כבוד!!!
יוזמה יפה וברוכה. ישר כוח!
ההצלות של המועדון מבחינת ההישגים באו אכן מאז שדרכה כף רגלו של שלמה שרף בקבוצה ב 1983 ותרומתו המנטלית למועדון היא זו שהביאה אתהמהפך הגדול. אבל לא ראוי לשכוח את פועלו של שחקן עבר של המועדון, שהכשיר את הצעירים ששרף לקח איתו את האליפות הראשונה: ג'וני הרדי. ג'וני היה זה שבנה את קבוצת הנוער הנהדרת של המחצית השניה של שנות השבעים שכללה את אבי אבוקרט ואלי כהן, ירון פרסלני וגבי אמסלם, משה סלקטר ורוני רוזנטל, אבי רן (ז"ל) ושנתיים אחר כך גם את ניר קלינגר ועופר מזרחי.
ואם כבר הזכרנו את ג'וני הרדי, חובה לומר כמה מלים (מעבר לסיפור של הזכייה הראשונה בגביע ב 1962) על הקבוצה שג'וני עצמו עלה אליה מקבוצת הנוער המפוארת של שנות החמישים. הקבוצה שכללה, חוץ מג'וני הקטן, הטכני והמהיר, גם את אברהם מנצ'ל שהיה מספר 10 קלאסי, אהרן אמר שהיה קשר ברמה אירופאית עד שנפצע קשה בעבודתו בנמל, את שמילו (דני רום המעולה שהיה צעיר במעט מהדור הזה), את זכריה בן צבי ואת פיצל'ה, את שפירא ואת שלמה לוי שתחת המאמן אלי פוקס שהוגנב ממכבי תל-אביב, הגיעה לרמת כדורגל גבוהה ביותר, שאלמלא קיפוח של השופטים שלא העזו להוציא את האליפות מגוש דן ולאלמלא ההגנה העלובה שלה וחוסר בשוערים בעלי שעור קומה, הייתה מביאה את האליפות כבר אז. אמנם בשנת 1962 הייתה הקבוצה מרוחקת 2 נקודות בלבד מהתואר, אבל זה המקסימום שהצליחה להגיע אליו, לפני שהחלה ההתדרדרות שהובילה לירידה הראשונה לליגה השנייה ב 1965. אחיר החזרה תוך שנה אחת, היו לקבוצה כמה שנים של דשדוש בשולי הצמרת עם שחקנים מוכשרים כמו ישעיהו שוואגר (ז"ל), אהרל'ה גרשגורן, דני רום (שמילו) שנשאר מהדור הקודם ועוד כמה שחקנים לא רעים כמו חדנס, בליטי, בסטוני ועוד. אבל בתחילת שנות השבעים, כשהמועדון לא הצליח לייצר המשכיות והחל לרכוש שחקנים סוג ג' מקבוצות סוג ב', עם מאמנים לא מוצלים במיוחד והנהלה ייקית ששמרה על הגרושים קרוב לחזה, הקבוצה התדרדרה עד שירדה מהליגה - להרגשתנו כאוהדים אז לנצח - בשנת 1977. ארבע שנים לקח לבנות קבוצה חדשה, שהתבססה על הנוער הנהדר שהזכרתי בתחילת הדברים, וב 1981 חזרה לליגה קבוצה אחרת. הרבה יותר איכותית, הרבה יותר בטוחה בעצמה והרבה יותר תחרותית. האיתות הראשון היה בחצי הגמר של 1981, קודם לעלייה, כשהפסדנו לבני יהודה אחרי משחק מצויין. ב 1983, בחצי גמר הגביע שוב, הפסד בפנדלים למכבי תל-אביב אחרי תוצאה של 4:4 בתום 120 דקות, במשחק הטוב ביותר שנראה עד אז על מגרשי הכדורגל, הביא את הפרשנים לומר שמכבי חיפה היא הדבר הבא בכדורגל הישראלי, ולשמחת אלפי האוהדים שסחבו את התסכול משנות השבעים האיומות, הם צדקו ובגדול.
זאת מכבי חיפה שלנו, קבוצה עם גאוות יחידה, עם היסטוריה ארוכה ויפה ועם פריחה מאוחרת מעט, אבל מתוקה מאד.
ולכל אלה שעדיין טוענים, אם בשל גילם ואם בשל בורותם שמכבי חיפה היא "אשדוד עם תארים" או שההיסטוריה של המועדון מתחילה כשיעקב שחר קנה את הקבוצה (להסכירם - 4 תארי אליפות לפני ששחר הגיע, והוא לא היה מגיע אלמלא אותן אליפויות ואלמלא התשתית הראויה והמורשת המפוארת!!) או אלה שסבורים באווילותם שהאוהדים של מכבי חיפה הם "אוהדי הצלחות" שהצטרפו רק אחרי האליפות הגדולה של 1994, ראוי קצת ללמוד היסטוריה של הספורט הישראלי לפני שיוצאים באמירות שכאלו.
תחי מכבי!!!!