם.
