ומה עם האמונה שלי? הרגישויות שלי?
הם לא מכבדים את זכותי לחיות, עצם קיומי הוא עלבון עבורם. עצם קיומן של נשים חופשיות הוא עלבון, הומו ברחוב מזהם את הרחוב כי קיומו מזוהם... כמו אצל משטרים חשוכים רבים שחיפשו לדכא את המיניות, או להבדיל הנאצים שהשמידו צוענים, נכים, יהודים והומואים. כציבור הם לא מכבדים אותי כלל (באף אחד מארבעת מובני הכבוד, כפי שהגדירה אותם הגב' הד"רית אורית קמיר), הם מחרבנים עלי, על המסורת שלי, על האמונה שלי, על קיומי, על זכויותי ואתה מעלה את הדרישה שלהם לכבוד, את רגישויותיהם. כשזה נוח להם הם מדברים על הרגישויות שלהם, על פגיעה באמונתם ובאורח חייהם. ומה עם הרגישויות שלי, עם האמונה שלי? ושלא יהיה ספק, אני מונע מאמונה דתית חזקה מאד שמרכזה הומאניזם. יש לי מצוות, ערכים ודרך חיים שלא היתה מביישת את החרדי האדוק ביותר, אלא שמצוותי, ערכי ואמונותי קשורים בזכות הבחירה של האדם ולא בציוויו של האל (הגם שאני מאמין באל). אז מה? כנראה שנגזר עלי לנצח להתחשב באלה שהורסים את התרבות שלי ובתרבותם, כנראה שהאלימות שלהם (ששורשיה עמוק בקהילה, ולא בשוליים) היא הדרך לנצח. הנה, אתה מוכיח זאת.