Serpent Axis
New member
Louisiana Low (קטע קצר של יומן משחק)
זה היה משפיל. ואדיר. אבל משפיל. בחור אחד שנראה כמו מקס פיין על קראק הוריד שלושה מהמגוייסים הטריים שלנו. הדפקטים ישבו על אופנועים עמוסים בבקבוקי מולוטוב ותחמושת והוא פשוט ירה עליהם. הפיצוץ היה יפהפה. גם איך שהם זחלו שם על האדמה בוערים. ואז איזה אופנוען מחורבן קרע לביג בי את הצורה. הדבר האחרון שראיתי זה את ביג בי שוכב מתחת לאופנוע המרוסק שלו עם הטפרים של האופנוען בצוואר שלו. כנראה שהאופנוען הזה למד את הטריקים של המשפחה הקטנה שלנו. אני שונא לנסות להתנקש בכמרים רקובים כשמי ששומר עליהם זה בני דודים, אבל זין עליו אם הוא ימשיך לעמוד לנו בדרך. מעניין אם ביג בי יצא מזה בסוף. אני מניח שזה הגיע להם. זה מה שאני חושב עליו בזמן שאני מרים את עצמי מהבוץ ליד פסי הרכבת. בשמיים השמש רק שקעה ואני כבר יוצא מסבך של עצים דקים וקטנים, מנקה את הסוודר המפוספס ורוד-שחור הרעוע שלי ונתקל כשאני לא מסתכל בשלט צהוב ורעוע לא פחות שטורח להודיע לי שאני נמצא על כביש Old US Hwy 11. אני מעיף את השלט בסטירה מהמקום והוא עף באוויר. לכו תזדיינו, כבוד "המועצה האזרחית לשימור-"-משהו. בטח חבורה של לוזרים פרבריים בגיל העמידה עם מבטא דרומי מצועצע, שהדרך היחידה שלהם להרגיש שהם קיימים זה לדחוף את האף לכל מני מקומות ולהקריץ שלטים ותת-כללים. אני מרים את קצה הצווארון של הסוודר אל האף שלי ומרחרח - יופי, עכשיו לסוודר שלי יש ריח של אדמה רטובה. לא הייתי צריך לצאת מניו-אורלינס בלי בגדים להחלפה. מעבר לחושך אני רואה אורות בוקעים מבעד לסבך. גדר לבנה מתעקלת סביב לכביש הקטן ומעבר לה יש בית קטן עם גג משופע ולבן. בטח גרה כאן משפחה אמריקאית טיפוסית, מסורתית וחביבה - האב יושב לו על הכורסא שליד האח עם מקטרת בפה, האם עומלת על הכלים במטבח ומזמזמת מנגינה ישנה וחמימה, הבת הבכורה עוזרת לאחיה הקטן והחמוד להרכיב בובה ישנה של איש לגו על הרכבת החדשה שלו. זה מזכיר לי שאני רעב.
זה היה משפיל. ואדיר. אבל משפיל. בחור אחד שנראה כמו מקס פיין על קראק הוריד שלושה מהמגוייסים הטריים שלנו. הדפקטים ישבו על אופנועים עמוסים בבקבוקי מולוטוב ותחמושת והוא פשוט ירה עליהם. הפיצוץ היה יפהפה. גם איך שהם זחלו שם על האדמה בוערים. ואז איזה אופנוען מחורבן קרע לביג בי את הצורה. הדבר האחרון שראיתי זה את ביג בי שוכב מתחת לאופנוע המרוסק שלו עם הטפרים של האופנוען בצוואר שלו. כנראה שהאופנוען הזה למד את הטריקים של המשפחה הקטנה שלנו. אני שונא לנסות להתנקש בכמרים רקובים כשמי ששומר עליהם זה בני דודים, אבל זין עליו אם הוא ימשיך לעמוד לנו בדרך. מעניין אם ביג בי יצא מזה בסוף. אני מניח שזה הגיע להם. זה מה שאני חושב עליו בזמן שאני מרים את עצמי מהבוץ ליד פסי הרכבת. בשמיים השמש רק שקעה ואני כבר יוצא מסבך של עצים דקים וקטנים, מנקה את הסוודר המפוספס ורוד-שחור הרעוע שלי ונתקל כשאני לא מסתכל בשלט צהוב ורעוע לא פחות שטורח להודיע לי שאני נמצא על כביש Old US Hwy 11. אני מעיף את השלט בסטירה מהמקום והוא עף באוויר. לכו תזדיינו, כבוד "המועצה האזרחית לשימור-"-משהו. בטח חבורה של לוזרים פרבריים בגיל העמידה עם מבטא דרומי מצועצע, שהדרך היחידה שלהם להרגיש שהם קיימים זה לדחוף את האף לכל מני מקומות ולהקריץ שלטים ותת-כללים. אני מרים את קצה הצווארון של הסוודר אל האף שלי ומרחרח - יופי, עכשיו לסוודר שלי יש ריח של אדמה רטובה. לא הייתי צריך לצאת מניו-אורלינס בלי בגדים להחלפה. מעבר לחושך אני רואה אורות בוקעים מבעד לסבך. גדר לבנה מתעקלת סביב לכביש הקטן ומעבר לה יש בית קטן עם גג משופע ולבן. בטח גרה כאן משפחה אמריקאית טיפוסית, מסורתית וחביבה - האב יושב לו על הכורסא שליד האח עם מקטרת בפה, האם עומלת על הכלים במטבח ומזמזמת מנגינה ישנה וחמימה, הבת הבכורה עוזרת לאחיה הקטן והחמוד להרכיב בובה ישנה של איש לגו על הרכבת החדשה שלו. זה מזכיר לי שאני רעב.
