אם תהיתם לאן נעלמתי

אם תהיתם לאן נעלמתי

אז הנה מה שקרה:


מבית חולים לסוג של בית משוגעים


אז ככה, מהרגע שפסח נגמר, בשבת של אותו השבוע, הייתי מאושפזת, עכשיו אני בשיקום, למרות שמסביבי הכל יותר נראה כמו בית משוגעים, כי אני כרגע במחלקת סיעוד מורכב שיקומי, שזה אומר, המון מבוגרים מסביבי, קצת לא נורמלים, אחת צועקת כאן ומקללת, אחד דופק על השולחן וממלמל, בקיצור בבית השיקום, שמחה וצהלה.


הגעתי היום לשיקום, לאחר כחודשיים של שכיבה בבית החולים, כי לא ממש יכולתי ללכת, כמו שאתם יודעים, עם כאבי תופת, כל היום על משככי כאבים, אבל כרגע אני אומנם מקבלת משככי כאבים, אבל לא ברמות שקיבלתי בהתחלה.

אז החוויות של בית החולים לא היו משהו, כל פעם מישהי אחרת מתאשפזת ומשתחררת, כאשר אני נשארת דיי באותו המצב, למרות שהכאבים הלכו ופחתו, עדיין נשארו לי כאבים, גם היום, אבל תודה לאל, זה דיי עבר.

כרגע החוויות שלי מרגישות כמו בבית אבות, כי המצב כרגע, שלי נרשם, שהמצב שלי הוא שיקום סיעודי מורכב, כי עד יום ראשון לא יכולתי ללכת, נאלצתי להיות בכיסא גלגלים כל הזמן, כך שהעבירו אותי כרגע למבוגרים, בני 70, בערך, אני מרגישה כמו בתוך סרט, כולם זקנים, כל אחד נמצא בעולם משל עצמו.

אחד מכה על השולחן כל הזמן, מנסה לקרוא למישהו, לא יודעת למי, מסתכל על האוויר, דופק כל הזמן על השולחן, או על הכיסא, מציק לכולם. מישהי אחרת, לא מפסיקה לצעוק, לקלל, בינתיים מנסים להרגיע אותה עם השיר "דינה ברזילי", זה עוזר קצת, אבל מדי פעם היא צועקת איזו קללה, לא בטוח למה זה.

בינתיים אני תפסתי כאן את עמדת המחשב, כי למעשה אף אחד כאן לא ממש צריך את המחשב, כי כמעט אף אחד כאן לא ממש מתקשר עם העולם, כך שאני זכיתי בעמדת המחשב, בבלעדיות כמעט, כי לשאר אין ממש צורך או רצון להשתמש במחשב.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=3441530
 

foofoo77

New member
טוב לקרוא אותך

כבר דאגתי.
אני שמחה לקרוא ועוד יותר אשמח לקרוא שאת חוזרת הביתה.
 
אני גם אשמח, שכבר לא יהיו לי כאבים

כי יצאתי בערב החג לחופש, אבל כבר חזרתי באותו הערב בגלל הכאבים.
 
הנה המשך החוויות שלי

המשך חוויותי במוסד הסגור - או איך נקלעתי לסרט של טים ברטון



אז עברתי לילה אחד במוסד הסגור, אני כאן בשיקום, במחלקה הגריאטרית, אולי מעבר לגריאטרית, השכנות שלי לחדר הן, אחת בולגרייה, מדברת ככל הנראה בולגרית או רוסית, עדיין לא החלטתי, שומעת את התוכנית בקולי קולות, השנייה, מונשמת, לא יודעת בדיוק איפה היא חיה, בקיצור מצד אחד שקט מוחלט, מהצד שני רעש מוחלט, ובאמצע אני.

אני לא מבינה למה לשכנה המונשמת בודקים דופק בכלל, היא ממילא לא מגיבה, אבל לפחות מהצד שלה יש שקט, אני בינתיים מרגישה כמו בסרט קן הקוקיה, למרות שבלילה הרגשתי יותר כמו באיזה סצינה מתוך הסרטים של טים ברטון, פתאום באחת עשרה בלילה, יוצא לי איזה יצור מהחדר, נראה כאילו נחת היישר מהסרטים של טים ברטון, עם שיער פרוע, נראה כמו הפרופסור המשוגע מהסרט "המספריים של אדרוארד", יותר נכון נראה כמו אדרוארד בעצמו, ככה היצור האפל, יוצא אל תוך הלילה, גורר את הכיסא גלגלים שלו לעבר השירותים, מצד אחד קולות מכונה ההנשמה של השכנה לידי, מהצד השני קולות מכונת החמצן של זאת ממולי, בעוד שאני מנסה להרדם, יצא לו הייצור האפל הזה כשהלילה ירד על הייקום וגם על בת ים, בבית השיקום.

ניסיתי לפתוח את החלון בשביל אולי לקבל קצת רעש עירוני, קיבלתי יותר מדי רעש עירוני, כזה שאני לא רגילה אליו איפה שאני גרה, אומנם לא כל כך רחוק מהאיזור של השיקום, אבל גם לא כזה קרוב. באותו הזמן שאני מנסה להרגע ולהרדם, אני שומעת כל הזמן את כסא הגלגלים של אותו ייצור אפל, את אותן החריקות, ככה שעם החושך מסביב, האור הקטן של המנורה שינה שיש ליד המיטה שלי, כל דבר באור כזה נראה עצום.

לפני שהלכתי לישון, התיישבתי באולם האוכל, מחכה לראות את רמזור, הצוות מבחינתם כבר סגרו את האור על אולם האוכל, כי הם רגילים שהחולים שלהם, בני 70 ומעלה, שממילא, רובם לא ממש נמצאים בגדר חיים, אלא מחוברים למכונת חמצן, לא יודעים מה קורה איתם, אלה שעוד מדברים, גם לא יודעים מה קורה איתם, ממשיכים לצעוק אל תוך הלילה, אבל גם צועקים אל תוך היום.

היום העירו אותי בחמש וחצי בבוקר, כשאני לא מבינה כל כך למה להעיר אותי כל כך מוקדם, אני ממילא בן אדם שמתעורר מוקדם מאוד, זה ממש ביאס אותי יכולתי לישון עוד קצת, אבל לצערי הרב, נכנסו לחדר, הדליקו את האור, כך שלא יכולתי כבר להרדם, עם כל הרעש של המכונת הנשמה של השותפה שלי, אי אפשר לישון.

עכשיו שוב, ההוא שמכה על השולחן, היום החליט לזרוק מפית, אני שומעת עכשיו צעקות מכל צד, אחת צורחת פולנייה, האחרת סתם צועקת, יש עוד כמה שצועקות, אני ממש מרגישה בקן הקוקיה, זה מצב אבסורדי, אני רק מקווה שיעבירו אותי לשיקום של צעירים יותר ולא של מצב הזוי כל כך, אני מרגישה כל כך לא שייכת, כל כך לא שייכת שחשבו שאני בכלל אחת מהאורחים של החולים כאן ולא אחת בשיקום, עכשיו, מה אתם הייתם עושים במצב הזה??
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=3453807
 

dotandvir

New member
עם כל ההבנה למצב שלך

קצת לא נעים לקרוא את האופן שבו את מתארת את האנשים שמאושפזים בסביבתך. . בסך הכל מדובר באנשים חולים שבודאי לא מנסים להטריד את מנוחתך או למנוע מימך שינה (החצופה הזו שמעיזה להשתמש במכונת הנשמה ועוד בודקים לה את הדופק - ממש שערוריה).

דותן
 
זה נכתב בסך הכל בציניות, בצורה כזאת

שתעודד אותי, כי מה לי, בת 32 ולזקנים בני שבעים, שמונים, אני בסך הכל כתבתי בצורה שתשעשע אותי ותצחיק אותי, אחרת אני אהיה בדיכאון מכל המצב הזה.
 

dotandvir

New member
החלמה מהירה והקלה בכאבים ככל הניתן

מאחל לך עוד שנים רבות של בריאות טובה.

דותן
 


 
למעלה